מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מתימן לרמת ישי סיפורה של סבתא מרים

הנכדה שירה לוי ובתה של מרים גמליאל
סבתא מרים גמליאל
הישוב רמת ישי היה קטן וכולם הכירו את כולם..

בס"ד שמי מרים גמליאל,

נולדתי בתימן בעיר שנקראת אל-ד'לע. יש לי שתי אחיות קטנות שולה ושושנה. אני הבת הבכורה. לאימא שלי קוראים ראלי'ה ולאבא שלי מורי סאלם, כך כולם מכירים אותו, ובעברית, הרב שלום קעטבי זצ"ל. כן, אני בת של רב. רב גדול מאוד, ראש קהילה שהתחברה משתי ערים בתימן, דיין ואב בית הדין באל-דלע'. אבא שלי היה השוחט, המוהל, המחתן והדיין בבית הדין סמכות אחרת של רב.

החיים בתימן

בבוקר אבי היה יוצא ללמד בבית המדרש ושם היו לו הרבה תלמידים, בינתיים אנחנו היינו בבית עזרנו לאימא, שיחקנו וישבנו ליד אימא וכך היינו מעבירות את הזמן. לפעמים הייתי הולכת ויושבת מחוץ לבית המדרש שאבי לימד בו כדי לשמוע וללמוד. לא ידענו קרוא וכתוב רק הבנים שלמדו בחדר, ידעו לקרוא ולכתוב. כשאבא היה חוזר מבית המדרש, היינו יושבות לאכול ארוחת ערב חמה שאימא בישלה. לאבא הייתה גם עבודה בנוסף להיותו רב. הוא היה צורף. הכין תכשיטים וכלי כסף וזהב איכותיים ועדינים.

בתימן, גרנו בבית בן שתי קומות. ישנו שלושתנו באותו חדר ולא לא ישנו על מיטות וגם לא על מזרנים ישנו על מחצלות שפרסו לנו על הרצפה.

העלייה לארץ

כשהייתי בת 15-18 (לא ידעו את הגיל המדויק שלי כי בתימן לא היו תעודות לידה). עלינו לארץ עם עוד יהודים מתימן בעליה שנקראת "מרבד הקסמים" בשנת 1949. טסנו במטוס שנקרא בפינו "כנפי נשרים". זו הייתה הפעם הראשונה שראינו מטוס. אבא שלי, מורי סאלם, היה ראש הקהילה וחיכינו עד שכולם יעלו לארץ כדי שנוכל להצטרף לאחרונים.

הסיבה שעלינו לארץ מפני שפחדנו שהערבים יתקיפו אותנו וידענו שמקומנו בארץ הקודש שהיא ארץ ישראל. חיכינו בגלות 2000 שנה ומשהוקמה מדינת ישראל על אדמת הקודש ארץ ישראל, מיהרנו לחזור הביתה.

היינו כל כך תמימים, לפני שעלינו למטוס אמרו לנו שאנו חייבים להוריד את כל הצמידים והתכשיטים שהיו לנו. אבי היה צורף ולכן היו לנו המון תכשיטים מזהב ומכסף. היו אנשים בודדים שהצליחו להעלות איתם תכשיט כלשהוא ואני אחת מהם. היה עלי צמיד מכסף אמתי שאבי צרף לי . מכיוון שענדתי אותו, הצלחתי להעלות אותו למטוס.

הקליטה וההתיישבות

כשהגענו, שלחו אותנו למחנה עולים בעין שמר. בארץ היה מאוד קשה להשתלב, השפה חדשה ומנהגים שונים. גרנו באוהל. הרגשנו היטב את מזג האוויר, מכיוון שאוהל הוא לא אטום. כשהיה יורד שלג כל האנשים במחנה היו מתגייסים ועוזרים להורידו מגגות האוהל. היה קשה אבל למרות הקשיים העדפנו להיות בארץ הקודש.

לאחר זמן אחרי שנקלטנו בארץ עברנו לגור ברמת ישי, אני נאלצתי לעזור  בפרנסת הבית ולכן יצאתי לעבוד.  הייתי בת כ-16. אחיותיי הקטנות ממני נכנסו לבית הספר. עברו מספר שנים, החיים בארץ הקודש לא השכיחו את ארץ המולדת. נשארנו עם המנהגים והמאכלים שאהבנו כמו קובנה ומרק תימני.

הישוב רמת ישי היה קטן וכולם הכירו את כולם, משפחת גמליאל  הייתה משפחה שהכרנו עוד מתימן. יפת ביקש את ידי מאבא, והיה צריך לשלם "מוהר". בארצות המזרח היה נהוג לשלם מוהר עבור הכלה, זה מעין סכום עבור החוזה בין האב והבעל לעתיד.

