מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא אורלי – חייה והאנשים המופלאים במשפחתנו

אני וסבתא שלי, אורלי ביום בר המצווה שלי.
אני וסבתא שלי בחופשה משפחתית באילת 2011.
שיחה אישית עם סבתא אורלי ביום הזיכרון 2021

שמי אורלי טיאר ניר, נולדתי בחיפה בשנת 1952. גדלתי בשכונת אחוזה בהר הכרמל. גרנו בקומה שלישית בדירה מאוד נחמדה שטופת שמש, ומול ביתנו נשקף לו הר הכרמל, שהיה אז כולו הר בלי בתים. גרנו בבניין ובו השכנים שלנו היו חמש משפחות דתיות, ואנחנו החילוניים היחידים. גרנו איתם בכבוד הדדי – אנחנו כיבדנו אותם, והם כיבדו אותנו. לא הדלקנו אור במדרגות ביום שבת, וכשהגענו עם המכונית לא החנינו ליד הבית כדי לא לפגוע ברגשותיהם. כל הילדים היו בערך באותו הגיל, למדו באותו בית ספר והיינו יחד באותה תנועת נוער, הצופים.

המסורת המשפחתית שלנו נשארה אותה מסורת בחגים, ושמרנו על אותם מנהגים, כמו שהסבתות שלי נהגו לעשות בתור ילדות קטנות. זה בוודאי כבר עשרות או מאות שנים, שאנחנו נוהגים בחגים לשיר את אותם פזמונים, את אותם מזמורים ולהכין את אותם המאכלים.

ילדות

אנחנו גדלנו בתקופה שאחרי קום המדינה. המדינה הייתה בת ארבע, אבל אנחנו כבר היינו למודי מלחמות, בשנת 1956 הייתה מלחמת מבצע קדש, ובשנת 1967 הייתה מלחמת ששת הימים.

אני הייתי בכיתה ט׳, ואנחנו התנדבנו למאמץ המלחמתי, לכל אחד היה לו תפקיד אחר. אנחנו היינו צריכים לחלק דואר, מכיוון שמחלקי הדואר התגייסו לצבא. בין השאר היינו צריכים לצבוע את כל פנסי המכוניות בשכונת אחוזה בה גרנו, כדי שיהיה חושך מוחלט בלילה.

הוריי

ההורים שלי, שבתאי ומיריי טיאר, היו ילידי חיפה. שניהם כילדים גרו באותו רחוב בשכונת הדר. המשפחות הכירו טוב מאוד זו את זו. סבתי מצד אימא של אימא נולדה בבירות שבלבנון, ובעלה, סבא שלי, הוא ממשפחת כהן מיהדות שפרעם, שאף פעם לא עזבו את  הארץ. סבתי מצד אבא שלי נולדה בזיכרון יעקב, וההורים שלה היו בין מקימי זיכרון יעקב. המשפחה של סבא שלי הגיעה לארץ לפני 450 שנה מצפון אפריקה מעיר ששמה טריפולי שבלוב. הם היו דתיים והם באו לארץ ישראל כדי להיקבר כאן.

 ילדות בחיפה

גרנו בשכונת ״אחוזה״ וכולם הכירו את כולם. כולם הכירו את המשפחה שלי, ידעו מי הסבתות שלי. הדלתות של הבתים אף פעם לא היו נעולות. תמיד יכולת לדפוק בדלת של חבר ולאכול ארוחת צהרים. לרוב האנשים לא היו טלפונים וההורים ידעו איפה אנחנו נמצאים. אני זוכרת מילדותי רק דברים טובים, ובעיקר את האחווה שהייתה בינינו, את הצניעות שהייתה ערך משמעותי מאוד באותם ימים. אנחנו אף פעם לא ידענו למי מהחברים שלנו יש יותר כסף ולמי פחות, וגם לא ידענו למי יש מכונית, כי אף פעם לא נסענו לבית ספר או לצופים או לימי הולדת עם המכוניות. תמיד הלכנו לכל מקום ברגל. גם לא נסענו אף פעם לחו״ל.

היה מותר לבוא לבית הספר עם נעלי ספורט רק בצבע כחול. היו כמה ילדים שהיו להם נעלי ספורט בצבע שחור, אבל הם לא יכלו לבוא איתם לבית הספר, כי זה נחשב בזמנו יוקרתי יותר. הבנות קיבלו שעון ראשון בבת מצווה בגיל שתים עשרה, והבנים קיבלו בבר מצווה בגיל שלוש עשרה. עיקר הפעילות שלנו הייתה בצופים. כמו שציינתי שכולם היו צנועים, כך גידלו אותנו על ערכים של נתינה. תמיד לימדו אותנו להסתכל על מישהו אחר, לתרום ולתת לזולת. הדבר השלישי חשוב מאוד, שקיבלנו מההורים שלנו, מהצופים ומבית הספר – הוא ערך אהבת הארץ. אתה יודע שעסקתי בחינוך כל חיי, אבל בתור ילדה לפעמים אבא שלי, שבתאי, היה אומר לדוד מולי, אחי, ולי: ״היום לא הולכים לבית הספר. היום אני לוקח אתכם לטיול גדול מאוד. להראות לכם איפה נלחמתי במלחמת השחרור״. הייתה לנו ילדות מאוד יפה, כי גם בילינו גם עם חברים, וגם עם בני הדודים. אני נכדה מספר אחת עשרה של סבתא שלי, ויש עוד הרבה אחריי.

