מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבי, עזרא שובה, מספר על מלחמת יום כיפור

סבא, סבתא ואני במפגשים של הקשר הרב דורי
סבא עזרא בזמן המלחמה
מלחמת יום כיפור, ואיך היא עברה על סבי ומשפחתו. הגיוס למלחמה, הפציעה בקרב כדי להציל מישהו אחר והשיקום לאחר מכן.

חודש ספטמבר שנת 1973, יום כיפור היה יום שיגרתי ורגוע, אנשים צמו בבתים. חלקם טיילו ברחוב, והשאר היו בבית כנסת או בבתיהם. כשלפתע, בשעה 14:00 בערך, התחילו סירנות של משטרה והתחילה המולה בחוץ. חיילים במדים רצו בין הבתים כאחוזי תזזית.

היינו בבית, ושמענו את ההמולה. אף אחד לא הבין מה קורה. פתחנו את הרדיו, ושמענו כל מיני סיסמאות, כשבחוץ היה רעש של מכוניות, שזה לא אופייני ליום כיפור. הכריזו על גיוס אנשי מילואים. מזל, שהמלחמה פרצה ביום כיפור, מפני שבחג זה כל האנשים בבית, ובשאר החגים אנשים יוצאים לטיולים, לפיקניקים ונופש. עוד לפני שהגיעו החיילים לגייס אותי, אמרתי לאישתי: "אורה, תכיני את התרמיל ומדי הצבא כי כנראה יבואו לגייס אותי".

בעוד אנחנו מקשיבים, נשמע דפיקה בדלת, ובפתח עמדו שני חיילים שהודיעו לנו שפרצה מלחמה. הם אמרו לי שאני צריך להתכונן כי בעוד חצי שעה באים לאסוף אותי מהבית. למרות הצום, אישתי הכינה לי מהר ארוחה, והפסקתי לצום. בבית ההרגשה הייתה לחוצה מאוד. אשתי עזרה לי להתארגן, וארזה לי תרמיל. לבשתי מדים ויצאתי איתם לדרך.

השארתי את אשתי עם ביתי גנית, שהיתה ילדה קטנה. רק בת שנתיים. אישתי שאלה: "מתי  תחזור?" השבתי: "כשתיגמר המלחמה".

נסענו לרמלה. שם התגייסנו, והתברר שאין מספיק כלי נשק לכולם. נתנו לכל שני חיילים רובה. מצב ממש לא נעים. מחדל גדול. חילקו שחפ"צים (אפוד מגן), אך גם מהם לא היה מספיק לכולם, ורק הראשונים קיבלו.

העלינו את הזחלמי"ם עם המרגמות למשאיות וכך יצאנו לגבול מצרים בדרום. שם היינו במגננה במשך יומיים עד שהגיעו כלי הנשק החדשים והשחפ"צים. ביומיים הללו, היינו יושבים בעמדות השמירה ורואים איך הטילים משייטים מעל ראשינו, והתפללנו שרק נראה את המשפחה, לפחות עוד פעם אחת. אלו היו יומיים ארוכים ומתישים במיוחד. האנשים סביבי לא דיברו יותר מדי, והיו מכונסים בתוך עצמם. חיכינו רק לקבל הוראה כלשהי לפעולה.

אחרי יומיים, הודיעו לנו להתכונן, מכיוון שאנחנו צריכים לחצות את תעלת סואץ. כולנו נכנסו ללחץ. כשראינו את המ"פ שלנו רועד, הלחץ גבר. ידענו שיהיו לנו הרבה נפגעים. הייתי שייך לגדוד מרגמות 120 מ"מ, שהיו מתנועעים על גבי זחל"מים. התחלנו לנוע לכיוון התעלה. אחרי נסיעה של כשעה, הודיעו לנו בקשר לעצור תזוזה, מפני שהמצרים גילו, שאנו מתקרבים והכינו לנו מארב. מיד הסתובבנו וחזרנו חזרה לבסיס עד הפסקת האש. בכל התקופה הזו ישנו עם נעליים ובגדים, לא התקלחנו שבוע ואכלנו רק מנות קרב.

