מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבא אריה נזכר בחנות הבגדים "אתא"

אני וסבא במסעדה ביחד
סבא במשלחת נוער לצרפת
סיפורים מהילדות, מהנעורים, ועוד זכרונות מהעבר

שמי אריה קלמן פרידלר. ההורים שלי קראו לי אריה מכיוון ששני השמות הראשונים שלי הם השמות של הסבים שלי שנספו בשואה. נולדתי בתל אביב ברחוב מזא"ה, בבית חולים בשם עין גדי. התקופה הזאת פעם הייתה תקופת העוצר הגדול.

ההורים שלי גדלו בגרמניה הרבה שנים לפני שהם באו לארץ. אז המנהגים היו מנהגים של תערובת בין יהודים מגרמניה ויהודים ממזרח אירופה. הילדים לבשו מכנסיים עם שלייקס כדיי שהילדים יגדלו לתוכם, עם הנעליים זה היה הפוך – הנעליים היו בגודל המתאים ככל שהילדים גדלו חתכו את קצוות הנעליים והאצבעות יצאו החוצה. כשרציתי לדבר עם החבר שלי שגר שני רחובות ממני פשוט הלכתי אליו ומהרחוב שרקתי או נקשתי באצבעות, לכל אחד הייתה שריקה אחרת. הבגדים העיקריים היו בגדים של "אתא", שהציעו מכנס חאקי או מכנסיים כחולים וחולצה בדרך כלל לבנה.

לפני שההורים שלי עלו לארץ.  בגרמניה, לאבא שלי הייתה חנות נעליים. כשהוא בא לארץ, עוד לפני שנולדתי, הוא פתח חנות ירקות שאחר כך הפכה לחנות מכולת.

ביום רגיל אחרי שסיימתי שיעורים הייתי יורד למטה לשכונה. לשם ירדו כל הילדים מכל הבתים מסביב ושם שיחקנו כדורגל, מחבואים, שוטרים וגנבים וקלאס עד שאמי הייתה קוראת לי וכל הילדים היו חוזרים הביתה.

נעורים

בנעוריי הייתי בבית ספר ששמו "בית ספר לדוגמא", קראו לו "בית ספר לדוגמא" בגלל שברחוב בן יהודה בתל אביב היה "סמינר לוינסקי למורים" וליד הסמינר היה בית הספר שבו הסמינריסטיות התאמנו, כך קיבל בית הספר את שמו "לדוגמא". בבית הספר היו מסיבות כל שבוע, היה טיול שנתי. אני זוכר, שרק בכיתה ח' נשארנו לישון בטיול, בלילה לא לפני כן. בכיתה היו ארבעים ושמונה תלמידים. למדנו מוזיקה, ציור והיו הצגות בבית ספר שהכיתה העלתה ובנינו תפאורה. יש הרבה מורים שאני זוכר. במיוחד, המורה הכיפי זה המורה לציור – הוא היה צייר בעצמו, הוא היה מספר לנו סיפור ואחר כך מחלק דפים והיינו מציירים את מה שזכרנו מהסיפור. אהבתי מוזיקה, אנגלית כי אני זוכר את המורה בחיוב. לא אהבתי את המקצועות העבריים – ספרות והיסטוריה, הייתה לנו מקראה שזה ספר היסטוריה לילדים היינו קוראים את זה ואז עונים על שאלות.

הייתי בתנועת הנוער הצופים. בכיתה ה' וכיתה ו' ואז הפסקתי ללכת אבל נהניתי מאוד ואני זוכר שיצאנו בחופשות למחנה קיץ, טיולים ובנינו אוהלים.

שירות צבאי

התפקיד שלי בצבא היה מראיין במכון הפסיכוטכני. במילואים הייתי מדריך בקורס מראיינים למדור הפסיכוטכני. אני ראיינתי אנשים שבאים ללשכת גיוס בכיתה י"א או י"ב הם עוברים ראיון ובחינות שגם אני הייתי בוחן. המדור הפסיכוטכני הוא לא יחידה קרבית ולכן בתקופת מלחמה לא גייסו אותנו, אז אני התנדבתי.

