מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא רחל לוגסי בין מרוקו לישראל

אורי וסבתא רחל
עם הוריי
כיצד עברנו לשלומי ועוד זכרונות

בס"ד

רחל לוגסי נולדה בעיר מרקש שבמרוקו בשנת 1947, יומיים לפני תשעה באב, בת לדוד אטדגי וזוהרה (בוסקילה – לפני הנישואים). היא קרויה על שם סבתא רבתא שלי. במרוקו קראו לה ראשל.

סבתא מספרת: "בגיל שנה לקח אותי אבא לקברו של הצדיק רבי שלמה בלחנש שבאוריקה. שם גילחו את ראשי, זה היה הנדר של אבא כי שניים מילדיו מתו עליו. גם את אורי בן ברוך ,הנכד שלי, לקחנו בגיל שנה לעשות לו 'חלאקה' בציון של רבי דוד בן ברוך בטרודנט במרוקו. הוא הדור החמישי שעושים לו שם חלאקה.

אבא האמין ש"משנה מקום משנה מזל" ואז התקבלה החלטה לעבור למוגדור, מהפחד שמא יקרה לי משהו. היו לי שלוש אחיות ואח, שתי אחיותיי נפטרו במרוקו. בארץ בזמן מלחמת סיני אימא שלי ילדה עוד שני ילדים שנפטרו בזמן הלידה. תמיד קיבלתי יחס שונה בין האחים, הייתי הילדה המועדפת של אבא שלי. הוא היה לוקח אותי איתו לכל מקום.

בשנת 1956 התחילו במרוקו אנטישמיות, פוגרומים והיתקלויות בתושבים יהודים. ארזנו והחלטנו לעלות לארץ ישראל – מדינת היהודים. התאספנו במרקש במחנה עלייה ומשם הפלגנו לעיר מרסיי שבצרפת. שם שהינו ארבעה שבועות במחנה "מזרג" ומשם הפלגנו שוב לארץ ישראל. אחרי שבעה ימים הגענו לנמל חיפה, משם הסיעו אותנו למחנה עולים בעתלית ליום אחד. משם הוסענו למושב בר גיורא שבהרי יהודה. אבא היה סוחר שדאג לפרנסה ואימא גידלה אותי ואת אחי ניסים. בגיל 13 התארסתי, ונישאתי בגיל 16 בתאריך 19.2.1964.התחתנתי עם ניסים לוגסי והתחלתי ללדת… הנכדים היו ה"חיים של אבא שלי" .

בחתונתי 

הבית במרוקו

אני יודעת שגרנו בקומה שנייה, בקומה ראשונה היה בית כנסת. בבית במרוקו היו לנו שני חדרים: חדר אחד היה מטבח ובחדר השני ההורים ואנחנו הילדים. הבית היה בנוי מאבן. אני זוכרת שאבא שלי היה הולך להתקלח ב"חמאם". עוד זכור לי שהייתה לנו בבית חנוכיה שאבא בנה בשתי ידיו.

שירים ומשחקי ילדות 

אצלנו בבית היו שרים בעיקר פיוטים, במרקש היהודים היו היו דתיים אדוקים (עד כדי כך שאפילו הבנות שם לא סידרו גבות). במוגדור היו אנשים מכל העולם ושם היה שיר על גבות, שפם ואודם ממוגדור…

הבנים שיחקו "טורו" – עץ שמכים אותו והוא עף. "עצמות של כבש" – לכל צד יש צורה, זורקים את העצם ולכל צד משמעות אחרת, "טרומביר"- כמו סביבונים, את זה שיחקו בעיקר הבנים. בשבועות היו קונים משחק שיש לו משאבה ואיתה היינו משפריצים מים, שיחקנו גם חמש אבנים (שנלקחו מהטבע).

