מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא שלמה בן גל – אין דבר העומד בפני הרצון

סבא שלמה ונויה
סבא שלמה כתינוק עם אמו
על עלייה לארץ ישראל, על תקומה, על גבורה, על ילדות, על צבא, על מלחמות, על הישגים בספורט הישראלי והעולמי והדרך שהביאה אותנו עד הלום

שמי שלמה בן גל, אני הסבא של נויה בנארויה, הנכדה הבכורה שלנו שנולדה בשנת 2010. לנכדתי ולי יש תחומי עניין משותפים שנינו: אוהבים ספורט ואוהבים להשתתף בספורט התחרותי.

נולדתי בחיפה בבית חולים רמב"ם בשנת 1949. את ילדותי עד גיל 6 עברתי בחיפה. תקופה זו התאפיינה בצנע, מחסור וצמצום רב בכל דבר, החל מבגדים ונעליים ועד להקצבת מזון. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל כך חיו כולם. משפחתי עברה להתגורר בקריית ים שליד חיפה לקראת סוף שנות ה-50 במגדל שבמחנה של הצבא הבריטי לשעבר: על שפת הים בקריית ים הוקמה על ידי הבריטים נקודה אסטרטגית חשובה עבור הבריטים, לשם הגנה על נמל חיפה ובתי הזיקוק בשנות מלחמת העולם השנייה ועל כן הוצב על החוף מגדל תצפית וסוללה בת שני תותחים.

המגדל בו גרנו

שם שיחקנו בחולות הלבנים ובגבעות ליד הים. לא היו מתקני שעשועים וגנים כפי שיש היום, והמשחקים היו פשוטים וטבעיים, איזו תקופה קסומה! עם השנים שם הישוב "גב-ים" שונה לקריית ים. למדתי בבית הספר היסודי "אורים" עד כיתה ד', ואת המשך לימודי עד כתה ח' סיימתי בבית ספר ממלכתי דתי "סיני". משם המשכתי ללמוד בבית ספר תיכון "רודמן" קריית ים. לאורך כל תקופת הלימודים בבית הספר אהבתי ספורט, כבר מגיל קטן, הייתי ילד פעיל, השתתפתי בתחרויות ספורט רבות, כמו כן ייצגתי את בית הספר בתחרויות אזוריות וארציות, והגעתי להישגים רבים וזכיתי במדליות וגביעים.

לימודיי האקדמיים

עם סיום לימודי התיכוניים, הלכתי ללמוד הוראה במכללה לחינוך גופני במכון וינגייט כעתודאי. לאחר מס' שנים למדתי לתואר ראשון (B.A.) באוניברסיטת תל אביב בפקולטה למדעי הרוח. את התואר השני למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים – מוסמך בבריאות הציבור (M.P.H) בפקולטה לרפואה בהדסה עין כרם.

נויה: סבא, ספר על שירותך הצבאי, אימא סיפרה לי שהיית קצין בכיר בצבא.

סבא שלמה: לאחר סיום לימודיי במכללה לחינוך גופני התגייסתי לצה"ל למערך הכושר הקרבי. שירתי בצה"ל במשך 23 שנים והגעתי לדרגת אלוף משנה בשירות הצבא הקבע, ראיתי את השירות הצבאי כשליחות. במסגרת שירותי בצה"ל מילאתי תפקידים רבים ומגוונים ביניהם: מפקד בית הספר לכושר קרבי (בה"ד 8) בדרגת סא"ל. בבית הספר לכושר קרבי התקיימו קורסי מדריכי אימון גופני, קורס מדריכי קרב מגע, ירי במאמץ, ניווט, מבחני כשירות קרבית ליחידות השדה בצה"ל. כמו כן מתקיימים אימונים, ליחידות השדה, גיבושים ליחידות מובחרות ואליפויות צה"ל בשלל בתחומי הספורט השונים למפקדים, חיילים ביחידות השונות.

