מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

נִגְלֶה נִסְתַּר, סבתא מציירת ומספרת

סבתא רנה, 84 והנכדה העשירית אחינעם.
בת 4, לפני מלה"ע ה-2, עם אחותה לונצ'יה.
סיפור הצלתה של סבתא בשואה, הצלתה ועלייתה לארץ ישראל

נולדתי בפולין בעיר יפה (בז'ז'ני) עם אח, אחות, אמא ואבא. אני זוכרת ילדות יפה ומאושרת, לאבא הייתה חנות "מעדנייה" בבניין העיריה ולא הרגשתי שחסר לי כלום.

כשהייתי בת 5 פרצה המלחמה, באותו זמן הייתי עם אחותי ואמא שלי בנופש בכפר וכשהודיעו לנו על פרוץ המלחמה חזרנו מיד, אני שמחתי, דמיינתי שמלחמה זה חצוצרות ודגלים… בהתחלה נכנסו הרוסים, והכל נמשך די אותו דבר, אבל אז החלו התנכלויות בגלל שהייתי גם יהודיה וגם בת של סוחר, מעמד מגונה בתפישה הקומוניסטית, אבי איבד את מקור פרנסתו אבל הרע יותר עוד היה לפנינו. כשהגיעו הגרמנים וכבשו את האיזור החלה תקופה של הפצצות רבות וחוסר בטחון. זו הייתה תקופה קשה של מגבלות איסורים וחוקים, הוצאנו מביתנו לאיזור שהוגדר כגטו, המבוגרים ניסו למצוא פתרונות הצלה לילדים ושלחו אותי לכל מיני מקומות, אבל הזמן נמשך וזה היה קשה וחזרתי בכל פעם הביתה, המצב הלך והחמיר.

אבא שלי ואחי הבכור, שכבר היה בן 18 כמעט באותה עת, עברו למחנה עבודה בעיירה, חשבנו שהם ברי מזל ושהעבודה תציל אותם, אבל זמן לא רב אחר כך, הגרמנים החליטו על חיסול סופי של כל היהודים בעיירה. האקציה הסופית התקיימה בשבת שאחרי חג השבועות 1943, הם הוליכו גם את 600 הגברים ממחנה העבודה לבית הקברות וירו בהם, אחי מנחם שהיה צעיר לא יכול היה לקבל בהכנעה את הגורל, הוא נמלט מצעדת המוות לתוך שדה של חיטה גבוהה שטרם נקצרה, כדור אחד מאלה שנורו לעברו קרע את רגלו, אבל הוא שכב בשקט בשדה, לא התגלה וניצל.

אחינעם: ואיפה היית את?

אני, אחותי ואמי, עם עוד נשים מהמשפחה כמו סבתא שלי ודודות, התחבאנו בבונקר שנבנה ברצפת מחסן בגטו ולמזלנו לא התגלינו. קשה היה לחכות תחת האדמה לגורל לא ידוע, אחותי לונצ'יה, שהיתה רק כבת 14 באותה עת, עם כמה נערות ונערים נוספים, החליטו להימלט מהבונקר כדי לנסות להינצל, גורלם לא נודע עד היום. אחרי עוד זמן מה אימי ועוד משפחה החליטו גם לצאת ולנסות להגיע לכפר בו היו להם מכירים פולניים אמינים. יצאנו בשקט באישון לילה, סבתא סרקה שלי ושאר המבוגרות נשארו מאחור ולא שרדו. בבית מצילנו בכפר פגשנו את אחי הפצוע שנמלט אף הוא לשם וכך החלה תקופה של חיים במסתור תחת חסותם של מצילנו, בקיץ התחבאנו בעליית הגג ולקראת החורף חפרנו במרתף הבית מחבוא, בונקר נוסף ושם בכוך קטן באדמה התחבאנו, 7 מבוגרים ואני, ילדה יחידה.

