מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

זיכרונות ילדותה של סבתא שולמית איבגי

קערת הקוסקוס של סבתא
הקוסקוס של סבתא
הזיכרונות ממרוקו והמסע לארץ ישראל

בית ההורים בקזבלנקה

השם המקורי של סבתי במרוקו היה אליאן וכשהיא הגיעה לארץ הייתה צריכה לעברת את השם אז קראו לה שולמית. היא נולדה בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1952.

להוריה של סבתי קראו אליהו וזוהרה בן אבו ז"ל. סבתא מספרת שתכונות הבולטות של הוריה, עליהם השלום היו: מסירות, דאגה, אחראיות. לאחיה קראו: צביה, זקלין, דבורה, דוד, ישראלה, אסתר ז"ל ורפי ז"ל. הם היו עשרה אחים שניים נפטרו והם עלו לארץ שמונה אחים ואחיות.

אימא של סבתי עליה השלום ניהלה את משק הבית ואבא של סבתי עליו השלום היה מוכר בחנות בגדים.

הבית בקזבלנקה

סבתי לא גרה בשכונה יהודית היא גרה בשכונה מעורבת. סבתי מתארת את האזור בו גרה, היו בו רחובות צרים. בבית היו להם שני חדרים, מטבח וסלון ובלילה הם היו ישנים כולם יחד בסלון, כך שהסלון היה גם החדר שינה. רצפת הבית הייתה באריחים מצויירים כמו שטיח והיו טפטים מיוחדים על הקירות. היה להם גם מקלחון קטן, אבל בנוסף הם היו הולכים פעמיים בשבוע או שלוש פעמים בשבוע לחמם שזה היה בעצם בית מרחץ. על גג הבית שלהם הייתה שפחה שהייתה אחראית על הכביסה והיא הייתה מכבסת להם את הבגדים ועוזרת להם לסדר את הבגדים.

סבתא מספרת שאימא שלה הייתה הולכת לשוק לקנות מצרכים לבית. היה נער מהקהילה הערבית, שהיה עוזר לה לסחוב את הקניות שבסלים ולסדר את הקניות בבית.

סבתי מספרת שבחופשות מבית הספר הם שיחקו בשכונה מעט בעיקר עם השכנים שהיכירו טוב ועם בני המשפחה. היה להם חוף ים ומעין בריכות, שהיו לא רחוקים מהבית שבו גרו. כילדים דודה של סבתי הייתה לוקחת אותם להשתכשך במים.

התפילות התקיימו בבית הכנסת שהיה גם קרוב לבית סבתי ואבא שלה היה החזן של בית הכנסת וגם הרב של הקהילה. מקומות המפגש של היהודים היו בבתי הכנסת ובימי ראשון התקיימו מסיבות לנשים היהודיות בקהילה, עם כיבוד עשיר ומשובח כיד המלך.

בכל שבת היו אוכלים כמנה ראשונה מרק ולמנה השנייה היה אוכלים בשר עם שעועית. ובשבת בבוקר נהגו לאכול דגים וחמין אוכלים דגים.

זיכרונות ילדות

בית הספר

שם בית הספר של סבתי היה "משה לאון". בית הספר בו למדה סבתי היה בית ספר מעורב בו למדו ערבים ויהודים יחד. סבתי למדה לדבר בשלוש שפות: עברית, ערבית וצרפתית. נלמדו גם מקצועות כמו: חשבון ועברית ולימוד תורה. בהפסקות – היו מסייעים לקהילה וכשנותר זמן היו משחקים במשחקי רחוב מאולתרים.

הם הרגישו יראה ופחד מהמורים והייתה משמעת מאוד חזקה. אם ילד היה מתחצף למורה אז הוא היה מקבל מכות עם סרגל על קצות האצבעות בידיים. אם ילד היה מתעצל היו רושמים לו בפתק מאחורי הגב עצלן ואז כולם היו צוחקים עליו. מטרת העונש הזה הייתה לחנך וללמד את הילד.

בבית הספר הייתה תלבושת אחידה והיא הייתה מורכבת מחלוק כחול ועניבה לבנה. בבית הספר לא היו טיולים, אך התקיימו שני טקסים בכל יום. כשהם היו מגיעים לבית ספר המורה הייתה בודקת כל תלמיד ביסודיות האם התלבושת מגוהצת והנעליים נקיות והשיער אסוף והציפורנים גזורות. אחרי שהמורה בדקה כל תלמיד הם היו שרים את שיר ההימנון של מרוקו. לאחר טקס הבוקר התקיימו שיעורי התעמלות ואז היו עולים לכיתות ללמוד ולאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל שבבית הספר. הארוחה כללה שוקו ולחמנייה. ארוחת הצהריים גם הוגשה בבית הספר וכללה: בשר ותבשלים מרוקאיים. בתום ארוחת הצהריים הם היו ממשיכים ללמוד מהשעה שתיים עד השעה חמש. בסיום יום הלימודים התקיים טקס נוסף שהיה מורכב משירת ההימנון בתום הטקס קיבלו בשקית לחמנייה עם שוקולד ומיץ לשתות, והלכו כל אחד לביתו.