תפקיד נוסף אותו ביצעתי היה מפקד קורס צוערים בבית הספר לקצינים (בה"ד 1) בדרגת סא"ל. בה"ד 1 הוא בסיס הדרכה המרכזי  להכשרת קצינים בצה"ל, אשר בו מתבצעות רוב ההכשרות של קציני וקצינות צה"ל, ייעוד בה"ד 1 הוא "להוות בסיס הדרכה להכשרת היסוד של הקצונה הזוטרה בצה"ל, לחיילות במערך המתמרן, במערך הקרבי והסיוע המינהלתי בבסיס הדרכה להכשרת מפקדי מחלקות בחיל הרגלים". במשך שירותי בבה"ד 1 הכשרתי מאות קצינים לצה"ל.

מימין: מפקד קורס בבה"ד 1, משמאל: קבלת דרגת אלוף משנה מהרמטכ"ל דן שומרון, עם ענת, קרן, דנית ושני 

בתפקיד האחרון שלי בצה"ל הייתי רמ"ח כושר קרבי בצה"ל בדרגת אלוף משנה, והייתי אחראי על כל הפעילות הכושר הקרבי בכל צה"ל.

                                             

במהלך השירות השתתפתי כמפקד סוללה במלחמת יום הכיפורים באזורי הלחימה במעבר הגידי בסיני מול אגם המר הקטן, שליד התעלה. כמו כן השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה כסמג"ד גדוד חי"ר, בגזרה המזרחית בלבנון, ושם ניהלנו לחימה מול הצבא הסורי.

מימין: במוצב ליד התעלה, במרכז: במלחמת לבנון הראשונה, ברשאיה, משמאל: גשר על תעלת סואץ, יום הכיפורים

עם שחרורי מצה"ל בשנת 1993, התחלתי לעבוד במכללה האקדמית בוינגייט כראש בית הספר להשתלמויות, וכיום אני משמש כמנכ"ל המכללה האקדמית בוינגייט.

נויה: ספר על הבית ועל המשפחה ועל סבתא.

סבא שלמה: את סבתא ענת הכרתי בצה"ל בפיקוד צפון. סבתא שימשה כמזכירת בית המשפט הצבאי בפיקוד צפון. מתוקף תפקידה היא הזמינה קצינים לשפוט בבית המשפט, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את החיילת היפה – ענת. הזמנתי את ענת לבוא ולצפות בי בתחרות הרמת משקלות שבה השתתפתי לקביעת קריטריון לאליפות העולם במוסקבה, מתחרות זו השתלבו דרכינו, וכך התחילה מערכת יחסים של חברות וזוגיות שבשיאה הצעתי לענת, סבתא שלך, נישואים.

באוגוסט 1976 סבתא שלך ואני התחתנו, ובמהלך השנים נולדו לנו ארבעה ילדים מוצלחים וטובים: קרן, דנית (האימא שלך),שני ואור. לימים התחתנה דנית אמך עם בחיר ליבה קובי ולאחר כשנה, בשנת 2010, נויה נולדה כנכדה בכורה והתגוררה עם המשפחה בנורדיה. נויה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי היום יום שלנו. איזו תקופה נהדרת! כבר אז הקשר ביני ובינך נרקם. מגיל 5 נויה, ההורים דנית וקובי והילדים שחר, ניר ומאי עברו לעין שריד.

נויה: סבא, ספר על הפעילות הספורטיבית שלך, אימא ספרה לי שהיית אלוף הארץ!

סבא שלמה: בגיל 15 התחלתי להתאמן בהפועל קריית חיים. נמשכתי מאוד לספורט, אהבתי ספורט ולכן התחלתי לפעול במסגרת תחרותית והישגית בענף הרמת המשקולות האולימפי. במהלך האימונים התקדמתי השתפרתי והגעתי להישגים ברמה הארצית, ובגיל 17 הפכתי לאלוף ישראל לנוער, ושיפרתי את שיאי ישראל לנוער. ההישגים האלו נמשכו עד גיל 20.

בספטמבר בשנת 1972 התרחש אסון כבד במשחקים האולימפיים במינכן, שם נרצחו חברי הטובים לענף המשקולות: חבר ילדות שלי, זאב פרידמן, שהיה עמי יחד באותה הקבוצה והתאמן עמי יחד שנים רבות בקבוצת הפועל קריית חיים. עוד נרצחים היו יוסף רומנו, דוד ברגר ויעקב שפרינגר. גם את שאר הנרצחים הכרתי היטב. אירוע טראגי זה השפיע עלי מאוד והחלטתי דווקא להמשיך ולהתאמן ולהראות לעולם שהטרור לא יעצור את הספורט הישראלי! המשכנו להתאמן והגענו להישגים מרשימים בספורט הישראלי בספורט העולמי: הייתי אלוף ישראל לבוגרים במשך מספר שנים, שברתי שיאים ישראליים, מה שהביא אותי להשתתפות באליפויות עולם בהרמת משקלות אולימפיים בעיר הוואנה שבקובה בשנת 1973, בה ייצגתי את מדינת ישראל.

