מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נגיעות מסיפור חיי

סבתא בתיה עם הנכד תבור
בתיה ופנחס ביום חתונתם
מילדותי ועד היום

שלום, אני בתיה מלכיאור לבית שפירו, הפארמור (Farmor) של תבור ושל עוד תשעה נכדים נהדרים. במשפחה שלנו אני גם המורמור (Mormor) של עוד שישה נכדים, כי פארמור ומורמור הם התרגום לדנית של סבתא, רק שבדנית מבחינים בין הסבתא שהיא אימא (Mor) של האב – ובין הסבתא שהיא אימא (Mor) של האם, וכך יוצא שיש לי שני כינויים. כך גם לפנחס, בעלי, שלילדי שתי הבנות שלנו ולילדי שני הבנים שלנו הוא מורפאר (Morfar) ופארפאר (Farfar) בהתאמה. המשמעות של "מור" היא אימא ושל "פאר" היא אבא. אנחנו שנינו נולדנו וגדלנו בדנמרק, חוץ מ-18 חודשים שבהם היינו פליטים בשבדיה בזמן מלחמת העולם השנייה, כשברחנו עם ההורים והמשפחות שלנו מרדיפת היהודים של הגרמנים במלחמת העולם השנייה.

ההורים שלי הגיעו בתור ילדים לדנמרק. אבא שלי הגיעה מליטא כי לא היה טוב ליהודים שם ועל האימא שלי אפשר לכתוב רומן. גדלתי בווילה גדולה, לפחות היה נראה לי כך כשהייתי ילדה. הייתה לנו גינה עם הרבה עצי פרי ושיחים עם פטל ואוכמניות. בקיץ היה זה הג'וב שלי לקטוף מהם את המנה האחרונה לארוחה. אבא שלי, שהיה חייט במקצועו, גם גידל מאות פרחים. בערוגה גדולה לפני הבית היו ורדים ומאות צבעוניות – כן, ספרתי אותם – ומסביב היו ערוגות של תות שדה. יש לי שתי אחיות מבוגרות ממני, אחת בארץ ואחת נשארה בחו"ל. בגלל שהייתי צעירה בהרבה מהן היו לי גם שני כלבים, אחד אחרי השני. כך תמיד הייתה לי חברה.

את פנחס פגשתי פעם הראשונה כשהיינו ילדים. אחותי הייתה צריכה לשמור עליי, וידיד שלה היה צריך לשמור על האח הקטן שלו. אחותי, ליאה, אמרה לי שיבוא מישהו שאוכל לשחק אתו. מאוד התאכזבתי, כי הילד, פארפאר שלך, רק היה מעוניין לאכול מהתפוחים האדומים שעל העץ! אחר כך שוב הכרנו בבני עקיבא והשאר היסטוריה.

ביום ההולדת שלי, שחל בחורף, אימא שלי הכינה גלידה, אבל בימים ההם לא היו מקררים. לכן אימא שלי שמה את הגלידה בכלי בתוך פח, ואבא שלי קבר את הפח בשלג ליד התורן שבגינה, כדי שהגלידה תקפא ושנדע איפה היא, וביום ההולדת הוציא אותה. בבית היינו מאוד מודעים לכך שאנחנו יהודים הגרים בסביבה נחמדה, אבל לא יהודית. בבני עקיבא למדתי הרבה על ציונות ומגיל 14 ידעתי שאני רוצה לעלות ארצה. גם פנחס ידע שהוא רוצה לעלות ארצה. שנה לפני החתונה פארפאר נסע לישראל כדי להתחיל את הלימודים שלו, והוא חזר שלושה שבועות לפני החתונה. כשנתיים לפני החתונה התארסנו. יצאתי מבית הספר אחרי כיתה י"א כדי ללמוד מקצוע שאוכל לעבוד בו כשנעלה ארצה. פארפאר היה צריך להמשיך את הלימודים שלו. התחתנו בבית הכנסת הגדול והיפה של קופנהגן, ואבא של פארפאר ערך את החופה. לקבלת פנים בגינה של הוריי הגיעו 300 אנשים ובניהם כל חברי בני עקיבא – שמחנו ורקדנו. ארוחת הערב החגיגית הייתה אצל ההורים של פארפאר בהשתתפות 28 אנשים! אבל כל אחד תרם לתוכנית בנאום, שיר או מערכון והחגיגה נמשכה יותר מארבע שעות.

