מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא יהודית עולה עם עליית הנוער בפאן יורק

אני וסבתא היום
סבתא בגיל 15
זיכרונות הילדות

שמי יהודית פוסטול (דוד), נולדתי בשנת 1933 ברומניה בעיר בורדוג'ן באיזור בוקובינה.

זכרונות הילדות שלי הם משחקים בצעצועים שהכינו לנו מדברים שהיו בבית. הכינו בבית רעשנים ובובות לילדים. שיחקנו קלאס, קפצנו בחבל ושיחקנו במשחקים דימיוניים. בחופשת הקיץ נסענו ליער, בילינו ועשינו פיקניק. זכורים לי שדרות של עצי דובדבן.

הספקתי ללמוד עד כתה ב' כשהגיעו הנאצים לעיר ואסרו על היהודים ללכת לבית הספר. את הגברים שלחו לעבודות כפייה ולקחו גם את אחי בן ה-16. לאחר תקופה קצרה הנאצים גירשו את היהודים מהאיזור שלנו ברומניה לאוקראינה. זה התרחש ללא הודעה מוקדמת. באחד הימים הודיעו לכל היהודים לארוז ולהתאסף ליד בנין העירייה. הכניסו את כולם לרכבות והעבירו אותנו לאוקראינה. אני הייתי בת 7 ואחותי בת 9. הורידו אותנו בגבול רומניה-אוקראינה, שביניהם יש נהר גדול. העמידו את כל האנשים על רפסודות כדי לחצות את הנהר. אנשים מבוגרים, ילדים, חולים ללא הבחנה צריכים היו לעמוד על הרפסודות. לאנשים שנפלו למים לא עזרו והשאירו אותם לטבוע.

באוקראינה הכניסו את כל האנשים לאיזור סגור ומשם העבירו ברגל לגטו אחר. הרגו בדרך כל מי שלא היה יכול ללכת והיה לו קשה. הנאצים הביאו אותנו לכפר לונצ'ינצ'יק וסגרו אותנו באיזור של בית ספר. כל אחד היה צריך לדאוג לעצמו, לא נתנו שתייה ואוכל. כל משפחה הייתה צריכה לדאוג לקיומה. אסור היה להסתובב ברחובות. בגטו רבים מתו מרעב.

ביום שגירשו אותנו מהבית, אמא שלי לקחה איתה שק עם דברים שתוכל לסחור בהם. כשהיינו בגטו אמא שלי חלתה. הציעו לנו להסתתר אצל משפחה אוקראינית לזמן קצר תמורת מעילים, בגדים, סדינים, מגבות וכך אמא תוכל להחלים. בכל פעם אמא נתנה פריט כדי להשאיר אותנו זמן מה באותו בית. יהודי אחד, שנודע לו כי מתכוונים בלילה להרוג אותנו ולשדוד את מעט הדברים שנותרו לנו, סיפר לנו על כך. הצלחנו לברוח לעיירה קרובה לכפר. מצאנו בית שהחביאו בו משפחות יהודיות. לכל אחד היה מקום קטן. גם שם לא היה אוכל. אבא שלי היה חולה ואמא שלי היתה צריכה לדאוג למשפחה. היא התגנבה לכפר וביקשה מהכפריים לעבוד בשדות. הם אספו את היבול מהשדה וחפרו בורות, לאיחסון היבול במקום מקרר. הכניסו את הירקות לבורות. בתמורה נתנו לאמא מעט תפוחי אדמה או חתיכת לחם. מהמעט שהיה התקיימנו. כולנו היינו רעבים כל הזמן. אני הייתי ילדה קטנה וכנראה לא החזקתי מעמד והתעלפתי מהרעב. אבא שלי היה חולה מרעב.

אמא ניסתה כל אפשרות שתעזור לנו לשרוד. בכפר היתה משפחה של יהודים עם מתפרה. אמא שלי הצליחה להגיע אליהם וסיפרה להם שלאבא היה מפעל לחייטות וביקשה שיאפשרו לו לעבוד איתם, ללא תשלום, רק שיתנו לו מקום להשאר ולאכול. אבא הצליח להחלים אצלם.

באותו כפר היתה משפחה אוקראינית עם תינוק קטן. אני, ילדה בת 8 נשלחתי בהסתר למשפחה האוקראינית להיות המטפלת של התינוק שלהם. הורי התינוק יצאו במשך היום לעבודות בשדה ואני השגחתי על התינוק וטיפלתי בו. בבית היה ילד נוסף בן 14 שהתנקל לי. הבעל היה משתכר הרבה מאד. האשה כל הזמן גוננה עלי והחביאה אותי בעליית הגג ושמרה עלי עד שהבעל נרגע. שמרתי בצד חלק מהאוכל שקיבלתי בכדי לתת לאמא שלי, כאשר הגיעה לבקר אותי.

