מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא מופלאה ועוצמתית

שיר חכמון ודינה עם משפחתה
דינה ואחותה בילדותם
סבתא שלא נס ליחה

הסיפור תועד במסגרת שיתוף הפעולה בין אפ60 פלוס אשדוד והקשר הרב דורי

קצת עליי

שמי דינה (דניז), נולדתי בינואר 1955, בספרד, בעיר מליה שליד מלגה. לאמא סליה עובדיה שנולדה ב-10/1924 ולאבי, יצחק פריאנטה  שנולד ב-4/1926 זכרם לברכה. אני הילדה הרביעית  במשפחתי מתוך שמונת אחיי.

הוריי הכירו זה את זה בגיל מאוד צעיר, כאשר אבי התייתם כשהיה בן תשע, וסבתי אימצה אותו כבן בית. כך, אבי גדל והתחנך עם אותם הערכים שאימי התחנכה בהם, הם הכירו האחד את השני מהיסוד ובסופו של דבר אבי התאהב באמי וביקש את ידה. אמי היתה מורה לצרפתית ואבי סנדלר מקצועי ביותר.

דינה ואחותה בילדותן

העלייה ארצה

עליתי ארצה בשנת 1955 מספרד בגיל ארבעה חודשים, יחד עם הוריי ושלשת  אחיי, דוד, סימה ומאיר שנולדו בספרד. (היה לנו אח בשם מאיר והוא נפטר בגיל שנה מחיידק ועל שמו נקרא מאיר, אחי שגדול ממני בשנה, שיבדל לחיים ארוכים). כשהגענו לארץ, התיישבנו ביישוב אופקים, שם אמי, מחוסר ברירה, עבדה בעבודת כפיים כחובטת בענפי האגבה כדי ליצור חבלים. אבי המשיך במקצועו כסנדלר אך לאחר חצי שנה מצא עבודה כטרקטוריסט ומאוד אהב את העיסוק החדש בחקלאות, שאז היה מפותח מאוד בעיקר בקרב הקיבוצים. בארץ נולדו ארבעת אחיי הצעירים והצברים, אסתר, יוסי, עליזה וסמדר. עברנו לאשדוד בשנת 1964.

כשעלינו ארצה אמי דאגה תמיד לטפח את הקשר עם אחיה שגרו חלקם בחדרה וחלקם בקריית גת. בשבתות נהגנו לנסוע אליהם והם אלינו ותמיד השמחה והאהבה שררו בליבנו.

סבתי מרסדס עובדיה

סבתי מרסדס עובדיה הייתה אישה מיוחדת ודומיננטית. יחידה בדורה. היו לה יכולות ריפוי מופלאות והמון סגולות. היא אמנם לא הייתה רופאה אך היא עסקה ברפואת צמחים ונודעה כמיילדת מבוקשת ומוכרת אצל כל הרופאים. היא זו שיילדה את כל נכדיה וביניהם גם אותי, בתנאים הכי בסיסיים שיכולים להיות. כשהייתי תינוקת, סבתי הצילה את חיי. כתינוקת, חלב האם לא התאים לי והייתה מצוקה למצוא חלב מיוחד. אבי נסע למרחקים כדי להשיג את החלב המתאים לי. כתוצאה מכך סבלתי מתת משקל ופעמיים מתתי. סבתי ביקשה לעצור את הקבורה ולא ויתרה והכריזה היא חיה.

יתרה מכך, אחות של אימי, דודה מרי, נפגעה בתאונת דרכים בגיל אחת עשרה. הפוגע בתאונה היה הנהג של המושל האזרחי שהגיע מצרפת והיה ברכב. בתאונה נפגעה דודתי בזרוע ימין, מצבה היה לא טוב, הרופאים טענו שצריך לכרות לה את היד, אך סבתי לא ויתרה ולקחה אותה תחת חסותה ובסופו של דבר, הצליחה להציל אותה. דודתי יצאה מכל הסיפור הנורא הזה עם צלקת רצינית ביד. כי לא היו אז כלים לרפואה אסתטית. עד היום ניתן להבחין בצלקת בצורת השושנה שנשארה לדודתי.