היכרות עם סבא

השתחררתי מהצבא והייתי רשג״דית של שבט כרמל בצופים, יצאתי עם החניכים שלי כשירות לאומי למחנה עבודה בקיבוץ, כי היו שם כל הזמן חדירות של מחבלים. עוזי, שלימים הפך סבא שלך, היה מפקד מחלקה של גולני, והוא היה שם עם החיילים שלו. ככה נפגשנו, התחלנו לדבר והתאהבנו. עד היום הוא מכחיש את זה…

תחביבי

אני אוהבת מאוד לקרוא, ואוהבת מאוד לטייל. גם אוהבת מאוד לבשל ולארח. בנוסף אני עוסקת הרבה בהתנדבות. גם עוזי ואני עוסקים הרבה מאוד בהתנדבות בעיקר בתחום החינוך המיוחד, אבל גם עם משפחות שכולות.

ההתנדבות היא דבר חשוב אצלנו במשפחה לפחות ארבעה דורות. הסבתא שלי מצד אמי, שמה היה לורה, הייתה מי שהגתה את הרעיון להקים גני ילדים למשפחות מעוטות יכולת, כי לא היו גנים ממשלתיים וגנים עלו הרבה מאוד כסף. היא הקימה עמותת נשים, שפתחה הרבה גני ילדים בחיפה. בשל כך סבתי הייתה ׳יקירת העיר חיפה׳.

לורה סבתי

סבתי מצד אבי

שמה של סבתא שלי היה מרים, וכולם קראו לה ״טטה״. היא נולדה בזיכרון יעקב ואחר כך המשפחה עברה לחיפה. אבא שלה היה בין המקימים של זכרון יעקב. את זכרון הקימו משפחות אשכנזיות ושתי משפחות ספרדיות: דהאן ואבוטבול. בחיפה היא גרה בבית ערבי ענק, היה בו אולם גדול מאוד בגודל של מסעדה ומהאולם יצאו שבעה או שמונה חדרים. היו לה שמונה ילדים, ולימים כל משפחה הייתה מקבלת חדר, ובכל חדר היו שתי מיטות כפולות. בחגים ישנו שם כי היא הייתה דתייה, והיה רק חדר שירותים אחד ולא הייתה בעייה. אני נכדה מספר אחת עשרה ויש אחרי הרבה נכדים ולא היו מריבות, שיחקנו הרבה בחוץ.

יוסי, הבן הצעיר של סבתא שלי היה בחור בן עשרים  ומשהו, והוא עבד באונייה. באחד הימים הוא חזר הביתה עם קוף, גונזלס. סבתא שלי רצתה לשמח את הבן שלה והיא הסכימה לגדל בבית את הקוף. הקוף חשב שיוסי הוא אבא שלו, ובכל פעם שהוא יצא מהבית, הוא התחיל לבכות. הוא היה בוכה בשקט ומנגב את הדמעות כמו תינוק. גונזלס היה שובב מאוד, והרבה פעמים היו מאשימים אותנו במעלליו, כמו בסיפורים על קופיקו. הוא היה חוטף בננות וזורק את הקליפות. הוא אהב לקחת עגבניות, לטפס על התקרה שהייתה מאוד גבוהה, ולעשות קווטץ׳ מהעגבניות על הראש של סבתא שלי. לימים אח שלי רצה להפנט אותו, והקוף נשך לו את האצבע. אז מסרו אותו לקרקס מדראנו. בתמורה הזמינו את כולנו לבוא למופע בקרקס.

אמי מיריי

אימא שלי נפטרה לפני כשנתיים בגיל תשעים, היא הייתה סבתא רבתא שלך, ושמה היה מיריי. מיריי זה שם צרפתי, כי אימא שלה קיבלה חינוך בביירות. שפת האם של אימא שלי הייתה עברית אבל גם צרפתית. אימא שלי נולדה בחיפה וגדלה בחיפה, והייתה חניכה בתנועת הצופים. כשהיא הייתה ילדה היא התייתמה מאבא שלה ואז מצבם הכלכלי התדרדר מאוד, והיה להם מאוד קשה מבחינה כלכלית. בגיל שבע עשרה וחצי אימא שלי יצאה לעבוד ולכן היא לא התגייסה לפלמ"ח. היא הכירה את שבתאי, אבא שלי, והם התחתנו ועברו לגור בשכונת אחוזה. כשאימא שלי הייתה בת ארבעים היא הפכה להיות אם שכולה אחרי שאחי נהרג במלחמת ההתשה.

