מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא שמואל בכיתה ו'2

סבא שמואל ואחיה
סבא שמואל היום
השנה, תשי"ט - 1959, זיכרונות של סבא מכיתה ו'2 בבית הספר ביל"ו בתל - אביב

  השנה, תשי"ט – 1959, זיכרונות של סבא מכיתה ו'2 בבית הספר ביל"ו בתל – אביב 
 
 
 השנה, תשי"ט – 1959
 
 
פרק א' :
הילדות של סבא: בגיל 12 למדתי בכיתה ו'2  בבית ספר, ממלכתי-דתי,  ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה ).בית הספר היה בשדרות רוטשילד בת"א פינת רחוב בר אילן המבנה של בית הספר קיים ועומד עד היום ומשמש את ישיבת ת"א ובעוד חודש יהיה כנס בוגרים של המחזור שלי יותר מחמישים שנה לאחר שסיימנו את בית הספר, שהיה בזמני עד כיתה ח' ולאחר מכן עברנו ללמוד בתיכון .
 
בכיתה שלנו היו 44 תלמידים, היו שלוש כיתות מקבילות וזה היה בית ספר אך ורק לבנים מכיתה א' ובבית ספר היו הרבה יותר מורים מאשר מורות . אני בקשר עד היום עם כמה חברים שהתחלנו ללמוד ביחד בכיתה א' (שזה לפני 61 שנים ) .
 
אני גם זוכר שמות של חלק מהמורים : המחנך : אלכסנדר כצנלסון  שלימד אותנו תנ"ך חשבון ועוד, היה מורה בשם הרטמן ומורה בשם הוכמן שלימד אנגלית וגם לימד אותי את פרשת הבר- מצווה וההפטרה .
 
הזיכרונות  שלי מבית הספר ביל"ו:  הייתה לנו אחות ( רפואית ) וקראו לה גברת שפירא והיו  התלמידים באים אליה לקבל חיסונים  וגם כשהיו חולים ולפעמים שרצו סתם ללכת הביתה והמציאו מחלות.  
 
בהפסקות היו כולם יוצאים לחצר 800-1,000 תלמידים והיה רעש גדול היו משחקים כדורגל וכדורסל ולפעמים הולכים מכות , או משחקים בגוגואים וג'ולות ולפעמים היו גם מחליפים תמונות של שחקני כדורגל "קלפים" לאלבום מיוחד שהיה לנו. 
   
 
 
תמונה כתתית

 
 
כל יום היינו מתחילים בתפילה, בבית הכנסת היפה שהיה צמוד לבית הספר ואשר בסופי שבוע שימש את כל הקהילה. לבית הכנסת הייתה מקהלה מפורסמת שהורכבה מתלמידי בית הספר , המנצח היה אברהם רביץ שכל שנה עשה מבחני כניסה למקהלה ואני ניסיתי כל שנה ותמיד הוא אמר לי תנסה אולי בשנה הבאה ואני לא הבנתי את הרמז …
 
וכשחזרנו הביתה מבית ספר אני ואחותי גילה שלמדה בבית ספר אחר אכלנו ארוחת צהריים, אמא שלנו הייתה כל הזמן בבית ולמעשה גם אבא שהיה רופא שיניים והמרפאה הייתה בחדר אחד מחדרי הבית. ולאחר שאכלנו בדרך כלל היינו יורדים לרחוב לפגוש חברים ולשחק אתם , אה כן, היינו גם מכינים שיעורי בית. לפעמים. לא היה טלוויזיה או וידיאו או מחשב ובקושי היה רדיו.  אני זוכר את הפעם הראשונה שקבלתי במתנה מדודים, רדיו טרנזיסטור שהיה ענק בגודלו והיה דבר מיוחד.
 
אני זוכר מילדותי, שטלפון היה דבר מאד נדיר. הטלפון הסלולרי בכלל לא היה קיים ועוד לא חלמו עליו. אני מדבר על טלפון רגיל עם חוגה! לא כל מי שביקש ממשרד הדואר, היה מקבל טלפון. לפעמים חיכו בתור 4 שנים ויותר. לנו היה קצת מזל, כי אבא שלי ז"ל היה רופא [שיניים] ולכן הייתה לו "זכות קדימה" לקבל טלפון וכך היה. אני זוכר שאז היה נהוג שמטלפנים אלינו ומבקשים להעביר הודעה למישהו בשכונה או שהיו באים שכנים ומבקשים לטלפן מהטלפון שלנו, כי היה משהו דחוף ביותר. הטלפון עצמו, היה בחדר ששימש את אבי ז"ל כמרפאת שיניים. אני זוכר שהייתה פעם אצלנו "מסיבת טלפון"! נודע לנו שדודה שלי, אחות של אבי, שהתגוררה בוונצואלה, חולה מאד ולכן התאספו אצלנו כל בני המשפחה, על מנת לטלפן אליה בטלפון. שיחה לחו"ל הייתה אז בכלל מבצע שלם, לא היה חיוג ישיר אלא הכל דרך מרכזיה כאן ושם השמיעה הייתה גרועה מאד אבל אם היו צועקים חזק הצליחו לשמוע. העיקר שהדודה [אנה היה שמה] הבריאה. כנראה מהטלפון…..
 
סבא מספר שהוא זוכר אירוע מיוחד מאותה תקופה שקשור בשחקן הקולנוע המפורסם, של אז, דני קיי, שהגיע בערב שבת אחת לביקור בביהכנ"ס ביל"ו כדי לשמוע את המקהלה. היה קהל רב מאד שניסה להיכנס ולא הצליחו. סבא נכנס כי היה מהמתפללים הקבועים שח ביהכנ"ס.
 
בסיום התפילה, דני קיי, רצה לומר משהו לקהל אבל בגלל הרעש, לא ממש שמעו אותו ואז הוא עלה על אחד הכסאות, הכניס אצבע לפיו ושרק שריקה גדולה וחזקה וכולם השתתקו בבת אחת! זה אירוע שכל בוגר ביה"ס מאז, זוכר היטב.  
 
תשע"ה

מילון

ביל"ו
"בית יעקב לכו ונלכה " , תנועת עלייה לארץ ישראל שייסדה ישובים רבים , בהם גדרה , מזכרת בתיה ואחרים, על שמה נקרא ביה"ס הממ"ד היסודי בתל אביב בו למד סבא שמואל בילדותו .

ציטוטים

”"ילדים אם רבים, בסוף מישהו בוכה"“