מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נולדה מחדש

סבתא רחל והנכדה מעין
סבתא רחל בילדותה
סיפורה של סבתא רחל

שמי רחל דרייפוס, נולדתי בהונגריה בעיר לא גדולה שקוראים לה בוינהאד, בשנת הקמת המדינה, 1948. חוויתי לידה מחדש כשעלינו לארץ ישראל כשהייתי בת שמונה וחצי. הרגשתי כאילו אני בן אדם חדש.

קיבלתי יחס מאוד מיוחד במשפחה. אין לי אחים ואחיות, אני בת יחידה. לא פינקו אותי במיוחד כי ההורים שלי חשבו שזה לא טוב לחינוך שלי. הצטערתי כל השנים שאין לי אחים. תמיד דמיינתי איך זה אם יהיה לי אח/אחות גדולה או קטנה.

גדלתי עד גיל שמונה וחצי בהונגריה. גרנו בדירה שכורה מאוד קטנה, מטבח קטן וסלון שבו ישנתי. התנאים היו קשים, לא היה מצב כלכלי טוב אחרי המלחמה. היה חדר שינה נוסף של ההורים שלי. אני ממש זוכרת את הבית הזה. לפני כן גרנו בעוד כמה מקומות. גרנו בבית שאני לא ממש זוכרת אותו, רק שטיילנו בשבתות ואמרו לי שכאן גרנו. זה היה מוסד שהיו בו בחורים יהודים. מנהל המוסד היה אבא שלי וקיבלנו דירה שם. זה היה מוסד לבחורים מבוגרים. הכשירו אותם בחקלאות, כי הם רצו לעלות לארץ ישראל לעבוד בחקלאות. הבחורים היו לוקחים אותי לחדר אוכל והיו מושיבים אותי על הברכיים שלהם, הייתי בת שנתיים. אימא שלי באה לחפש אותי וראתה אותי אוכלת גולאש, שזה אוכל הונגרי חריף. אחר כך עברנו לדירה עליה סיפרתי. מים היו לנו מהברז, והשירותים היו בחוץ, בנוסף בחצר היתה לנו באר וממנה שאבנו מים.

אימא ואבא קנו לי מתנות. לא הרבה, כי לא היה הרבה כסף. פעם קיבלתי כדור ליומולדת, חיבקתי אותו כל הזמן, הוא נפל לבור של השירותים. אימא שלי אמרה לסבא שלי לקנות כדור זהה ולספר לי שמצא את הכדור שנפל. יום אחד, במקום בייביסטר, הייתי אצל השכנים היהודים. אימא ואבא שלי אמרו שייקחו אותי יותר מאוחר. כשחזרתי הביתה, הם סיפרו לי שקנו לי שוקולד. באותם ימים זו הייתה המתנה המשמחת ביותר. הם ארזו יפה ונתנו לי את המתנה והייתי המאושרת באדם. כשנכנסתי למיטה גיליתי שהם קנו לי את בובת חלומותיי, גדולה, שבירה, עם שערות. מסתבר שאימא שלי הלכה ותפרה לבובה בגדים. זו היתה מתנה חלומית.

בכיתה א' למדתי בבוינהד, שם נולדתי. למדתי בבית ספר לא יהודי בבוקר. שם לא היו לי קשרים. יש לי משם זכרון לא כל כך נעים – בית הספר היה נוקשה, ובו עונשים קשים. היינו ארבע בנות יהודיות ובן אחד. פעם אחת כל הכיתה קיבלה עונש: לשבת על הברכיים במשך שעה שלמה. כיוון שזה מזכיר השתחוות לפסל, החלטנו להרים כל פעם ברך אחרת לסירוגין כדי שלא ננהג כמנהג הגויים. לצערי, המורה גילתה אותנו ואמרה שאם עוד פעם נזוז אז נשאר ככה כל היום.

בכיתה ב' כבר עברנו לעיר אחרת, בודפשט. היינו כיתה רק של בנות עם מורה מקסימה! אחר הצהריים הלכתי ל"חיידר" (היה גם לבנות), שם היו לי חברות מאוד טובות. כשעלינו ארצה, פגשתי בכיתה שלי ילדה שהיתה איתי ב"חיידר". הילדה הזו גרה על ידינו ועשינו המון שטויות ביחד (למשל, המשפחה שלה קיבלה חבילות מאמריקה של בגדים. כשההורים לא היו בבית הוצאנו את כל הבגדים והתחפשנו עם הכובעים, בגדים, אודם וכו' ואז אימא שלי בדיוק נכנסה). לשתינו היה שם זהה בהונגרית, "אגנש". הכינוי שלה היה הוגי פלדמן. אני זוכרת אותה ממש לטובה.