אחרי החתונה גרנו שבועיים אצל אחותי גיטה ובעלה רוברט – ועלינו ארצה כמתוכנן בתאריך 6/7 לספטמבר  בשנת1961 (כ"ו באלול תשכ"א). פארפר רצה להגיע לישראל באונייה בגלל היופי של ההגעה לחיפה, ובדרך לעשות ירח דבש בוונציה. בינתיים היה הרבה יותר זול לטוס, ולכן טסנו לישראל דרך אתונה, כי המטוס היה כזה קטן שלא יכול היה לעשות את הדרך בלי עצירה למילוי דלק. הנסיעה נמשכה תשע שעות, היום זה לוקח ארבע שעות. לוונציה הגענו רק אחרי למעלה משלושים שנה, אבל אנחנו עדיין בירח דבש בישראל, ואחנו חוגגים כל שנה את יום העלייה שלנו. הגענו באמצע הלילה ונסענו לדוד ליאו בירושלים. פנחס שכר בית קטן בקריית אונו, לא רחוק מאוניברסיטת בר אילן שבה הוא למד, אני התחלתי אולפן. אחרי חודשיים קיבלתי עבודה כשרטטת טכנית במפעל המלט נשר רמלה. לפנחס היה עוד בדנמרק קטנוע שהבאנו איתנו ואתו טיילנו ברחבי הארץ. כל הזמן אמרתי שהנוף הוא בדיוק כפי שהכרתי מהגלויות שראיתי בחו"ל. הקליטה הייתה קלה מאוד, היינו צעירים. אני האמנתי למה שאמרו לי – עבדתי במפעל הסתדרותי וניצלו אותי מבחינת משכורת, אבל את זה הבנתי רק אחר כך.

באחת התמונות אנחנו רואים את נאוה בת השנתיים בעגלת טיולים. התמונה משנת 1967 וצולמה בשדה התעופה בקופנהגן דנמרק. פנחס, נאוה ואני היינו שם ביום ההולדת ה-70 של סבא רבא שלך (שעל שמו אבא שלך קרוי). כמה ימים אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים. בתמונה מהעיתון רואים שאני עם נאוה. אנחנו בדרך הביתה לישראל כי רציתי להיות בישראל בזמן כל כך קשה. אנשים בדנמרק חשבו שזה היה מאוד לא אחראי. הם חשבו שזה רצח ילדים לקחת אותה לשם. לפנחס ולי היה מאוד חשוב להיות בארץ שלנו. בשוויץ, תחנת הביניים שלנו, לא היו מוכנים להעלות אותנו למטוס בגלל המצב. סגרו את נתיבי האוויר למטוסים המסחריים, חוץ מאל-על שהעלתה למטוסים רק אנשים שיכלו להתגייס עם החזרה לארץ. שמענו שישראל עומדת לנצח את המלחמה. פנחס הצליח להגיע לישראל למחרת היום ואני נאלצתי לחזור עם נאוה לדנמרק ולהמתין שם. אחרי המלחמה חזרנו, נאוה ואני, לארץ עם הכרטיסים שהיו לנו כמתוכנן. היה טוב להיות שוב בארץ והייתה כאן אופוריה על הניצחון הגדול.

נאוה בת השנתיים ביחד אתי בשדה התעופה בקופנהגן, דנמרק. מנסות לעלות ארצה בעיצומה של מלחמת ששת הימים

הסיפור מתחבר לשנת 1977, שבה אנואר סאדאת (נשיא מצרים) נאם בכנסת בירושלים ואמר: "no more war" – ישבתי, התבוננתי בטלוויזיה ודמעות שמחה זלגו מעיניי כי חשבתי שאבא שלך, שאז היה בן 4, כבר לא צריך ללכת לצבא. האירוניה היא שהיום הוא סגן אלוף במילואים בחיל הים.