נישואיי והקמת המשפחה

"בסימן טוב ובמזל טוב" התחתנתי עם יפת גמליאל, ומעכשיו אני מרים גמליאל.  קודם לחתונה, היה טקס חינה תימני. לבשתי בגדים יפים עם המון תכשיטים גדולים וכובע ענקי וכבד שזור בפרחים. בטקס החינה, מלבד השמחה והאוכל, מורחים חינה לכלה על כף היד ואחר כך כל האורחים לוקחים מעט מהחינה ומורחים גם הם על כף היד. הייתה חתונה יפה בחצר הבית שלנו. כולם עזרו והשתתפו והיה שמח.

כלה תימניה בערב החינה

מגיע לי עוד מזל טוב כי נולדו לי ילדים. יוסף היה הראשון ושנתיים אחריו בנימין. אבא שלי, הרב מל את הילדים שלי כמו את כל ילדי הקהילה. גאווה גדולה.

גרנו בדירונת  קטנה, בבית זה נולדו שלושת ילדיי הראשונים: יוסי, בני ורותי. לאחר מכן, עברנו לבית אחר אותו רכשנו, ברמת ישי. שם נולדו בנותיי ירדנה, לאה ורחלה (התאומות) וחוה.

תקופת הצנע

ברוך ה' הייתה לי משפחה גדולה. אבל היה קושי. הייתה תקופת צנע בשנות ה-50. נאלצנו להסתפק בהקצבת מזון. לא כמו השפע שיש היום בכל החנויות. משפחה קיבלה ביצה אחת, כיכר לחם, והכל עם תלושים. גם לא היו מכונות כביסה או מקרר. היינו מכבסות בידיים את כל החיתולים של הילדים (כמובן שלא היו טיטולים שהם חד פעמיים) ואת כל שאר הבגדים. כדי לכבס במים חמים, הייתי מרתיחה מים בדוד, מין סיר ענק, על הפרימוס. ובמקום מקרר, היה לנו ארון שקצת דומה למקרר קטן, בו היינו שמים קרח. היה עובר איש עם עגלה ובה קרח ומוכר בלוקים של קרח. כך שמרנו קצת על האוכל שלא יתקלקל.  גם חלב, חלבני היה עובר בעגלה וסוס, ומוריד קנקנים גדולים ליד כל בית, ורק אחר כך שילמו לו. אותו הדבר עם האיש שמכר נפט כדי שנוכל להדליק פרימוס ופתילה לשבת וגם תנור נפט להתחמם.

לא היו טלפונים, רק כשבני יוסי התגייס, הסכימו לאשר לנו טלפון. אנשים חיכו שנתיים לאישור לטלפון, ואנחנו רק חצי שנה, כי יוסי היה חייל.

אני אהבתי להכין פיתות ולחוח לשבת, עם מרק תימני. זה היה האוכל האהוב עלי. כמו בבית של אימא שלי. בשבת בבוקר לאחר שבעלי ובני היו חוזרים מבית הכנסת, היינו אוכלים קובנה. שזה מעין לחם עגול שנאפה על הפלטה לאט לאט. זה מאכל תימני מסורתי.

 

הזוית האישית

שירה לוי:  לפני כחודש וחצי, בכב' באדר, סבתא שלי, מרים גמליאל, נפטרה ועלתה לעולם האמת. יהי זכרה ברוך.

מילון

משטר הצנע
תקופת משטר הצנע (1949-1959). תכנית הצנע הופעלה ע"י משרד האספקה והקיצוב שבראשו עמד ד"ר דב יוסף. המשמעות הייתה קיצוב קפדני במזון, בהלבשה ובשאר המצרכים החיוניים, והטלת עונשים חמורים על ספסרות, וכן על הפקעת שערים ומסחר בשוק השחור.

מהר
הוא תשלום שניתן באופן מסורתי ממשפחת החתן למשפחת הכלה. נוהג זה נפוץ בחברות מסורתיות, בהן עבודת האישה חיונית למשפחתה.

מבצע כנפי נשרים
מבצע על כנפי נשרים הוא כינוי למבצע העלאתם של יהודי תימן ויהודי עדן לארץ ישראל כחלק מעליות חיסול גלויות בשנים 1949 ו-1950. המבצע כונה כך מתוך ספר שמות, פרק י"ט, פסוק ד': "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". המבצע כונה גם מבצע מרבד הקסמים[1] וכן מבצע ביאת המשיח.

ציטוטים

”למרות הקשיים שמחנו על הזכות לגור בארץ הקודש, היינו מאושרים שזכינו להגיע לארץ הנכספת.“