אני זוכרת שתי חוויות מהמורה לפני שעלינו לארץ: לא היו פארקים, פתאום הגיע לבודפשט לונה פארק. המנהלת נתנה לכל כיתה שני כרטיסים והיא אמרה לתת רק לשתי בנות מצטיינות. המורה נכנסה לכיתה ואמרה :"תשמעו בנות, כולכם נהדרות , מקסימות חכמות … אבל האם אתם מסכימות שתתנו לאגי (אגנש) את הכרטיס כי היא עוזבת ועולה לארץ?" כמובן שכל הכיתה הסכימה והתרגשתי מאוד. אותה מורה הפתיעה אותי עם עוד שתי ילדות שבאו לתחנת רכבת והביאו לי מתנה: ספר זכרונות ותפוז – מתנה מדהימה (מאוד אהבתי תפוז), בהונגריה לא היו תפוזים. כל מי שהשיג זה היה נחשב יהלום, אני החזקתי כל הדרך את היהלום ואכלתי רק בארץ …

העלייה לארץ

אבא שלי היה מגיל מאוד צעיר ציוני. למדנו עברית. הוא רק רצה לעלות לארץ אבל לא נתנו לעלות. סבתא יהודית אחרי השואה רצתה בית, בית בו לא רודפים אותה.

עלינו לארץ ישראל כשהייתי בת 8 וחצי בתקופה בה הייתה עלייה מאוד גדולה מכל הארצות. גיל העליה שלי היה לטובתי, למדתי את השפה מהר, התחברתי מהר עם החברות, לא היו לי דאגות של פרנסה, איך נסתדר, במה נעבוד, כמו שהיה למבוגרים. הייתי ילדה וההורים דאגו לי. ההפלגה ארכה בין 4 ל-7 ימים.

כשהגענו, לא היה מקום לרדת בנמל. עמדנו שעות, אולי – יום שלם בלב ים, כי היה עומס בנמל. אז עמדנו בתור. באו שליחים מהארץ. באנו לשמוע לאיזה מקום אנחנו משובצים בארץ. לא הכרנו את המקומות ולא כל כך יכולנו לבקש. פתאום עלו לאונייה חלק מהשליחים, ראיינו את אבא שלי, סבא אפרים, וזיהו אותו – הם למדו יחד בישיבה. הם שאלו איפה שיבצו אתכם? אמרנו שבבן שמן. חבר אמר – זה מקום מצויין אבל אני אסדר לך מקום טוב יותר – והלכנו לגור בבאר שבע. היום באר שבע היא בירת הנגב.

סבתא רחל ואמה, סבתא יהודית

לא היו מספיק דירות לכולם, אז תוך ימים ספורים בנו יחידות דיור, מה שנקרא אז "שיכוני רכבת". הם היו מעין קראוונים מחוברים כמו רכבת, רק באיכות הרבה יותר ירודה. כשדפקנו מסמר בקיר, הוא יצא בצד השני. תקופה ממושכת המים והשירותים היו רק בחוץ. במשך השנתיים שגרנו שם לא היה חשמל והשתמשנו בעששיות שהיום אפשר לקנות בשוק הפשפשים. הדירה היתה מאוד קטנה וקיבלנו רק שני כסאות לשלושה אנשים. אז סבתא יהודית הביאה מאתר בנייה שתי לבנים ושמה עליהן קרש שמצאה – והרי לנו ספסל. החבילות מהונגריה הגיעו בארגזי עץ גדולים. שמנו על זה מפה יפה ואיזה רדיו ישן (שעד היום הוא בדירה של בני) ולפינה הזו קראנו 'סלון'. המקרר היה קערה גדולה עם קרח וזה כמובן 'המטבח'. ותאמיני לי – היינו המאושרים באדם, ושמחנו מאוד בפינה הזו שלנו, פה בארץ ישראל.

כשכבר באנו לארץ, מגיל שמונה וחצי עד עשר בערך, היה לי תחביב לאסוף מפיות יפות ומיוחדות שדודה שלי הייתה שולחת לי מכל העולם, היו לי את המפיות הכי מיוחדות ויפות. אני וחברה שלי אספנו ניירות כסף של שוקולדים, היינו מיישרות אותן עם הציפורניים, ומזה עשינו ספרונים קטנים, ומכרנו בבית הספר. היו גם ניירות מסטיק. אספתי מיליון ניירות, כבר לא היה לי מקום בילקוט… והפכנו את זה כמו קלפים. אחר הצהרים היינו משחקים בקפיצה בחבל, כדור, קלאס שמאוד אהבנו, קפיצה למרחק, חמש אבנים, מחבואים, תופסת. היינו משחקים המון משחקים בחצר ומאוד אהבתי את זה.

הבגרות בישראל

כשבאנו לארץ, למדתי בבית ספר בית יעקב בבאר שבע. בגיל 10 וחצי אבא שלי נפטר בפתאומיות מדום לב. לאחר מכן, עברתי דירה לירושלים. למדתי בבית ספר חורב מכיתה ה' עד י"ב, בית הספר ההוא נחשב טוב מאוד. כשהתחלתי ללמוד שם מאוד פחדתי, כי לא הייתי ברמה שלהם. מאוד רציתי להיראות ישראלית, קיבלו אותי יפה מאוד בתור עולה חדשה!