פארפאר ואני מבורכים בארבעה ילדים ו-16 נכדים, כולם נפלאים! אני חושבת, שהעלייה שלנו היוותה רקע משמעותי אצלינו לאהבת הארץ והמחויבות שלנו. הילדים גם הרגישו את זה בעצמם בתקופה של שנתיים בה היינו בשליחות באנגליה. "ואהבת … ושננתם לבניך ודיברת בם" – אינן מילים ריקות. איך לחנך את הילדים אינו נושא שחושבים עליו ביום-יום, אתה זורם עם החיים, ובלי כל יום לכיוון מטרות ספציפיות ולערכים מיוחדים, אני מאמינה שהילדים ספגו את הדברים החשובים דרך צורת החיים שלנו ושלהם, כפי שאנו קיבלנו מהורים שלנו: ערכים יהודיים- תפילה, משפחה, מחוייבות אישית, שאיפה לעשות את הטוב ביותר שאתה יכול, אמינות, יושר אישי, סדר ועמידה בזמנים. יש מערכות שלמות של התנהגויות, שאנחנו, כל אחד מאיתנו, מבצעים ביום-יום שלנו ואנחנו שמחים לראות את הצאצאים שלנו עם אהבת חיים ולבבות פתוחים שיש בהם הכנסת אורחים, אהבה לבית הכנסת הממשיכים את המסורת שאנחנו קיבלנו מההורים שלנו. על קיר שלנו יש שתי פורטרטים של אבות אבותיו של פנחס שחיו באמצע המאה ה-18 לתוך המאה ה-19. אני מסתכלת עליהם וחושבת: "אילו הם היו יכולים לדעת שתמונותיהם ייעלו ארצה" כן, החשיבות של הארץ היא ערך חשוב.

מסוף שנת 2008 עד אוגוסט בשנת 2009 נולדו לנו עוד ארבעה נכדים והתווספו ל-12 שכבר היו. בשנת 2011 חגגנו חתונת זהב (פנחס ואני). חגגנו במסיבה עם כל המשפחה המורחבת וחברים טובים לארוחת בראנץ' בגינת אירועים במגדיאל. לא מפואר, ארגון שלנו ואוכל מוזמן. היינו כ-120 איש בכל הגילאים והייתה שירה, הופעות משלנו ונאומים. הטיפ שלי לזוגיות: כבוד הדדי ושמירה על הגחלת. באחת ההופעות אחד האחיינים שר את כל השמות של כל הצאצאים של ההורים של פנחס, כולל בני הזוג, שחיים בארץ ישראל. היו 131! מספר אחד היה אחיו הבכור של פנחס, דוד וורנר ז"ל, שעלה ארצה כבר בשנת 1946, ואנחנו היינו מספר 2 ו-3. צריך לומר שמלבד האח שכבר עלה, היו לפנחס עוד אח ואחות שבאו בהתנדבות לכאן כדי להשתתף במלחמת העצמאות.

מצד ימין: חוגגים לי 70, מצד שמאל: חוגגים לי 75 

 

 במשך הזמן היו לנו הרבה נסיעות. היינו ביותר מ-20 מדינות שונות, וחווינו הרבה: מגייזרים מתחת לשלג באיסלנד למראות נוף מרהיבים בנורבגיה. ראינו את מוסקבה ביום, היינו בקונגרס עם 60.000 איש באמריקה. ביקרנו בספרד בעקבות תור הזהב. בעשור האחרון היינו בין היתר בבנגקוק (תאילנד) וראינו שם עולם אחר. זה היה בדרך ליפן, שבה ביקרנו בהירושימה ובמוזיאון לזכר פצצת האטום – מחריד. המוזיאון נועד להזהיר את העולם מפני חזרה על הזוועה הזאת, אך שלושה ימים קודם הביקור שלנו היה ניסוי גרעיני בצפון קוריאה. עיקר הביקור ביפן היה לשם ביקור במרכז ללימודי השואה, שאת המייסד והמנהל שלה הכרנו מפגישה בדנמרק לפני 25 שנים ונשארנו בקשר אתו במהלך השנים. כמובן שהיינו בדנמרק מספר פעמים, חמש פעמים בליווי נכדים לשם טיול שורשים, ושלוש פעמים בדרום אפריקה, שם שירת בן שלנו, דוד של תבור, כנספח הכלכלי של מדינת ישראל.

בשנת 2016 התחלתי לימודים אקדמיים לקראת ב.א. שאני מקווה לסיים הקיץ. עד אז למדתי במת"ן (מכון תורה לנשים). אני גם מציירת, והשתתפתי בתערוכות אמנות מספר פעמים. את התמונה שצירפתי ציירתי בהתחלת הלימודים האקדמאים שלי. התמונה מסמלת את כל צורת הלימוד והאותיות, את קריאת התורה בה אני משתתפת בשמחת תורה, את המידע שבתקשורת, העיתונים והספרים, את המחשב בחדר העבודה. זאת אני בכל התמונות. פנחס תמיד מאחורי ובמה שאני עוסקת והילדים מסביב.