סיפור אישי שקרה באליפות זו: במצעד המשלחות עם דגלי המדינות הקובנים טענו שאין להם את דגל ישראל בניגוד לחוקה הבינלאומית על פיה המדינה המארחת אמורה לדאוג לדגלי כל המדינות. הם הציעו שנצעד במצעד המשלחות ללא דגל. מיד התקשרנו לנציגות ישראל בהוואנה וביקשנו לקבל דגל ישראל כדי שנוכל לצעוד עם דגל ישראל עם כל מדינות העולם, אכן הגיע דגל ישראל, וזאת למרות שהקובנים רצו שלא נצעד עם דגל ישראל. היחסים בין קובה לישראל לא היו יחסים דיפלומטיים, באותה העת נשיא קובה הביעה את תמיכתו באש"פ.

בתמונה מימין דגל ישראל, במצעד המשלחות

בשנת 1974 השתתפתי במשחקי אסיה בטהרן, אשר באיראן (כן, פעם היה אפשר…), שם זכיתי בשתי מדליות: מדליית כסף ומדליית ארד ובשיפור השיא היבשתי של אסיה. באותה שנה גם יצאנו להתחרות באליפות העולם במנילה שבפיליפינים בספטמבר שנת 1974. המשכתי בפעילות הספורטיבית לאורך שנים והשתתפתי באירועים בינלאומיים נוספים בארצות השונות: בצרפת, אנגליה, הלסינקי ועוד.

מימין: החוג הראשון של נויה, במרכז: חוג אימונים בכדורסל, משמאל: נויה עם מדליה הולכת בעקבות סבא ואימא

נויה: סבא, האם היו לך תפקידים נוספים שבהם התנדבת?

סבא שלמה: כן נויה, היו תפקידים משמעותיים אליהם התנדבתי בספורט הישראלי, כי הייתי מעוניין לתרום מניסיוני בתחום הארגון והניהול לתפקידים בספורט הישראלי.

בקצרה, אלו התפקידים שביצעתי בהתנדבות:

  • יו"ר איגוד האתלטיקה בישראל, בין השנים 1994- 2012, בהם הייתי שותף למשלחות באליפויות אירופה, עולם המשחקים האולימפיים. במסגרת תפקידי הוענק לי "אות סיכת הזהב" על ידי נשיא הפדרציה האירופאית לאתלטיקה.
  • חבר הנהלת הוועד האולימפי בישראל, בין השנים 1994 -2012
  • יו"ר אגף האחסון במכביה ה- 14 בין השנים 1992- 1993
  •  מנהל אגף הספורט במכבייה ה-15 בין השנים 1994- 1997
  • חבר המועצה הלאומית העליונה לספורט בשנת 1995·
  • חבר הנהלת  מכבי ישראל ויו"ר אגף הספורט מכבי ישראל

קבלת סיכת הזהב מידי נשיא הפדרציה האירופאית באתלטיקה לונדון

נויה: סבא, ספר לי על ההורים שלך, מהיכן הם עלו ומה קרה להם?

סבא שלמה: אבי, שלמה בן לולו, סבא רבא שלך, נולד בקזבלנקה שבמרוקו. אימא אסתר נולדה בדימנאט, 80 ק"מ מהעיר מרקש, ובגיל 14 עברה להתגורר בקזבלנקה. הוריי נפגשו בתנועת "החלוץ" בקזבלנקה במרוקו, שני צעירים ציוניים, שחלמו לעלות לארץ ישראל לפני קום המדינה ולחיות במדינת היהודים. הם גרו בעיר קזבלנקה במסגרת הקהילה היהודית. רוב היהודים התגוררו באזורים מיוחדים ליהודים בלב העיר. היהודים במרוקו חיו חיים דתיים ומסורתיים ושמרו על חיי דת פעילים.