בזמן מלחמת ששת הימים הוצאתי תעודת בגרות. למדתי הוראה בישראל. זאת היתה בחירה מקרית כי מאוד רציתי ללמוד במכללה ולא רציתי להיות מורה. עבדתי כמורה (רק שנתיים), לאחר מכן הייתי מזכירה במכללה ובבית ספר ועבדתי גם ככספרנית.

ביום כיפור בשנת 1973, התפללנו בכותל (הייתי מאורסת וסבא למד בישיבת הכותל), כשהייתה הפסקה בין מנחה לנעילה וערבית התחילה הצפירה של מלחמת יום הכיפורים. התחתנתי בז' בחשוון בעיצומה של מלחמת יום כיפור.

רחל כיום

היום אני כבר פנסיונרית. לא נכנסתי למירוץ בו אני צריכה 'הכל הכל הכל'. יצאתי ללימודים של דברים שמעניינים אותי: צילום, הרצאות מעניינות, חוג דרמה, יהדות וספרות. דברים שלפני כן לא עשיתי, שהתביישתי לפני כן, לא היה לי נוח, אמרתי 'לא מתאים לי' וכדו'. אחד התחביבים שלי הוא לצלם. אני מייחסת חשיבות מאוד גדולה ללימודים. זה מרחיב את האופקים ומפתח את האישיות, לא משנה מה לומדים. מצד שני, היום כשנשים יוצאות לעבוד – אז שילמדו מקצוע שמעניין אותן. כל לימוד פותח את החשיבה, מפתח את האדם וגם מאפשר להשתלב בעבודה.

בגיל מבוגר יחסית טיילתי עם סבא בחוץ לארץ. היציאות לחוץ לארץ היו בעיקר לראות עולם, לאוורור הראש, להכיר תרבויות חדשות ומקומות חדשים ולהנות. היו כמה נסיעות שסבא נסע לענייני עבודה לארה"ב. טיילנו הרבה בארה"ב כשבני וחוי היו שם בשנת שבתון.היינו בצ'כוסלובקיה, איטליה, הודו, יפן, ארצות הברית והונגריה. בהונגריה רציתי להיות במקומות ילדותי ובמקומות שבהם הייתה המשפחה שלי.

יש לי יותר פנאי נפשי עם המשפחה. הנכדים כבר גדלו, כבר לא תינוקות. יש שיחה מאוד כיפית עם הנכדים. ברוך ה', יש לנו חמישה ילדים: שתי בנות, שלושה בנים ו- 25 נכדים. אנחנו נפגשים הרבה במפגשים משפחתיים, משוחחים בטלפון ומתכתבים במייל. בקורונה קיימנו גם מפגשי זום.

כל ילדיי ונכדי חיים וגדלים בארץ, אף אחד מהם לא חשב על לחיות מחוץ לארץ ישראל.

הזוית האישית

מעין: נהניתי וגיליתי סיפורים שלא ידעתי על סבתי. השנה, אני חוגגת בת מצווה וזכיתי להעמיק בשורשיי ולהבין את משמעותם. תודה על ההזדמנות.

מילון

חייד'ר (תלמוד תורה)
תלמוד תורה הוא כינוי נפוץ למוסד החינוך היסודי לילדים בעולם התורה. מוסד זה כונה בשמות רבים בתפוצות: ביהדות ארצות האסלאם נקרא "כותאב", ביהדות תימן נקרא "מדרש" או "כניס", ביהדות הבלקן נקרא "מלדארי" וביהדות אשכנז נקרא "חדר" (נהגה "חֵיידֶר"). המורה נקרא בחדר האשכנזי "מלמד" (במלעיל) ובכניס התימני נקרא "מארי" (במלעיל, מבוטא כמו 'מורי'). (ויקיפדיה)

גולאש
גולאש (מהונגרית: Gulyás - "גול-יאש" - רועי צאן) הוא נזיד שמקורו בהונגריה. נזיד זה מכיל לרוב בשר בקר, בצלים, פלפל אדום או גמבה ופפריקה. יש המתבלים את התבשיל ביין. הגולאש הוא סמלו של המטבח ההונגרי, אולם הוא פופולרי בכל מרכז אירופה וארצות הבלקן. מקורו של מזון זה במאכל שהכינו רועי צאן החל מימי הביניים. נזיד זה התבשל בסיר מעל אש גלויה והיווה ארוחה שלמה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חוויתי לידה מחדש כשעלינו לארץ ישראל כשהייתי בת 8.5“

”האמיני לי - היינו המאושרים באדם ושמחנו מאוד בפינה הקטנה הזו שלנו, פה בארץ ישראל“

”אני מייחסת חשיבות מאוד גדולה ללימודים. זה מרחיב את האופקים ומפתח את האישיות“