אמא שלי נלחמה באותה תקופה מלחמת הישרדות וטיפלה באחותי, שהיתה במצב קשה מרעב.

הייתי במשך שנתיים וחצי אצל המשפחה האוקראינית. הצלחנו לשרוד עד שהרוסים נכנסו לאוקראינה והשתלטו על הגרמנים. אמא שלי הגיעה יום אחד ולקחה אותי מהאישה האוקראינית וגם אבא הצטרף. למחרת הודיעו שאנחנו יכולים לחזור לרומניה. התחלנו ללכת ביחד עם יהודים נוספים. הרבה מאד מתו עד אז. הגענו לגבול מולדובה ומשם היינו צריכים לעבור לרומניה. הגבול נסגר והרומנים לא נתנו לנו לעבור. נשארנו עם כמה משפחות נוספות ולא ידענו מה לעשות. אמא שלי החליטה לפעול, הלכה למועצה שלהם והצליחה להפעיל עליהם לחץ. האנשים שם פחדו כי הם עשו דברים נוראיים במהלך המלחמה והם פחדו שיאשימו אותם. נתנו לכמה משפחות לשהות בבתים עזובים. שהינו במולדובה שנה וחצי. היה בית ספר לילדים. פתאום היתה לנו הפתעה ואחי חזר. הוא התחיל לחקור על יהודים במקומות שונים באוקראינה והצליח לאתר אותנו. הוא סיפר על מה שעבר עליו, על עבודות הכפייה. המשפחה שוב התאחדה.

אני בגיל 15

כשנפתח מעבר הגבול הגענו אל אחות של אמא שלי ברומניה. בעיר מגוריה ברומניה לא היה גירוש, אך הם היו בסגר במהלך המלחמה ומאד סבלו. לאחר מכן חזרנו לעיר שלנו בורדוג'ן ומצאנו את הבית הרוס והרס של בתים רבים אחרים. נאלצנו לגור באחד הבתים העזובים שמצאנו בעיר. בזזו את כל הדברים שהיו שייכים ליהודים. המשפחה שלי נותרה ללא רכוש וללא מזכרות.

כילדה ידעתי מעט מאד דברים על ארץ ישראל. הוריי סיפרו לי, שהמצב בארץ רע ומפחדים מאד מהערבים. השתתפתי לאחר שחזרנו לרומניה בתנועת הנוער "גורדוניה". הגיעו מדריכים מארץ ישראל והכינו מוראלית את הילדים לקראת עלייה לארץ. שרנו שירי ארץ-ישראל. המדריכים בתנועה סיפרו שהיהודים רוצים לפתח את הארץ, לפתח חקלאות ולימודים. נרשמתי בין הילדים שרוצים לעלות לארץ.

ההכנה לקראת העלייה נמשכה כשנה. אני מאד התעקשתי לעלות לארץ ישראל, אמרתי להוריי שאני לא רוצה להשאר, אני לא רוצה עוד מלחמה ואני רוצה לנסוע, למרות שלא ידעתי מה מצפה לי. הייתי רק בת 13 וההורים שלי לא הסכימו. חברה של אחי, שהיתה מבוגרת ממני, השפיעה על אמא שלי ושינתה את דעתה. העליות לארץ באותה תקופה היו לא לגאליות, עלו בסתר. זו הייתה התקופה לפני קום המדינה. השנה הייתה שנת 1947. הכינו 2 אניות מאוד גדולות, והעלו את כל הילדים שההורים שלהם נתנו את הסכמתם. התאספו כ-10,000 ילדים. לקחו אותנו לאניות. באניות היו גם מבוגרים וגם ילדים 30,000 איש. שם האנייה שאני הייתי בה "פאן יורק". במשך שבוע היינו בדרכנו באנייה בתנאים לא קלים.

הגענו לנמל בחיפה, הבריטים תפסו אותנו ולא נתנו לנו לרדת מהאנייה. הם שלחו אותנו לקפריסין. בקפריסין פיזרו את המעפילים במחנות אוהלים מגודרים ואי אפשר היה לצאת מהמחנה או לעבור ממחנה למחנה. במחנות התארגנו בפעילויות של תנועות הנוער ויצרו כיתות לימוד. הפליטים שהגיעו לקפריסין שהו שם בחלקם מספר חודשים ואחרים מספר שנים. במחנה היה מטבח מרכזי. הבריטים דאגו לאספקת המזון, שהיה באיכות ירודה ובכמות מצומצמת. במחנה היו הרבה מחלות. גם אני נדבקתי בחזרת ובידדו אותנו. היה אוהל אחד גדול ששימש לבית חולים ובו אישפזו את החולים בבידוד עד שהבריאו.

השליחים מהארץ עבדו מאוד קשה כדי לעלות את הילדים ארצה. זה נמשך זמן רב אך לבסוף העלו אותנו לארץ. בשנת 1948 הגעתי לבסוף לארץ ישראל!