סיפור נוסף על סבתי – שמעון בן דודתי היה אחד מהנכדים הגדולים והיה נושא כליה. תמיד כשהזעיקו את סבתי ללידה הצטרף אליה ובקודים מסוימים ידע את תפקידו. פעם היה מקרה של לידת עכוז והרופאים היו חסרי אונים והזעיקו את סבתי לעזור להם. סבתי הצליחה ליילד את התינוק בלידה רגילה כאשר הפכה את העובר כשידה בתוך הרחם, וכשהתינוק צרח נכנס שמעון לתפקידו כעוזר. הרופאים שיבחו את סבתי. כך סבתי עשתה לה שם כמיילדת וכרופאת צמחים שהיא רקחה ושמה הלך לפניה.

יש עוד המון סיפורים על סבתי המדהימה, היא הייתה ממש הרופאה של העיר, מחוללת ניסים. הקשר שלי עם סבתי היה מדהים. כשעלתה ארצה נשארה עם אימי באופקים וגידלה אותנו בדרך הטובה ביותר. תמיד דאגה שנלמד כראוי ושנלך לישון שבעים ומאושרים. כולנו מסכימים שסבתא הטביעה את חותמה על כולנו.

נערותי

בילדותי ידעתי שמחה רבה. נהניתי תמיד לשחק עם חבריי לשכונה ותמיד העדפתי זאת מאשר ללמוד. כל השכונה הייתה קוראת לי בן, הייתי משתוללת ובעלת שמחת חיים מופלאה. בתור משפחה נהגנו לקיים אורח חיים מסורתי. אני זוכרת את ימי שישי המבורכים, אז, הבית היה נקי ומצוחצח, כולנו מדוגמים בתלבושת חגיגית שאמי הייתה תופרת לנו וארוחה חמה מעשה ידי אימי חיכתה לנו. הברכות והרמות הכוסית היו חלק בלתי נפרד מיום שישי.

בכיתה ד הצטרפתי לתנועת הנוער העובד והלומד, המושתתת על ערכי הציונות העובדת. בתור ילדה, הייתי מחכה לרגעים הללו והולכת בכל פעם עם חיוך רחב על הפנים. תחילה, השתייכתי לשכבה הצעירה ועם השנים המשכתי בהתמדה רבה, ועברתי לקבוצה הבוגרת, ואז הוחלט שגם לי יתנו את הזכות להדריך כיתה, ואכן כך היה. הדרכתי טיולי שלח וימי פעילות ולימדתי את החניכים שלי כפי שלימדו אותי אודות הארץ שלי.

במקביל לפעילותי בנוער העובד והלומד, הייתי ספורטאית בענף הכדוריד, שאגב היה ברחוב סטרומה, בכתובת המבנה החדש של מרכז אפ 60+. שם מאוד נהניתי ופרחתי. הילדות שלי לוותה בהמון אהבה וערכים מהבית. הוריי חינכו אותנו לערכי הכבוד, אהבת הארץ ואהבת האדם ולא החסירו מאתנו דבר. יש לי זיכרון מקסים מילדותי כאשר שמונת האחים יושבים סביב שולחן ואוכלים באגט עם קציצות והרבה עגבניות שאמי הכינה לנו. היינו עם כוסות שתייה, לכל אחד, והיינו ממש מתמוגגים על הטעם הקסום. בנוסף, יש לי המון חוויות מהפרדס, שם נהגנו לקטוף עם אבי פירות. לעיתים היינו משתובבים ואוכלים עוד לפני שאבי הרשה לקטוף. אין כל ספק שהשמחה והאושר היוו נר לרגלינו בבית.

כל המשפחה ליד השולחן

צבא

עניין השירות הצבאי שלי לא היה כל כך פשוט. אבי סירב לכך שאתגייס והעדיף שאעשה שנת שירות. אני אישית, נורא רציתי להתגייס, זה קסם לי מאוד ולכן הגעתי למסקנה שעליי לפעול על מנת להשיג את מטרתי.  כחלק מהיותי חניכה בנוער העובד והלומד, פניתי אל המדריכים שלי וביקשתי מהם עזרה בנוגע לקבלת תאריך גיוס. בנוסף, הוקמה קבוצת גרעין של כשלושים חברה' שנקראה "גרעין חלמיש". זוהי קבוצה שבה לכל האנשים מטרה משותפת, אידיאולוגיה וזיקה חזקה לארץ ישראל. יש לציין שעד היום אנחנו בקשר ואף נפגשנו לפגישת מחזור בגיל 50.

לבסוף, לאחר מאמצים ועזרה רבה ממדריך הגרעין הצלחתי לקבל תאריך גיוס לנח"ל ושמחתי על כך מאוד. והנה… התגייסתי לנח"ל בתאריך אוקטובר 1972 והתחלתי את הטירונות שלי במחנה 80. לאחר הטירונות הקמנו את היאחזות "מכורה" שבעמק הירדן והיינו החלוצים לישוב חדש בארץ. אח"כ עברנו לישוב חמרה ששכן ממול.