אחינעם: איך העברת את הזמן? סבתא מספרת שלפני שנפרדה בגטו מסבתא שלה, היא נתנה לה במתנה תכשיט למזכרת ובו יהלום. בימים הארוכים תחת האדמה, כשרק מעט אור נכנס דרך ארובת האוורור, דרכו ניתן היה לדעת אם זה יום או לילה, הייתי מסתכלת דרכו ומשחקת בהשתברות הצבעים ביהלום ומקשיבה לשיחות המבוגרים המודאגים, לפעמים כשהייתה תחושה שהסכנה פחתה היו פותחים את האבן שסגרה את פי הבונקר, אבל נשארנו לשבת בפנים, היה מסוכן מדי לצאת.

אחרי תקופה מסויימת בה חיינו כך, תלויים לחלוטין במצילנו, נרצח הפולני בעל הבית בו הסתתרנו על ידי פורעים אוקראינים, אלמנתו נותרה עם שתי ילדות והתקשתה להמשיך לכלכל ולדאוג לעוד שמונה נפשות, וכך בסתיו יצאנו עם מעט צידה-לדרך ליער הקפוא, הגברים חפרו מסתור מאולתר, אבל עד מהרה חלינו, החורף היה קשה והמסתור שבנינו התמוטט תחת השלג הכבד. נאלצנו לחזור שוב לכפר. למזלנו הסכימה האלמנה לשוב ולהסתיר אותנו למרות הסכנה הגדולה. כשקצת הוטב מזג האוויר יצאנו שוב ליער, הפעם מאורגנים יותר, הגברים בנו בונקר משוכלל יותר, הביאו מים מהמעין והשיגו אוכל בגניבה. הנשים הכינו אוכל ממה שהיה אפשר, מלח לא היה ולאוכל היה טעם נורא, בלילה ניתן היה להדליק אש במחבוא אבל במהלך היום העשן עלול היה להסגיר את מקומנו. ביער התחלתי לאסוף עלים ולייבש אותם, אלה היו הצעצועים הראשונים שלי. את הזמן העברנו בפליית כינים מהגוף והבגדים משך שעות רבות, לא התקלחתי ולא החלפתי בגדים למעלה משנה ועדיין, זה היה טוב יותר מהמחבוא, לפעמים מצאנו פירות יער שהיו כמו ממתקים. לפי רעש המטוסים שמענו שהחזית מתקרבת ויום אחד במפתיע התגלינו על ידי ילדי איכרים ששיחקו ביער, למרבה המזל הם סיפרו לנו שהגרמנים הובסו ושאנחנו חופשיים.

הייתי בת כמעט 11 ולא למדתי יום אחד בחיי בבית ספר, עד היום אני מרגישה את החסר של ההשכלה של השנים הראשונות, בכל אופן, חזרנו לעיירה בה התקבלנו בחשדנות ובאיבה, אף אחד לא שמח לחזרתנו, האנטישמיות לא נעלמה, קיווינו שאחותי תחזור, אבל זה לא קרה.

מלחמת העולם השניה הסתיימה (ביום הולדתי ה 11) והחלטנו לצאת ולנסות להגיע לארץ ישראל וזה לקח 3 שנים ארוכות מאוד.

אחינעם: את היית מעפילה, את זוכרת את שם הספינה שלך?

כן בודאי, קראו לה ברכה פולד זה היה נראה לי ב 1946. קצת לפני חיפה הבריטים תפסו אותנו וליוו אותנו לקפריסין ל3 חודשים. בקפריסין הייתי במקהלה והמנצח אמר לי: כשתגיעי לישראל תבקשי לנסוע לכפר הנוער בן שמן וכך היה. בבן שמן היה לי ממש טוב אבל בימים הראשונים שלי התגעגעתי לאמא שלי…

אחינעם: איפה אמא שלך הייתה ולמה?

רנה: בחיפה אצל אחיה אבל לא רציתי ללכת לעיר כי רציתי ללמוד עברית, פספסתי הרבה שנים של לימודים. בבן שמן הייתי בשומר הצעיר והגרעין שלנו רצה להקים קיבוץ, למדריך קראו שמעון בקין (בעלה של רנה לעתיד).