בשנת 1947 אבי שלמה ואמי אסתר התחתנו, ומיד לאחר החתונה נערכו כדי לעלות לארץ ישראל. תכנון עלייתם היה לפני קום המדינה והעלייה לארץ הייתה אסורה, ולכן העלייה לארץ באותם השנים הייתה חשאית ובלתי לגאלית, כלומר באמצעות השליחים של המוסד לעלייה ב'. הם נתנו עדיפות לצעירים בלבד, כפי שקיבלו הוראות מישראל, כדי לתגבר את הכוחות הצבאיים בישראל שהיו במצוקת כוח אדם לוחם.

אבי שלמה נערך בצורה חשאית מאוד לעלייה, ולא סיפר דבר לאמי אסתר, להורים ולכל בני המשפחה. באותם הימים הממשל במרוקו אסר על יציאתם של יהודים מהמדינה, וגם לא אפשר ליהודים להוציא את הרכוש שצברו במהלך השנים. מי שהיה נתפס היה נענש קשות, נכלא ונידון לעינויים רבים.

יום אחד אבי קיבל הודעה מנציג המוסד לעלייה ב' שעוד יומיים עליו להתייצב בנקודת מפגש שנקבעה ועל כך הודיע לאמי אסתר. כמו כן ניתנה הוראה להכין מזוודה אחת עם ביגוד מינימלי, כדי שלא יחשדו שבורחים ממרוקו אלא שיוצאים לחופשה בלבד… לקראת ערב המתינה למשפחה רכב שלקח אותם לנקודת המפגש, והסיע את הוריי למעבר הגבול לאלג'יריה, שם הם פגשו את נציגי המוסד לעלייה ב'. כאשר הגיעו לגבול באופן חשאי העבירו את הוריי מעבר לגבול בזחילה, בחשיכה, עד שהגיעו לצד השני של הגבול. שם חיכה למשפחה טנדר, אשר אסף אותם בנסיעה למחנה עלייה במסווה של מחנה נופש בעיר אוראן שבאלג'יריה (אוראן היא עיר נמל באלג'יריה לחופי הים התיכון). הוריי הצטרפו למחנה לשם התארגנות לעלייה לארץ ישראל במשך חודשיים. במסגרת השהייה במחנה הם למדו על הנשק, היו להם הרצאות על ארץ ישראל ועל החיים בארץ, כדי להיות מוכנים עם הגעה לארץ ולהתגייס לצה"ל, וכך היה.

לאחר כחודשיים במחנה הוריי קיבלו הוראה להתכונן ליציאה, ולעת ערב הם יצאו לכיוון החוף, שם המתינה להם סירה. הם נכנסו למים עם הבגדים ועם המזוודה היחידה שלהם, ועלו על הסירה אשר הביאה אותם אל הספינה עליה הפליגו אל מרסיי שבצרפת. מנמל מרסיי עלו העולים כולם על ספינת המעפילים "נירית" והגיעו לארץ ישראל תוך מסע תלאות שכלל ים גלי וסוער, סופות וסערות בים. אמי סיפרה לי שהיה לכולם קשה מאוד במסע לארץ, ובנוסף היה חשש גדול בשל המעקב של הצי הבריטי שיעכב את האונייה ולא יאפשר את כניסתה לארץ. המסע הארוך הסתיים ובתאריך 9 באוגוסט 1948 הם הגיעו לחיפה.

מימין: במחנה האימונים לפני עלייה לארץ ישראל, באוראן אלג'יר, 1949, משמאל: צולם מארכיון הציוני רשימת הנוסעים באוניה "נירית" 9.8.1948, הוריי ברשימת המעפילים

מברקים המיידעים על יציאת והגעת האונייה "נירית", משמאל: בול מיוחד שהונפק לכבוד האונייה נירית

עם הגעתו לארץ גוייס מיד אבי שלמה, והוצב בחיל ההנדסה, באזור "משלט העץ". הוא השתתף במלחמת השחרור בקרבות לכיבוש הגליל המערבי בידי "צבא ההצלה הערבי" שתקפו את המשלטים באזור. באחת ההתקפות של "צבא ההצלה הערבי" על משלט "העץ" נפגע אבי מכדור שפגע בחזהו ונפל חלל.