עם אמי

סיפור שאני זוכרת מהילדות

הייתי בערך בת 7 … אני זוכרת שאבא היה הולך לסוכנות לבדוק אם אימא שלו הגיעה לארץ. אימא שלו הגיעה וגרה בשלומי ואנחנו גרנו בירושלים. כשנודע לו שאמו מתגוררת בשלומי, החליט להגיע לשם לפגוש אותה וכמובן הוא לקח אותי איתו. הגענו לעכו באוטובוס, אני זוכרת שאבא ראה את החומות וממש נבהל – זה הזכיר לו את מוגדור עיר הולדתו שגם הייתה מוקפת חומה. בעכו אמרו שיש אוטובוס לשלומי רק בשעה 15:00, אז אבא החליט ללכת לנמל לקנות דגים וירקות. אבא מילא את הסלים ועלינו לאוטובוס לכוון שלומי. הגענו למעברה בשלומי (איפה שאזור התעשייה היום), חיפשנו את סבתא ולא מצאנו…  שאלנו ואמרו לנו שהיא עברה לשיכון, פעם בשלומי הכל היה פתוח. הלכנו לשיכון ושם אבא מצא את אימא שלו. המפגש היה ממש מרגש. במרוקו אבא שלי היה סוחר. הוא היה מביא מהרי האטלס פירות וירקות ומוכר אותם. הוא ידע לבחור את הפירות והירקות הכי טובים. סבתא שמחה מאוד שאבא הביא לה הרבה דגים, פירות וירקות בלי "בונים" (בונים – הכוונה לשוברי קניה). אבא מאוד התלהב משלומי והאזור, הוא השאיר אותי בשלומי חזר לסוכנות וביקש לעבור לשלומי. לאבא שלי הייתה חכמת חיים.

בשלומי היו לאבא סוס ועגלה איתם הוא היה נוסע לעכו להביא סחורה. שנת 1959 זו הייתה הפעם ראשונה שהביאו לנהריה לונה פארק. אבא לקח אותי ואת אחי ניסים. בדרך חזרה הוא לקח איתו טרמפ אנשים מ"קרית חוף"(מעברה בנהריה). כשהם ירדו הם הזמינו אותו לשתות בירה. אבא ואחי ניסים ירדו ואותי השאיר ישנה בעגלה. אבא קשר את הסוס והעגלה לעמוד, הסוס השתחרר וברח לכיוון שלומי. אבא נשאר שם והמשטרה עצרה את הסוס. כשאבא גילה שהסוס ברח הוא התחיל לצעוק, וכל אנשי המעברה יצאו ורצו אחריו לכוון שלומי.

מנהגים מיוחדים

במשפחה שלנו יש מאכלים מיוחדים: בחנוכה – תרנגול, ספינג' וקוסקוס. "לעדה" של ראש השנה- קוסקוס, טנזיה וכבש עם בצל. גם בערב יום הכיפורים בצהרים אוכלים קוסקוס. בנוסף, מיום ר"ח אב לא שוחטים ובשבת לפני תשעה באב אוכלים רק עוף. ימי הולדת היו חוגגים בסעודה חגיגית. בפסח היו קונים סירים חדשים וקונים גם לילדים סירים קטנים "טמשקארט", לשם היו מכניסים עוף וביצים, כל ילד היה כאילו מבשל בעצמו. היינו בונים כמו מעין חצר לבנות של השכונה, זה היה מקום לכיף, לבשל, להכין "מחאמר" (פשטידה) ועוד.

זיכרון ילדות ממרוקו 

אבא היה סוחר, הוא היה עוטף אותי בשמיכה ולוקח אותי איתו במשאית והערבים היו מעמיסים לו סחורה. אבא היה קונה עלים מיוחדים שקראו להם "ירקות של צרפתים". אני זוכרת שפחדתי מאוד מהקרפדות בשטחים. הערבים היו עובדים, לוקחים את הירקות לשוק הגדול.

במרוקו לא הייתי בגן. אני לא זוכרת אם היה בכלל גן. בארץ התחלתי כיתה א' ב"אליאנס" שם למדתי בערך חודש וחצי. אני זוכרת חותמת שהמורה הייתה חותמת איתה, ואנחנו צריכים לרשום את השם של מה שמופיע.

אסכם באמירת "יאחסרה על הימים הראשונים": היו אז ימים טובים, כל משפחה הביאה תשעה או עשרה ילדים, חיו בצניעות ולא הרגישו שמשהו חסר. הייתה שמחת חיים, היו חיי חברה, כל ילדי השכונה היו משחקים ביחד בחוץ עד השעה 12:00 בלילה – שיחקו קלאס, חמש אבנים, מחבואים… היום לא רואים בחוץ ילדים, רואים רק מכוניות.

הזוית האישית

אורי: מאד נהניתי לשמוע את הסיפור של סבתא.

מילון

אסואירה (מוגדור)
אסואירה או בשמה הארכאי - מוגדור, היא עיר נמל במרוקו הממוקמת לחוף האוקיינוס האטלנטי בין קזבלנקה לאגאדיר. העיר שוכנת סביב מפרץ ברוחב של 2.5 ק"מ, שעל פתחו מגונן האי מוגדור. ליבה של העיר במדינה העתיקה השוכנת על חצי אי בפינתו הצפונית של המפרץ, ונמלה של העיר נשלח ממנו אל הים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבא האמין ש"משנה מקום משנה מזל“

”היום לא רואים בחוץ ילדים, רואים רק מכוניות“