כאמור, כל כמה שנים בעלי ואני לוקחים כמה נכדים לדנמרק לשמוע על היהודים שם ועל הילדות שלנו. תבור יהיה ב"ה בסבב הבא. בטיול הזה חשוב לנו להעביר שאנחנו, כמו כמעט כל יהודי דנמרק, ניצלנו מידי הנאצים על ידי העם הדני, גויים טובים. כמובן שהילדים ייהנו גם מהמשפחה שעדיין בדנמרק ומפארקי השעשועים המפורסמים כמו טיבולי ולגולנד.

תרגום הכתבה מהעיתון הדני אודות נסיעתנו לישראל עם פרוץ מלחמת ששת הימים: 

Loader Loading...
EAD Logo Taking too long?

Reload Reload document
| Open Open in new tab

Download [334.82 KB]

הזוית האישית

בתיה: מאוד שמחתי על הבקרים שהייתי בתכנית עם תבור. כשאנחנו ביחד במשפחה, קורה לרוב שהמבוגרים מדברים "מבוגרית", והילדים עסוקים עם בני הדודים שלהם. כך, חוץ מהקייטנה השנתית שאני עושה לילדים בקבוצות, התכנית נתנה אפשרות של אינטראקציה שבדרך כלל לא הייתה לנו. למרות שהייתי צריכה לקום מוקדם בבוקר ולנהוג מרעננה לירושלים ובחזרה, זה בהחלט היה מאמץ שווה. מתבור קיבלתי פירגון ואהבה שפתחו משהו אצלי. תמיד הייתי, למרות האהבה אליהם, מאוד מאופקת – כך אני מרגישה – ביחס לילדים. אני חשה שבפגישות האלה נפתחתי, ועל זה אני גם מודה לך, לצוות ולתוכנית שנתנו לי האפשרות להשתתף. חן-חן לך על כל ההשקעה שלך.

הנכד תבור: הכי נהניתי מהמפגש בחנוכה: הכנו סביבון ונר צבעוניים (שעדיין יש לי פה), היה כיף ליצור ביחד עם סבתא FarMor ("אימא של אבא", בשפה הדנית) שלי. התחברנו יותר מאשר אי פעם בעבר דרך התכנית, היא הכירה אותי טוב יותר ואני אותה, וזה בא לידי ביטוי כשנפגשנו בהזדמנויות משפחתיות שונות אחרי מפגשים בבית הספר. הערכתי מאוד את ההשקעה הרבה שלה, שהגיעה במיוחד כדי להשתתף איתי מביתה ברעננה לירושלים, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, דרך כל הפקקים. כנכד אחד מבין 16 שלה, הייתה לי הזדמנות מיוחדת לקבל זמן יקר לבד אתה. כשכולנו נפגשים בבת אחת – זה לא מתאפשר. אני שמח מאוד שהשתתפתי בתכנית ומודה למארגנים שאפשרו לי ולFarMor שלי לחזק את הקשר בינינו ואני מאחל לה ולסבא FarFar בריאות ואריכות ימים, ושנוכל לטוס לדנמרק יחד לטיול שורשים משותף אחרי הקורונה, בע"ה.

סבתא בתיה והנכד תבור בתוכנית הקשר הרב דורי- סדנאות לחנוכה ולפורים, ממ"ד דוגמא עוזיאל

מילון

אנואר סאדאת
מוחמד אנואר א-סַּאדַאת (בערבית: محمد أنور السادات; 25 בדצמבר 1918 – 6 באוקטובר 1981) היה נשיא מצרים בשנים 1970–1981. יזם את מלחמת יום הכיפורים ביחד עם סוריה נגד ישראל ב-1973. ב-1977 ערך ביקור היסטורי בישראל, שהוביל לחתימת הסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום בין ישראל למצרים - הסכם השלום הראשון בין ישראל לבין מדינה שגובלת בה. על מאמציו להשגת הסכם זה זכה (יחד עם מנחם בגין) בפרס נובל לשלום לשנת 1978. נרצח בהתנקשות בידי אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הילדים ספגו את הדברים החשובים דרך צורת החיים שלנו כפי שאנו קיבלנו מההורים“

”העלייה שלנו היוותה רקע משמעותי אצלנו לאהבת הארץ “