חצי יום עבדנו וחצי יום למדנו.

אחינעם: ומה קרה אז?

רנה: סיימנו את בית הספר והתגייסנו

אחינעם: כבר היה את צה"ל? ומה עשית שם?

רנה: כן צה"ל הוקם עם קום המדינה והייתי בנח"ל.

אחר כך בקיבוץ להבות הבשן, אליו הגענו עם הגרעין התחתנתי עם שמעון. רציתי ללמוד, אבל הקיבוץ לא נתן לי, נולדו לי שם שני ילדים ואז עברנו לטבעון כדי שאוכל ללמוד בסמינר אורנים, שם נולדה לי עוד ילדה – אמא שלך.

כיום אני אמנית פלסטית, הוצאתי ספר אמן ועכשיו אני זקנה ויש לי 10 נכדים ו2 וחצי נינים.

אחינעם: את יכולה לספר עוד קצת?

אני שומרת קשר עם האנשים שהצילו אותי ושולחת להם מכתבים וחבילות עם 'דברים טובים', הרבה זמן חיפשנו אותם אחרי שהתבססנו בארץ, לא ידענו איפה הם כי גם הם הוגלו ונדדו מהכפר בו גרו כמו הרבה תושבים באירופה. אחי עשה הרבה מאמצים לגלות אותם ולבסוף הצליח לאתר אותם בחלק אחר של פולין.

אחינעם: יש עוד אנשים שהיו איתך שם ואת עדיין בקשר איתם?

רנה: כן, משתי הילדות של המשפחה שהצילה אותנו נותרה אחת, פרנקה. אני שולחת להם תרופות ממתקים כסף ומכתבים בכל שנה, לפני יותר מ 20 שנה הן הגיעו לישראל וקיבלו ביד ושם אות חסידות אומות העולם.

מה את זוכרת מהתקופה לפני שעלית?

אמרו לי שקפריסין זה אי, שאלתי מזה אי אז אמרו לי שזה אדמה עם מסביב מים אז פחדתי וחששתי כי לא ידעתי לשחות, חששתי שהים יציף את האי, לא היה לי מושג בגיאוגרפיה.

כל השנים, גם כשכבר הייתי בעצמי מורה לאמנות, הייתי עצובה שלא למדתי מספיק. אני עושה הרבה לזכר אחותי שלא שרדה ונעלמה במהלך מלחמת העולם השניה.  היא ציירה יפה ובמשך השנים התחלתי לצייר "לזכרה" וכך הפכתי לאמנית.

מרב: ספרי על משהו אחד שאת גאה בו

רנה: אני גאה בזה שהקמתי משפחה, שאני חיה בישראל וחושבת שכל יהודי צריך לגור בישראל אחרי השואה

מרב: יש משהו שאת חוששת ממנו?

רנה: אני לא רוצה להיות אף פעם חסרת אונים, אני מתפללת שזה יחסך ממני.

1. קישור לאתר אישי של רנה רוט בקין

2. צילומי תערוכה ביד ושם בה מוצגות גם עבודות של סבתא רנה:

הזוית האישית

רנה: אני גאה בזה שהקמתי משפחה, שאני חיה בישראל וחושבת שכל יהודי צריך לגור בישראל אחרי השואה.

מילון

בז'ז'ני
בז'ז'ני היתה עיר שבה חיו זה לצד זה פולנים, אוקראינים ויהודים. ב-1939, בעקבות חוזה מולוטוב-ריבנטרופ, נקרעה פולין בין גרמניה לבין ברית המועצות ובז'ז'ני צורפה לרפובליקה הסובייטית האוקראינית. עם פלישת הגרמנים לברית המועצות במבצע "ברברוסה" (1941) הפכה בז'ז'ני להיות חלק מן "החבל הגליצאי" שכוננו הנאצים. (מתוך מאמר ב"הארץ",

ציטוטים

”"לפני שנפרדה בגטו מסבתא שלה, היא נתנה לה במתנה תכשיט למזכרת ובו יהלום"“