סבתי מספרת שאהבה את כל מקצועות הלימוד ושהמורה שהיא הכי זוכרת היא מחנכת הכיתה שלימדה אותה. לסבתא היו שלוש חברות ששתיים מהן היו מתגוררות רחוק ואחת גרה קרוב אליה והן היו נפגשות בשבתות וחגים. משחקי הילדות שלהם היו כמו בארץ לדוגמה: קלאס, קפיצה בחבל גומי, מחניים, חמש אבנים מחבואים ותופסת ועוד… בשעות הפנאי סבתא הייתה קוראת הרבה מאוד ספרים והולכת לבקר את המשפחה.

זיכרונות משנות העשרים

מוזיקה וסגנונות ריקוד: הסגנונות המוזיקליים שהיו מקובלים אז היו מוזיקה בצרפתית וערבית. וסגנונות הריקוד היו ריקודי בטן, סלואו וכדומה. הזמרים שסבתא הייתה שומעת היו: אדמו, צארלי ודלילה. השיר שהיא הכי האהבה היה "אונקוטור" (זה שיר בערבית).

בתקופה ההיא אנשים היו מבלים את זמנם הפנוי בקריאת ספרים, שירים וריקודים וקצת משחקים עם החברים בשכונה. אמצעי התקשורת שהיו להם היו מכתבים הם היו כותבים מכתבים והדוור היה מגיע פעם בחודש לקחת את המכתבים.

עלייה לארץ

סבתי מספרת שהיא עלתה לארץ בתאריך 14.06.1962, בדיוק בחופש הגדול. הם עלו לארץ בגלל שהיהודים פחדו מהתבוללות.

הם עלו מקזבלנקה על רכבת שלקחה אותם עד לטנג'ר, משם הפליגו לספרדו שם ישנו בבית מלון. למחרת הפליגו מספרד לגיברלטר, שוב ישנו לילה אחד ולמחרת טסו בבמטוס חברת אל על 707. הם הגיעו לשדה התעופה בן גוריון שם הועברו לחדר ענק, שבו הם אכלו ארוחת בוקר ואז חילקו את כל האנשים שעלו לארץ לערים שנות בארץ.

את סבתי ומשפחתה רצו להעביר דרומה, לדימונה או לבאר שבע. אבא של סבתי, עליו השלום, ידע לדבר עברית, אז הוא דיבר איתם ואמר שהוא רוצה לגור בתל אביב כך הם נסעו לתל אביב וגרו שם בבניין בשיכונים.

לסבתי הייתה משפחה שגרה בארץ והם ידעו לדבר עברית, אז היא הלכה אליהם וכך היא למדה את השפה די מהר. היא מספרת שאנשים בכלל לא ידעו שהיא עולה חדשה, כי דיברה עברית ממש טוב. כאשר סבתי הגיעה לארץ היא הייתה שמחה ומאושרת, מאחר וזה היה חלום שהתגשם, בחו"ל כולם אמרו דברים טובים על הארץ.

משפחה ואהבה

סבתי מספרת שהקשרים בין ההורים והילדים היו קשרים של קירבה ואהבה ובנוסף היה אפשר לדבר עם ההורים על הכול וההורים של סבתי היו מאוד מעורבים בחיים שלה ושל אחיה.

ההיכרות של סבתא עם סבא הייתה באמצעות שידוך: אימא של סבתי הכירה את דודה של סבא שלי ובכך נוצר החיבור ביניהם. הייתה הסכמה של שתי המשפחות והפגישה יצאה לפועל. הם נפגשו מספר פעמים והרגישו את החיבור והאהבה ביניהם, בתום תשעה חודשים מהפגישה הראשונה שלהם הם נישאו.

גלגולו של חפץ – קערת הקוסקוס

החפץ העובר מדור לדור במשפחתנו הוא קערה של קוסקוס ישנה, נטרלית בצבע כסוף / אפור. הוא היגיע במקור  מאימא של סבתי ממרוקו. הקערה מאוד יקרה לליבה של סבתי. סבתא שלי מבשלת עד היום קוסקוס עם הקערה  הזאת ובכל פעם מחדש היא מרגישה שאימא שלה נמצאת איתה במטבח ומבשלת איתה – הקערה נמצאת עד היום בשימוש במטבח של סבתא שלי.

הזוית האישית

אליה אבגי תיעדה את סיפורה של סבתא שולמית במסגרת מעורבות קהילתית בתכנית הקשר הרב דורי.

מילון

קוסקוס
קוסקוס הוא מאכל צפון אפריקאי. המאכל עשוי גרגרי סולת העוברים התפחה על ידי מים בתהליך של אידוי. קוסקוס מוגש לרוב בתוספות מאכלים שונים, דוגמת מרקי בשר למיניו, או דגים, ירקות ו לפי המסורת של יהודי לוב. סוגי קוסקוס שונים נבדלים בגודל גרגרי הסולת (דק, בינוני ועבה) אותו קובעים בעזרת מסננות מתאימות ובסוג התיבול של גרגרי הסולת בתהליך האידוי עצמו, או בסופו. שיטת ההכנה המסורתית מבוססת על שימוש בסיר אידוי המכונה "קוסקוסייר". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בכל תחילת יום לימודים ובסיומו היה טקס שבו שרנו את המנון מרוקו“