מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"נעמי חסנוס עם אברום "

שקד וסבתא נעמה בבית במושב עין העמק
סבתא נעמה בצעירותה בכורדיסטן
לא למדתי בבית הספר למדתי מהחיים עצמם

שמי נעמה אברהם, נולדתי בעיראק בשנת 1935 הבת הצעירה, אחרי שני ילדים.

היו לי עוד אחים שנפטרו לפני הולדתי. את שנות ילדותי חוויתי בעיראק ורק בשנת 1950 בגיל חמש עשרה עליתי עם הוריי ואחי הגדול, אשתו וילדיו לארץ. אחותי נשארה שם, וכמה שנים אחריי שעלינו היא עלתה עם בעלה והילדים שלה.

לא למדתי בבית הספר בארץ, ואת העברית רכשתי מהאנשים אצלם עבדתי, ומהעוברים והשבים. לכן עד היום אינני יודעת קרוא וכתוב. בארץ, אני והוריי, אחי אשתו וילדיו, התגוררנו בירושלים באותו הבית.

כשהייתי בערך בת שבע עשרה בערך, עבדתי בירושלים אצל זוג בתור עוזרת בית. הם עבדו בחנות בגדים מול לשכת הגיוס ירושלים. אותו זוג גר עם הסבתא, אמה של האישה. והיה להם ילד בשם אברהם. יום אחד באה הסבתא של אברהם, ושאלה אותי ביידיש: 'נעמי חסנוס עם אברום?'. שזה אומר בעברית: 'נעמי תתחתני עם אברהם?'.  אמרתי לה: 'לא'. היא התאכזבה ואמרה לי: 'טוב, טוב טוב'. אבל, היא לא התייאשה וניסתה לשכנע אותי להתחתן עם אברהם. אותה סבתא התקשתה מאוד בשמיעה. היה צורך לצעוק לה קרוב לאוזן כדי שתשמע. ככה היא הייתה מסתובבת, מבשלת, מסדרת, אבל לא  שומעת, והייתי צריכה להיות איתה לאורך כל היום.

יום אחד לא הרגשתי טוב ולא באתי לעבודה.  החליפה אותי בת דודה של חברה, של הסבתא של אברהם. הסבתא שאלה את בת דודה של חברתה:' איפה נעמי?' אז היא אמרה לה:' חולה, חולה'. ואז הסבתא התחילה להרביץ על החזה שלה, תוך שהיא אומרת: 'אוי נעמי, נעמי'. היא עשתה את זה מרוב שהיא אהבה אותי והייתה רגילה אליי.

באותה התקופה בן הדוד שלי יצחק עלה לארץ התחלנו להיות בקשר התאהבנו. ניסיתי לשדך לו את חברותי אבל הוא רצה אותי. בגיל שמונה עשרה התחתנתי יצחק היה בן עשרים וחמש.

בשנת 1953 מיד לאחר שהתחתנו, עזבנו את ירושלים ועברנו לעין העמק, מושב שהרבה מתושביו היו עולים מעיראק וכורדיסטן. שם הרגשנו בבית ונשארתי בעין העמק עד היום. עֵין הָעֵמֶק הוא מושב באזור הצפון ליד יקנעם עילית השייך למועצה אזורית מגידו. היישוב הוקם בשנת 1944 על ידי עולים מכורדיסטן שישבו בחיפה, כמושב עובדים. שמו הראשון של היישוב היה "קדם", על שם הארגון שאליו השתייכו. בהתחלה התגוררו בכפר דלית-אל-רוחה ולאחר מכן עברו לאדמות שנרכשו מהכפר ריחניה. ויקיפדיה

נולדו לנו אחד עשר ילדים, והקטן ביותר נשאר להתגורר בעין העמק,  יש לנו שלושים ושניים נכדים כן ירבו… וארבעה נינים.

בעלי נפטר בשנת 1994 בגיל שישים ושש.

רוב המשפחה גרה ביוקנעם לידינו, ואני משתדלת להכין לנכדיי, ניני וילדי את המטעמים של המטבח של ילדותי: אורז קראדי, לחם דק, קובה בורגול, קדה, קובה אורז ועוד.

עד היום אנחנו שומרים על  מנהגים מהבית, כמו למשל ישיבה על מזרונים בליל הסדר, ולשמח חתן וכלה במשך שבוע שלם של חגיגות .

הזווית האישית

שקד- נהנתי מאוד להקשיב לסיפור החיים של סבתא, אני מרגישה שלאחר ששמעתי את הסיפור הבנתי שסבתא בעצם רכשה את העברית לבד, לא מבית הספר אלא מעבודה קשה. בנוסף התחברתי למנהגים שהם מבית ילדותה של סבתא, והבנתי את הקשר החזק שיש לכולנו עם מנהגים אלו. בנוסף שיחות ומפגשים אלו חיזקו בינינו יותר את הקשר.

סבתא נעמה – נהניתי מאוד כשהנכדה שלי התעניינה בחיי, שאלה אותי שאלות, ודרכן התחברה למקום ושממנו באתי, ולסיפורים מילדותי. גם השאלות על המנהגים והמאכלים היו חשובים לי, כדי להעביר את המסורת הלאה.

מילון

אורז קארדי
קארדי - ירק רעיל ( ממשפחת הלוף) חולטים אותו במשך 3 שעות להוציא את הרעלים מבשלים אותו כתוספת לאורז , לקובה ולתבשילים נוספים

ציטוטים

”לא למדתי בבית הספר בארץ, ואת העברית רכשתי מהאנשים אצלם עבדתי, ומהעוברים והשבים. לכן עד היום אינני יודעת קרוא וכתוב.“