מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

העלייה מבולגריה של ניסים לוי

עם נכדתי האהובה יהלי בבית התפוצות
בבולגריה עם דודי, דודתי ואחותי רבקה
מלחמת העולם השנייה בבולגריה

שמי ניסים לוי, סיפורי עוסק במשפחתי בתקופת מלחמת העולם השנייה בבולגריה והעלייה לישראל

בתקופת מלחמת העולם השנייה השלטונות בבולגריה גירשו את היהודים מסופיה לערי השדה. אני ומשפחתי הוגלנו מסופיה לעיר שדה ששמה וראצה וגרנו שם עם סבא וסבתא שלי עד לסוף המלחמה, פרט לאבא שלי שנשלח לעבודות כפייה ושם כרת עצים, שבר סלעים וגם עבד בסלילת כבישים. מדי מספר חודשים אבי היה בורח ממחנה הכפייה על מנת לראות אותנו. באחת הפעמים אבי יצא החוצה בשעות אסורות והמשטרה הבולגרית תפסה אותו והרביצו לו מכות רצח, והוא פונה לבית חולים לתקופה עד להחלמתו.

לאחר המלחמה, אני ומשפחתי חזרנו לסופיה לתקופה של שלוש שנים ושם בעבר היה לאבי חנות לפירות טריים ויבשים, אך החנות הוחרמה על ידי השלטונות החדשים (קומוניסטים). גם המפעל המשפחתי מצד אמי לאריגה הוחרם על ידי השלטונות. אבי אולץ לעבוד בארגון ממשלתי למכירת פירות וירקות. היה מחסור בהכל כולל אוכל, לבוש, הנעלה והכל סופק בהקצבה כולל לחם, בשר ועוד מוצרים.

ברגע שניתנה אפשרות ליהודים על ידי השלטונות לצאת מבולגריה, כל משפחתי עלתה לישראל בשנת 1948. עלינו ארצה ברכבת מסופיה עד יוגוסלביה, הגענו אל עיר הנמל בקרה, ומשם עלינו על אונייה בשם "פנקרץ', אוניית מסע שהותאמה על ידי שלטונות ישראל לאוניית נוסעים.

אני אהבתי את ארץ ישראל כבר מהיום הראשון. פתאום היה לי לחם, שוקולד, תפוזים… מה שהיה חסר לי בבולגריה מאוד, אך גם בישראל לא היה כל כך קל בהתחלה. לא היתה בהתחלה עבודה, היה מחסור בכסף כי לא הורשינו להוציא מבולגריה שום דבר פרט לשק עם בגדים – לא הורשינו להוציא מן המדינה כסף, לא תכשיטים או ציוד ביתי.

אני ומשפחתי מצאנו בית נטוש של ערבים בכפר סלמה (כיום כפר שלם) שברחו משם והתאכסנו בו. היו פרדסים נטושים מסביב לכל האזור, ואז עלה רעיון לאבי, לקטוף תפוזים מהפרדסים הנטושים ולמכור אותם לחנויות. מצאנו שם חמור נטוש ועגלה ולקחנו אותם, זו הייתה פרנסת המשפחה בשנה הראשונה.

עם אבא על החמור

לאחר שנה אמי התחילה לעבוד באריגה במפעל למגבות, היא הייתה מקצועית בענף הטקסטיל. אבי לא מצא עבודה באזור ונסע לאילת לעבוד כצבעי בבנין, הוא הגיע הביתה פעם בחודש. לאחר מספר שנים עברנו לגור ביפו. אבי התחיל לעבוד במכירת פירות עם אופניים עם שלוש גלגלים. אני סיימתי בית הספר הממלכתי יסודי בכפר שלם, ויצאתי לעבוד בכדי לעזור למשפחה. למדתי מקצוע במסגרות, ובערב למדתי בבית ספר מקצועי. בינתיים פרצה מלחמת סיני, וכל חברי החדשים ביפו היו גדולים ממני בשנה לפחות וגויסו לצבא.

אני הרגשתי צורך להתנדב וניגשתי ללשכת הגיוס, אך הם סירבו לגייס אותי כי אין צורך ואם היה צורך הם יודיעו לי, כך אמרו. לאחר שנה גוייסתי לשירות סדיר, ושירתי שנתיים וחצי בחיל חימוש. לאחר שחרורי נתקבלתי לעבודה במפעל אוסם בתור מסגר מכונות. עבדתי שם כ-13 שנה, והתקדמתי לתפקיד אחראי על אחזקה במחלקת המרקים והפודינגים. במלחמת ששת הימים עדיין עבדתי באסם, ורותקתי למקום העבודה כעובד חיוני. לאחר מכן עזבתי את ענף המתכת, ועברתי לעבוד בענף ההלבשה כמנהל ייצור ושיווק במפעל "יצרני אופנה דבש", עד למלחמת יום כיפור.

במלחמת יום כיפור גויסתי למילואים. שירתי בחיל התותחנים (נ"מ: נגד מטוסים) למשך שישה חודשים, רובם בשטח מצרים. לאחר שחרורי, התחלתי לעבוד בסמי בורקס בתור מנהל הסניף הראשי שבעיר יפו למשך 27 שנים. תוך כדי התחלתי בפעילות התנדבותית כחבר הנהלה באיחוד עולי בולגריה, שימשתי כגזבר העמותה במשך כ-15 שנה, אז גם נתמניתי כחבר בוועד המנהל של בית האבות הבולגרי בראשון לציון, ואני משמש עד היום כיושב ראש המזכירות של העמותה.

תוך כדי כל הדברים הללו, התחתנתי בשנת 1961 עם אישתי עד היום – אסתר ונולדו לנו שלוש בנות שילדו לנו שמונה נכדים מדהימים ואנחנו סבא וסבתא והורים מאושרים!

עם שמעון פרס במסגרת עבודתי

הזוית האישית

יהלי: התכנית הייתה מאוד מהנה בשבילי, התקרבתי יותר אל סבא ושמחתי על האפשרות שניתנה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי.

מילון

סופיה
סופיה היא בירת בולגריה. בעיר מתגוררים 1,296,714 תושבים (נכון ל-2015). בשל גודלה, העיר סופיה היא מחוז עצמאי והיא אינה נכללת במחוז סופיה המקיף את העיר משלושה עברים. בעיר שוכנת כנסיית בויאנה שהוכרזה כאתר מורשת עולמי. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אין חכם כבעל נסיון“

”ברגע שניתנה אפשרות ליהודים לצאת מבולגריה על ידי השלטונות, כל משפחתי עלתה לישראל “