בבסיס העברנו את הזמן עם מופעי אמנים. קיבלנו חבילות שי מהוועד למען החייל ומהמשפחות, והמתנו לחזרה הביתה. היינו בבסיס כחצי שנה. חודשיים ראשונים היינו ללא חופשים. כל הגדוד קיבל טלפון עם מרכזנית אחת, פעם ביום, למשך שעתיים. התקשרנו מטלפון שדה, דרך מרכזייה שחצי מהזמן לא הייתה זמינה, ובנוסף היו תמיד הפרעות בקווים. שכבר הצלחנו להשיג קו, היינו צריכים לסיים את השיחה תוך 2-3 דקות.

היה מאד מרגש לדבר עם המשפחה. בתי נשארה בחיפה אצל הורי, בעוד אשתי נשארה לעבוד. בסופי שבוע, נסעה אשתי לבקר את הילדה, וחזרה שוב ביום ראשון לעבודה.

אחרי חדשיים קיבלנו חופשה ראשונה, הודיעו לנו שמוציאים קבוצות-קבוצות של אנשים. כל פעם חמישה-שישה חיילים, ל-48 שעות. יצאנו לפי הגרלה. אני יצאתי בהגרלה השלישית. כשהודיעו לי, שהגיע תורי לצאת הביתה, רעדו לי הרגליים מרב התרגשות. בבית חיכו לי אישה וילדה קטנה שלא ראיתי תקופה ארוכה. התגעגעתי מאד. הודעתי לאשתי והתחלתי במסע הביתה. עכשיו הבעיה היתה להגיע הביתה, מפני שלא היו הסעות והיינו צריכים להגיע בטרמפים.

תפסנו טרמפ בטריילר, לאחר שחיכינו על הכביש כ- 3 שעות. כשהגעתי הביתה, כבר היה ערב, וראיתי את אשתי מטיילת הלוך חזור ליד ביתנו, מלאת מתח, בלי לדעת מתי אגיע. הפגישה הייתה מרגשת מאד. הגעתי הביתה, התקלחתי, ומיד נסענו לחיפה לראות את בתי הקטנה. היה מותר לי לשהות בבית 24 שעות. בבוקר נאלצנו שוב להיפרד. נסענו ליד אליהו. משם היו הסעות שפיזרו אותנו לבסיסים שלנו. חזרתי לבסיס לתקופה של חצי שנה. בתקופה זו היו לי עוד ביקורים בבית, שכבר כללו הסעות מסודרות. כל חופשה היתה ל- 48 שעות. לאחר חצי שנה, השתחררנו זמנית הביתה, וכבר היה לנו צו גיוס ביד שקורא לנו לחזור לצבא בעוד שלושה חודשים.

לאחר שלושה חודשים, הקפיצו אותנו לרמת הגולן. משם נכנסנו לסוריה למקום ושמו מזרעת בית ג'אן. המקום היה פסטורלי ויפה, עצי תות היו בכל מקום ומעיינות מים זורמים וזכים שאפשר היה לשתות מהם. במזרעת בית ג'אן חיכתה לנו תעלה מכוסה בשכבת ברזל, שנבנה עוד קודם על ידי חיל הנדסה, ושם התמקמנו.

את האווירה הפסטורלית הפריעו מידי פעם הפגזות קשות של הסורים עלינו. בחסות ההפגזות הסורים ניסו להחדיר חיילים למקום שלנו, כדי לכבוש את המקום מידינו. התפקיד שלי היה להפעיל מקלע בעל 4 קנים. דבר זה אילץ אותי להיות חשוף בזמן ההפגזות. הפגיזו אותנו בהפגזות נס, שאלו הפגזות מרוכזות של עשרות כלים על מקום אחד קטן. באחת ההפגזות האלה, בעודי עומד בעמדה, אחד החיילים שלידי פחד מאוד, מכיוון שלא היה לו שחפ"צ. כדי לעזור לו להירגע, החלטתי לתת לו את השחפ"צ שלי, למרות שהייתי במיקום מסוכן יותר. הוא היה בתוך העמדה, ואני עמדתי בחוץ. לצערי, כמה דקות אחרי זה, קיבלנו פגז מדויק על העמדה, ואני קיבלתי רסיסי פגז בעורף וביד. בזמן ההפגזה, התחבא מאחורי חייל נוסף, קטן מימדים, שמימדי גופי הגדול הצילו אותו מפציעה.