במלחמת ששת הימים התנדבתי להחליף מורים שאותם גייסו למילואים, כך הייתי מורה בבית ספר כדורי בעמק יזרעאל. במלחמת יום הכיפורים גם התנדבתי. פשוט לקחתי טרמפים לצפון, הגעתי לקריית שמונה שאלתי איפה צריך מישהו ואמרו לי להגיע לבית חולים שדה ושם התנדבתי. לפני כן התנדבתי בבית החולים תל השומר. הסעתי בנות שעשו בייביסיטר בבתים של אחיות שנשארו בבית החולים שעות נוספות. הייתה מן מערכת תחבורה שהסיעה אנשים ממקום למקום, אחיות, רופאים וגם אלה שעזרו להם.

זכרונות משנות העשרים

כשהייתי בן עשרים זה היה בשנות השישים. בתקופה זו האזנו לחיפושיות, ואלביס. בשירים ישראליים שמענו את אריק איינשטיין ויהורם גאון. רקדנו טוויסט והשייק והלכנו  לדיסקוטקים, זו הייתה התקופה של מוזיקת הדיסקו. אני הייתי מקשיב לאלביס והחיפושיות וגם שלמה ארצי שהוא היה עוד זמר מתחיל.

אמצעי הבידור היו הרדיו והיו את הדיסקוטקים. אנשים שילמו כסף, הלכו לאולם והיו שם היו להקות קצב של שלוש גיטרות ותופים שניגנו ואנשים רקדו. אחת הלהקות הידועות הייתה להקת האריות עם הסולן שלה צביקה פיק. אנשים נכנסו לאולם בגודל של אולם חתונות, תזמורת ניגנה, אנשים שתו משקאות קלים ורקדו. אמצעי תקשורת היו מכתבים. למעט מאוד אנשים היה טלפון. לא בכל בית היה טלפון. בבית שלנו, בתור ילדים, לא היה טלפון עד שנות העשרים לחיי.

חיי משפחה

הייתי מורה שליח מטעם הסוכנות היהודית באינדיאנפוליס, אינדיאנה. שם ראו בחור צעיר ויפה מישראל שצריך חברה אז, נתנו לי מספר טלפון של בחורה, צלצלתי וקבעתי אתה פגישה והתחלנו לצאת. ועד היום אנחנו עוד יוצאים…

התחתנו באינדיאנפוליס, כאמור נסעתי לשם לבד. ההורים שלי לא באו כי אבי היה חולה ואמי לא רצתה לנסוע לבדה, אז הייתי ללא משפחתי בחתונה אך אחרי שבועיים באנו לארץ, ובארץ ההורים עשו לנו מסיבה לקרובי המשפחה בארץ. כמובן שקיבלנו את מתנת החתונה הכי פופולרית, הסיפולוקס הראשון בחיינו. שנינו עבדנו כמורים מההתחלה ועד לגיל פרישה, אני אפילו ממשיך עד לרגע זה. נולדו לנו שתי בנות ושישה נכדים: שלוש בנות ושלושה בנים. אחרי שלוש שנות נישואים נסענו לארצות הברית למשך ארבע שנים ושם גם למדתי וגרנו ליד ההורים של אשתי.

תחביבים

כשהייתי ילד בבית ספר יסודי הייתי גוזר מהעיתונים קטעים ותמונות שחשבתי שהם מעניינים והייתי מדביק אותם במחברות מיוחדות. בגיל שלוש עשרה למדתי לבד לנגן במפוחית וניגנתי במפוחית עד ש"פאפי", הכלבה המשפחתית שדודתך תמי אימצה, התחילה ליילל. ניגנתי המון שנים במפוחית.

התחביב הכי גדול שלי זה להיות עם הנכדים שלי.

הזוית האישית

לירי: הייתי רוצה לאחל לסבא שנמשיך להיות חברים טובים ולראות סרטים ביחד.

סבא אריה: הייתי רוצה לאחל ללירי שתגדלי ותחפשי את עצמך ואז תמצאי ואז תמשיכי לחפש את הלירי החדשה.

מילון

אתא
אתא חברה לטקסטיל בע"מ הייתה מפעל תעשייתי מהראשונים בארץ ישראל, והפעילה רשת לשיווק תוצרתה. המפעל נחשב עד שנות השבעים לגדול מסוגו בארץ ונסגר בשנת 1985. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בגיל 13 למדתי לבד לנגן במפוחית וניגנתי במפוחית עד ש"פאפי", הכלבה המשפחתית, התחילה ליילל“