כן נויה, סבא רבא שלך, אבא שלי שלמה, ביום ה' בתשרי, תש"ט (8.10.1948), נפגע מכדור במשלט ונפל. אבי הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי שבחיפה. הוא השאיר את אמי בהריון (כשאני בבטנה) בחודשיה הראשונים. אני נקראתי על שמו של אבי אחרי מותו.

לימים אמי אסתר התחתנה עם אבא יהודה אזולאי. התגוררנו בחיפה בעיר התחתית. בסוף שנות ה-50 עברנו לגור בקריית ים א' במבנים של המחנה הבריטי שהיה במקום. במהלך השנים נבנתה משפחה לתפארת ונולדו עוד תשעה אחים ואחיות: שמחה, אליהו, שושנה, אברהם ז"ל – אשר נפל במילוי תפקידו בצה"ל,שמעון, יוסף, דוד, דינה, אהרון ורחל.

אבי יהודה השקיע את כל מרצו בטיפוח המשפחה: הוא עבד מבוקר עד ערב כדי לפרנס את המשפחה, עבד בשתי משרות מבוקר ועד לילה כדי שלא יחסר דבר דבר לילדים. אני חב לאמי ולאבי את הערכים, התבונה והצניעות שהעניקו לי ולכל אחיי ואחיותיי בכל התקופות שעברה משפחתנו מתקופת הצנע בתחילת לאורך כל שנות ה-50 במהלך השנים.

מימין: סבא שלמה בן שנה עם הוריו אסתר ויהודה אזולאי, סבתא שמחה (סבתא של שלמה), ושתי תמונות של אסתר (סבתא רבתא של נויה)

אבי יהודה אזולאי עלה ממרוקו בשנת 1947 עם ספינת המעפילים "הפורצים", שהפליגה ביום 22 בנובמבר 1947 מנמל בנדול בצרפת, ועשתה את דרכה לארץ כש- 168 איש על סיפונה. תוך תרגיל הטעייה כנגד הצי הבריטי (שחיפש ספינות מעפילים) הספינה שטה לכיוון פורט סעיד, "בקרבת פורט סעיד התקרבה אל הספינה משחתת בריטית. הבריטים שאלו ליעד ההפלגה, הגדעוני בני גפן אותת להם בפנס: "אנו באים מאלכסנדריה ומפליגים לפורט סעיד". הספינה הניפה דגל טורקי". המשחתת ממשיכה לעקוב כ-40 דקות. ליד ריכוז הספינות הממתינות למעבר בתעלת סואץ הצליחה האונייה להתחמק ולהסתתר מאחורי מכלית, המשחתת הבריטית הסתלקה. "הפורצים" המשיכה בתנועה צפונה והגיעה ב- 4 בדצמבר 1947 עם שחר לנקודת ההורדה ליד שפך הירקון, סמוך לתל-אביב.

מימין: יהודה אזולאי במדים במלחמת השחרור, משמאל: מסלול אוניית המעפילים "הפורצים"

זה סיפורה של ספינת "הפורצים" שנרכשה והובאה לחופי תל אביב בעלייה בלתי לגאלית על ידי המוסד לעלייה ב'. עם הגעתה של האונייה לארץ, הובאו בחשאי אנשיה לקיבוץ רמת הכובש עם אבי יהודה אזולאי ועוד תשעה מעולי מרוקו שהיו על האונייה. השאר פוזרו בקיבוצים השונים ברחבי הארץ. אבי גוייס מיד לצה"ל ונלחם באזורי הקרבות ברמת הכובש.

ידיעות בעיתונים היומיים בשנת 1947 על פעולת ספינת "הפורצים"

חלק מאנשי הקבוצה שעלתה ממרוקו נהרגו מהתקפות של הלגיון הירדני ובאחת הפעולות נפצע אבי בגבו. עם סיום מלחמת השחרור השתחרר מצה"ל ועזב את קיבוץ רמת הכובש. הוא הגיע לחיפה, שם הכיר את אמי אסתר. יחד הם בנו משפחה לתפארת עם חינוך לצניעות, אהבת ארץ ישראל ונכונות לעזור לזולת. לימים גוייס אבי לעבוד ברפא"ל באמצע שנות ה-60. הוא עבד שנים רבות כאיש טכני ביחידת הניסויים: היה נעלם למספר ימים לאזור הניסויים "שדמה" בנגב. בתקופה זו היה מתקן סודי, לאחרונה פורסם כשדה ניסויים. עד יציאתו לפנסיה עבד אבי במכון 3, ברפא"ל.