בהיאחזות מכורה

בשל היותי פטריוטית וציונית, תרמתי את מלוא כוחי ומרצי בתקופת הצבא. הייתי קמה בארבע בבוקר לשדה, מכניסה את ידיי לאדמה בכל מזג אוויר ומבצעת את עבודתי בכיף גדול. לרב עבדנו בעבודות חקלאיות. לאחר מכן עברנו לנווה איתן שבעמק בית שאן, שם קיבלתי את האחריות לטפל בלולים. הייתי לולנית שדואגת לתרנגולות, מזריקה להם תרופות, משקה אותן ואף אוספת את ביציהן. כל כך התחברתי אל התרנגולות עד כדי כך שהן אף פעם לא שרטו וניקרו אותי כשאספתי את ביציהן כפי שהן עושות בדרך כלל. במהלך הפגרה יצאתי לחופשה, וכשחזרתי היה חשוב לי לראות אם התגעגעו אלי, וכהוכחה צירפתי חברה ביחד ללול. כאשר עשיתי להן ק ו ל ו ל ו כל התרנגולות חיקו אותי והשמיעו קולולו אחד גדול.

השירות הצבאי שלי היה מאוד מהנה ומלמד, הכרתי שם אנשים שונים, עסקתי בפעילויות שונות ובעיקר התבגרתי.

חיי הבוגרים ועד היום

את שאול אישי הכרתי ממש אחרי הצבא. קיבלתי אישור עבודה בבית הספר אורט ימי באשדוד ויום אחד נתקלתי במודעה לעבודה זמנית בעורף הנמל כמזכירה. שאול עבד באותו הזמן עם דודו בעמילות מכס ופגש אותי במשרד. משם הכל התחיל… אהבה ממבט ראשון!

התחתנו בתאריך 1.9.1975 וגרנו ברמת אליהו שבראשל"צ. הבאנו לעולם שני ילדים מקסימים ניצן ומיטל-יעל.

בחתונה שלי

ניצן הבן הגדול, שיחיה עם בריאות טובה, מתגורר בתל-אביב והוא אבא לשני בנים. במקצועו הוא מהנדס היי טק. הוא אבא אוהב ומסור לבניו.

מיטל-יעל בתי, מתגוררת באשדוד, אימא לשני ילדים, בן ובת. במקצועה היא ספרנית והיא אימא אוהבת ומסורה לילדיה.

אני גאה לראות את ילדיי יושבים ומקדישים תשומת לב ואהבה לילדיהם: מקריאים, משחקים, משוחחים, מחבקים ומנשקים את ילדיהם, מאחלת להם ולנכדיי בריאות ואריכות ימים.

עבדתי כמנהלת חשבונות כ-35 שנה בת"א, בחברת טקסטיל, גם באשדוד ובגדרה, ב"זרעים גדרה" שעסקה בחקלאות הייטק. תפקידי האחרון לפני הפנסיה היה בחברת ביגוד, "כותון", שבכפר הרי"ף.

כיום אני בפנסיה, לאחר 35 שנות עבודה, בהן נהניתי מכל רגע. עיקר עיסוקי הוא לגדל את נכדיי המקסימים ארז, גבע, אופיר ורגב, בהרבה חום ואהבה.

עם הבעל שאול והנכדים

הזוית האישית

דינה: זאת הזדמנות לחוות לראות להרגיש ולהתרגש ולזכור את החיים  בילדותי ובהתבגרותי עד הלום. חיים מיוחדים של אהבת חינם ונתינה ללא תנאי מחינוך מלא ערכים של אהבת האחר. חיים מלאי סיפוק והערכה. להודות ולהבין שהייתה לי זכות גדולה להעביר את ערכי החינוך שלי לדורות הבאים.

מילון

האחזות נח"ל
היא יישוב, שהוקם באזור שבשליטת מדינת ישראל, באמצעות חיילים המשרתים בחיל הנח"ל ועל-פי החלטה של ממשלת ישראל. פעילות זו, של קידום ההתיישבות היהודית ברחבי ארץ ישראל, הייתה בעבר בין תפקידיו העיקריים של הנח"ל.

ציטוטים

”חינכו אותנו לערכי הכבוד, אהבת הארץ ואהבת האדם “