באותה ההפגזה, המ"פ שלי קרע את הכתף. פינו אותנו לתאג"ד (בית חולים שאליו פינו את כל הפצועים). לאחר בדיקת רופא, שלא הבין הרבה בפציעות מהסוג שלי. הוא לקח פינצטה ורצה להוציא לי את הרסיסים. אז קפץ עליו החובש וצעק: "אל תיגע עם הפינצטה, אתה עלול להפוך אותו למשותק". כשהרופא ניסה להתעקש, אמר לו החובש: "אתה לא תיגע בו, גם אם אני אצטרך ללכת לאחר מכן לבית סוהר". בזכות החובש ניצלתי. בסוף התברר שהרופא הזה בכלל היה רופא נשים.

החליטו להזעיק לי ולמפקד שלי מסוק, ופינו אותנו לבית חולים רמב"ם. שם הכניסו אותי דחוף לחדר ניתוח של כמה שעות, כי פחדו שהרסיסים יפגעו בעמוד השידרה, ואשאר משותק. הניתוח עבר בסדר, אך נשארו שלושה רסיסים בעורף, ואת הרסיסים שהוציאו קיבלתי למזכרת בתוך מבחנה. עברתי לחדר התאוששות, ואחר כך למחלקת האשפוז.

במחלקה זו ניגש אלי הרופא, ואמר לי להתקשר הביתה כדי להודיע למשפחתי, שנפצעתי ואני בבית חולים. התקשרתי לחבר טוב, בני אנגל, וביקשתי ממנו שיודיע לאישתי בעדינות את המצב, כי היתה לי ילדה קטנה ואישתי היתה בהריון נוסף. בבית החולים קיבלתי ביקור מהחייל קטן המימדים שהצלתי את חייו. הוא הביא לי חבילת אגוזי פקאן קלועים מהמושב שלו, והודה לי מאוד על שבזכותי לא נפצע. עד היום אני זוכר את טעם האגוזים הללו.

בבית החולים התנהגו אלינו ממש מקסים. היו באים לבקר משלחות נוער מבתי ספר, מתנועות נוער, ומתנדבים מהוועד למען החייל, שהיו מטפלים בפצועים ומביאים להם אוכל וממתקים. בין המבקרים היה גם שמחה הולצברג שנחשב ל"אבי הפצועים". הוא דאג לפצועים לכל מה שהיינו צריכים מול משרד הביטחון. בתקופה זו, הארון שלי היה מלא דברי מתיקה. החדר היה מלא בלונים, פרחים ודברים טובים. בבית החולים היו אמנים וליצנים, שבאו להופיע בהתנדבות.

למחרת, הגיעו אישתי וביתי הקטנה בת השנתיים וחצי. כשביתי נכנסה לחדר, היא התיישבה על המיטה לידי והתחילה לאכול את הממתקים שקיבלתי. כאשר באו ללכת, ביתי לא רצתה לחזור הביתה כי אמרה: "יש עוד ממתקים בארון". אחר כך, נתתי לה קצת ממתקים לדרך. הקטע המרגש ביותר שהיה לי היה למחרת, כשבאו לבקר אותי החברים מהיחידה שלי, שהיו אצלי כשעתיים, שבהם העברנו חוויות והם סיפרו לי מה קורה בגדוד. ככה העברתי את הזמן בבית החולים, כעשרה ימים. משם עברתי ל"בית הבראה 3" בקריית שפרינצ'ק לשבוע ימים. שם היתה לי מנוחה וטיפולים, שלא במסגרת בית חולים. אחר כך חזרתי הביתה. לאחר חודשיים, יצאתי שוב למילואים, והכל חזר לשיגרה, עד מלחמת לבנון הראשונה.

לאחר שנה קיבלתי עובד מצטיין מ"התעשייה האווירית". במסגרת ההצטיינות היתה גם כתבה ב"ידיעות אחרונות" שכללה את הסיפור שלי על פציעתי במלחמה.

הזוית האישית

זה כייף להיפגש עם סבא וסבתא, לשמוע סיפורים וללמוד על סבא וסבתא. היה כייף לגלות דברים שלא ידעתי.

מילון

שחפ"צ
שכבת פיצוץ אפוד מגן

ציטוטים

”תכיני את התרמיל ומדי הצבא, כי כנראה יבואו לגייס אותי“

”אל תיגע בו עם הפינצטה, אתה עלול להפוך אותו למשותק “

”אתה לא תיגע בו, גם אם אני אצטרך ללכת לאחר מכן לבית סוהר “

”"מתי תחזור?"; "כשתיגמר המלחמה".“