מה שעזר למיריי להשתקם הוא ההתנדבות בבית חולים. היא התנדבה במכון הגסטרו בבית החולים רמב"ם, והיא הייתה יורדת חמישה ימים בשבוע, והייתה עובדת שם בהתנדבות משש וחצי בבוקר עד ארבע אחר הצהריים, ולפעמים גם יותר. היא עשתה זאת במשך שנים רבות, עד  כשנתיים לפני שנפטרה. אני אומרת ״יורדת״, מכיוון שאנחנו גרנו על הר הכרמל, ובית החולים היה במורדות ההר. זה היה סגנון הדיבור של החיפאים שגרו על הכרמל. אבא שלך והאחים שלו קראו לה ׳ממי׳, מכיוון שהיא הפכה סבתא בגיל צעיר מאד.

היא הייתה אישה שידעה למשוך אחריה הרבה מאוד אנשים, היו לה המון חברים. אחת הסיבות שחברים של אח שלי, דוד מולי, באים אלינו עד היום במשך חמישים ושתיים שנה, היא האישיות של ממי. ממי לא בכתה לידם, תמיד קיבלה את כל החברים של אחי בחיוך ובשמחה, והיכולת שלה לתת היה משהו נדיר מאוד. כשממי נפטרה ישבנו עליה שבעה, והגיעו אלינו הרבה מאוד אנשים שלא הכרנו. יש בחיפה שכונה של חרדים בשם ויז׳ניץ, והם באו לנחם אותנו. הם סיפרו לנו שממי הייתה סורגת להם סוודרים לכל תינוק שנולד. אם היה ילד שצריך לחגוג בר מצווה, ולא היה כסף, ממי הייתה נותנת כסף בשביל תפילין וטלית.

ממי תמיד הייתה מדברת עם אנשים ברחוב, ולמדה להכיר הרבה מאוד אנשים, כי היא הייתה כל כך נדיבה. למשל כל יום שישי היא הייתה נותנת לשומרים ולמנקים בסופר ובקניון ליד הבית שלה מתנות וכסף.

ממי

ספורו של אחי מולי

אחי מולי ז"ל

אח שלי, מולי, היה מבוגר ממני בשנתיים, גרנו באותו חדר והיינו חברים טובים מאוד. הוא פעיל חברתי – הוא היה בתנועת הצופים, ובזמנו הפנוי היה יורד לשכונות מצוקה שהיו בחיפה, והיה מלמד את הילדים בשכונה, משחק איתם ועזר להקים שם שבט של הצופים. לפני החגים הוא היה אוסף תרומות, והיה קונה להם אוכל ובגדים. הוא התגייס לצבא לצנחנים, ונהרג במלחמת ההתשה מיריית צלף בתעלת סואץ.

אבא שלי נלחם במלחמת השחרור, ועזר להביא יהודים ממדינות ערב, מסוריה מלבנון ומעיראק. מי שעזר לו, היה חבר ערבי נוצרי ששמו אבו שרבל. לאבו שרבל היו הרבה מסעדות, ויום אחד הוא בא לאבא שלי והציע לו לפתוח יחד מסעדה. אבי היה סוחר ולא איש של מסעדות, אבל הוא הסכים להקים עם אבו שרבל מסעדה של יהודי וערבים. הם קראו למסעדה ״מקסים״ והמסעדה קיימת יותר משישים שנים והמשפחות בקשר הדוק עד היום. אנחנו מהווים דוגמה לכך שאפשר לחיות אחרת בארץ.

הזוית האישית

עומר: נהנתי מאוד לשוחח עם סבתא שלי וללמוד על ילדותה ועל דוד של אבא שלי שנפל במלחמת ההתשה.

סבתא אורלי: שמחתי לספר לעומר על המשפחה שלנו ולהעביר את סיפורי המורשת האישית שלנו לדור הצעיר.

מילון

שפרעם
ישוב בצפון הארץ שבו חלק ממשפחתי גדל. זה חלק מהמשפחה שלא עזב אף פעם את הארץ ויושבים שם כבר שנים רבות. עיר במחוז הצפון בישראל. העיר משתרעת על שבע גבעות. שפרעם היא עיר ערבית עם רוב מוסלמי ומיעוט נוצרי ודרוזי. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”יבושנאבש" - סבתא שלי אומרת את זה כשעושים משהו טוב.זה שיבוש של ביטוי בערבית שהמשמעות שלו היא שההורים צריכים למות לפני הילדים“

”במלחמת ששת הימים אנחנו היינו צריכים לחלק דואר, מכיוון שמחלקי הדואר התגייסו לצבא“