את רואה נויה, גם מתוך העצב והשכול יש תקווה ותקומה לעם היהודי.

סבא שלמה, נויה והמשפחה

הזוית האישית

נויה: למדתי מהסיפורים הללו על הציונות של סבא רבא וסבתא רבתא: הם עלו לארץ ישראל בתנאים לא תנאים, וזה לא היה מובן מאליו שאנחנו חיים ככה במדינת ישראל. פעם נלחמתם להגיע לארץ ישראל והיום אנחנו מקבלים מה שבא לנו. סבא אומר לי תמיד לקרוא כל יום ללמוד כדי להצליח, להתאמן ולהתאמן כדי להגיע למטרה, ושהזמן חשוב וצריך לנצל אותו. למדתי ממך, סבא, שכדי להצליח יש צורך בהתמדה, מוטיבציה, אימונים קשים, ושכך הגעת לאליפויות עולם ומשחקי אסיה עם הישגים רבים. למדתי שפעם הסתפקו במעט וחיו טוב.

סבא שלמה: מהזווית האישית שלי אני מודה לנכדה הבכורה שלי נויה על ההתעניינות, מקווה שהסיפורים והמורשת המשפחתית התחזקו בזכות תכנית הקשר הרב דורי. בהזדמנות זו אני מברך את גילה יחיא ולילך פרץ על ניהול תכנית הקשר הרב דורי: על ההשקעה, על הנכונות והסבלנות – נהנינו מאוד.

כמו כן, למדנו על אירועים היסטוריים ושמענו סיפורים מרגשים מהסבים והילדים שהשתתפו בתכנית. יש חשיבות לטיפוח הקשר המשפחתי באמצעות תכנית הקשר הרב דורי לאור העבר של עם ישראל והתלאות שעבר במהלך השנים: שואה, רדיפות, עלייה, מלחמות, אובדנים ותקומה. נושאים אלו חשובים ויש לוודא שהדור הצעיר יידע את מורשתו המופלאה של עם ישראל.

מילון

בית הספר לקצינים של צה"ל
בית הספר לקצינים של צה"ל על שם חיים לסקוב (בה"ד 1) הוא בסיס ההדרכה המרכזי להכשרת קצינים בצה"ל, אשר בו מתבצעות רוב ההכשרות של קציני וקצינות צה"ל, למעט טייסים, חובלים וקציני סייבר. הבסיס נמצא בקרבת מצפה רמון, ומפקדו הוא קצין בדרגת אלוף-משנה. יעוד הבה"ד הוא "להוות בסיס הדרכה להכשרת היסוד של הקצונה הזוטרה בצה"ל, לחיילות במערך המתמרן, במערך הקרבי והסיוע המינהלתי ובסיס הדרכה להכשרת מפקדי מחלקות לחיל הרגלים". (ויקיפדיה)

טבח הספורטאים באולימפיאדת מנכן
אירוע טרור פלסטיני שהתרחש ב-5 – 6 בספטמבר 1972, במהלך האולימפיאדה ה-20 שהתקיימה במינכן בגרמניה המערבית. במהלך האירוע נרצחו 11 מאנשי המשלחת על ידי מחבלים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור". 2 מהחללים נרצחו בתוך מגורי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי תוך כדי השתלטות המחבלים על חברי המשלחת. תשעת האחרים הוחזקו כבני ערובה במשך כ-19 שעות ונרצחו במהלך ניסיון חילוץ כושל של כוחות משטרת בוואריה בשדה תעופה סמוך לעיר. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”זמן שעובר אינו חוזר “

”התקשרנו לנציגות ישראל בהוואנה וביקשנו לקבל דגל ישראל כדי שנוכל לצעוד עם דגל ישראל כמו כל מדינות העולם“

” גם מתוך העצב והשכול יש תקווה ותקומה לעם היהודי“