העבירו אותנו למחנות עולים ולאחר זמן העבירו אותנו לקיבוצים שונים. אותי שלחו לקיבוץ גזר בדרום הארץ. עם פרוץ מלחמת העצמאות היו הפצצות ממצרים. היינו צריכים לרוץ לתעלות להסתתר מהפצצות. את הילדים והנשים העבירו עוד קודם לקיבוץ אחר והחליטו גם את בני הנוער להעביר. תחילה הייתי בבית יהושע ולאחר מכן הגעתי לקיבוץ נווה ים.

כשהגעתי לארץ ידעתי מעט מאד עברית. הכרתי את האותיות ומעט מילים. התחלתי ללמוד עברית בקיבוץ. הקיבוץ דאג לכל צרכי הילדים. משך היום היה מוקדש בחלקו לעבודות הקיבוץ ובחלקו ללימודים. בנווה ים ביקשתי לעבוד כעוזרת בגן. עבודה בגן ילדים היתה חלום ילדות שלי. מאד שמחתי כשהסכימו לכך בקיבוץ. הם הציעו לי ללמוד גננות וניגשתי למבחנים במשרד החינוך בחיפה, אולם הלימודים שלי התעכבו משום שההורים שלי עמדו להגיע לארץ. האנשים המבוגרים בקיבוץ היו מאוד טובים אלינו. זכורה לי מורה שלקחה אותנו לביתה ,השמיעה לנו מוזיקה קלאסית ולימדה אותנו. יש לי זכרונות מאד טובים מהתקופה בקיבוץ.

בנווה ים שהיתי עד שהמשפחה עלתה ארצה מרומניה בשנת 1951. ההורים הגיעו בעליה לגאלית. דאגתי לקבלת אישורי עלייה דרך הסוכנות היהודית.

המשפחה השתכנה במעברת פחונים בעפולה למשך כ-3 שנים. עזבתי את הקיבוץ ועברתי להתגורר עם המשפחה בכדי לעזור להם. במעברה גרנו בצריף פח. השתמשנו בתאורת מנורת נפט ובישלנו על פתיליה משום שלא היה חשמל וגז. מים היו במרכז המעברה והעבירו אותם בעזרת סירים ודליים לצריפים. השירותים היו משותפים לכל המעברה. בחורף היה בוץ וקר ובקיץ היה חם והיו עכברים. באותו זמן פניתי שוב למשרד החינוך והגשתי בקשה ללימודים בסמינר לגננות. למדתי בסמינר לגננות בתל אביב. עבדתי כגננת תחילה בשדמות דבורה ולאחר כשנתיים בעפולה עילית למשך 5 שנים נוספות. לאחר מכן עברתי הסבת מקצוע לפקידות. עבדתי כפקידה בלשכת הסעד-משרד הרווחה בעפולה.

הכרתי את יוסף פוסטול, יליד פולין. כל משפחתו נספתה בשואה. יוסף היה פעיל בפולין לאחר המלחמה בתנועת "השומר הצעיר". עלה לארץ ונלחם במלחמת העצמאות באזור ניצנים. הכרנו כשהיה בקיבוץ מעוז חיים. התחתנו בשנת 1956 וגרנו בעפולה. נולדו לנו 4 ילדים: זהבה, חזקי, מירי וטל ומהם יש לנו עשרה נכדים. בשנת 2002 יוסף נפטר בטרם עת ממחלת הסרטן.

גאוותנו היא על משפחתנו, למרות כל התלאות שעברנו בחיינו, הקמנו משפחה לתפארת.

הזוית האישית

סבתא יהודית: היה לי מאוד קשה לחזור ולספר על עברי הקשה, אך שמחתי מאוד לשתף את נכדתי.

סיון: נהניתי מאוד במהלך כתיבת הסיפור ומזה שהסיפור נשמר לדורות הבאים.

 

מילון

בורדוג'ן
עיר ברומניה

הפָּאנים
הפָּאנים הוא כינוין של שתי אוניות מעפילים גדולות: "פָּאן יוֹרק" (Pan York; ובשמה העברי: "קיבוץ גלויות") ו"פָּאן קרֶסֶנט" (Pan Crescent; בשמה העברי: "עצמאות"), שיצאו יחדיו מבולגריה בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה, ונאלצו לבסוף לשוט לקפריסין. שתי הספינות שטו יחדיו לאורך כל הדרך ולכן הן כונו בשם אחד- "הפאנים". גודלן של האוניות, הארגון המדוקדק והמאבק הדיפלומטי סביב הפלגתן על רקע החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, הקנו לפרשת ה"פאנים" חשיבות רבה בתולדות ההעפלה. ויקיפדיה

ציטוטים

”גאוותנו היא על משפחתנו, למרות כל התלאות שעברנו בחיינו, הקמנו משפחה לתפארת. “