מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מתוניס ועד הארץ

סבא מיכאל ודרור הנכד
אני בחתונתי
סיפור חיי מיכאל אלוש

מיכאל אלוש- קורות חיי

אני מיכאל אלוש סבא של דרור יעקבי. נולדתי בשנת 1943 בתוך מלחמת העולם השנייה, בצפון אפריקה, בעיירה בדרום תוניסיה בשם שביטלה. ביום הפצצה קשה על העיירה, הוריי יצאו מהבתים אל ההרים מסביב, ואני יצאתי לעולם בתוך חפירת ההגנה שהסתתרו בה מפחד הפצצות של הגרמנים נגד האנגליים.

בזמנו למדנו בבית ספר ממשלתי את השפות של המדינה- צרפתית וערבית, אבל אנחנו היהודים לא הלכנו לשחק אחרי הלימודים אלא הלכנו לחדר ולמדנו תורה וגם עברית. לאחר שקמה מדינת ישראל התחלנו לחשוב על עליה לארץ. כיהודים לא היו לנו חיים קלים. הערבים השכנים התנכלו לנו ברחוב, זרקו עלינו אבנים וצעקו לנו יהודים מלוכלכים. אבל המשכנו בדרכינו והסתדרנו איך שהוא.

בעיירה שלנו, האבא שלי כלומר הסבא רבה שלך (דרור), היה רב העיירה וגם ציוני מאד חם. היו לו קשרים עם אנשי הסוכנות היהודית וכך קיבלנו כל מיני פלקטים- על ההתיישבות בישראל, על הקיבוצים ותמונות של מצעדי צה"ל. זה היה מאד מסוכן כי הערבים היו כל פעם שולחים לנו הביתה ולבית הכנסת שוטרים, לערוך חיפושים- אם יש לנו בבית מסמכים או תמונות על הציונות ועל ארץ ישראל. ברוך ה' תמיד הצלחנו להסתיר זאת מהם.

בשנת 1956 הגעתי לגיל בר מצווה, אבל בגלל שרצינו לעלות לארץ ישראל עשו לי בר מצווה יחד עם אחי רפי, הצעיר ממני בשנה אחת. מיד אחרי המסיבה הגדולה התחלנו להיפרד מהשכנים היהודיים ולהתארגן לעליה. בתחילת 1957 עברנו לעיר הבירה טוניס כחלק מההכנה לעליה לארץ.

%d7%93%d7%9b%d7%a9%d7%93%d7%9b

'הסוכנות היהודית' העלו אותנו לאנייה לכיוון דרום צרפת, לנמל מרסי, אליו הגענו תוך 24 שעות. מהאנייה לקחו אותנו אנשי הסוכנות למחנה מעבר בשם 'מחנה ארינאס', שם שהינו כארבעה חודשים, מכיוון שנמל חיפה היה סגור בגלל מלחמת סיני- 'מבצע קדש'.

לאחר 4 חודשים, בחול המועד פסח, עלינו לאנייה לכיוון חיפה אליה הגענו ביום שביעי לפסח. בירידה מהאנייה קיבלנו את החמץ הראשון בארץ ישראל. מחיפה העמיסו אותנו, כל המשפחה- 9 נפשות, על משאית מקרטעת לכיוון בלתי ידוע. לאחר נסיעה ארוכה ומעייפת, הגענו בסוף הלילה לאיזה מקום חשוך. לא ידענו איפה אנחנו. במקום חיכו לנו אנשי הסוכנות היהודית שהורידו אותנו מהמשאית לתוך 2 צריפים מפח ('פחונים'). היו בכל צריף 2 מיטות בודדות עם מזרון קש.  מרוב עייפות עלינו למיטות ונרדמנו, בכל מיטה שני אנשים, בחושך מוחלט, ציפינו לבוקר שיגיע כדי לדעת איפה אנחנו.

בבקר התעוררנו ליום ראשון בארץ ישראל. כאשר יצאנו מהצריף מצאנו את עצמנו בשדה קוצים ועשבים, שבתוכם ממוקמים עשרות פחונים כמו שלנו, ותהינו- היכן אנחנו? נאמר לנו שלמקום קוראים מעברת עולים קסטינה , שהיום נקרא קריית מלאכי. היינו קרובים לתחנת הדלק של היום שבצומת קריית מלאכי.

במעברה התגוררנו כ-5 חודשים, ללא עבודה לאבא וללא לימודים לילדים, מכיוון שבמשך הזמן ניסינו לבקש העברה לעיר באר שבע, שם היו כל האחים של אבי ואמי. ואכן, הבקשה התקבלה ועברנו לבאר שבע, שם קיבלנו צריף יותר גדול ויותר מאובזר עם מים זורמים ומקלחת בתוך הבית. למקום קראו מעברת משק עזר, והיום הפך לשכונת וילות מפוארת בשם- נווה נוי .

במעברת משק עזר נולד לנו אח חדש "צביקה"  ביום כיפור. הוא היה הצבר החדש הראשון במשפחה.

במעברה גרנו כ-8 חודשים ומשם עברנו לדירה מורחבת שקיבלנו מעמידר, בשכונה ה`. בית כפול לשכן בו משפחה בת 10 נפשות.

לאחר התארגנות בביתנו החדש, אבי התחיל לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות כדי לפרנס את המשפחה. מלשכת העבודה שלחו אותו לאזור קריית גת שם היו הרי טרשים והוא עבד בסיקול אבנים וסלעים כדי לאפשר לאנשי קרן הקיימת לישראל להתחיל בנטיעת עצים ובייעור האזור.

זה לא היה מספיק, לכן הצטרפתי גם אני לעזור בפרנסת הבית.  באותה שנה היה בבאר שבע פרויקט לבניית בית חולים לעיר באר שבע וסביבותיה, והתקבלתי כנער מתלמד בעבודות חשמל בבניין בית החולים. הייתי צריך גם ללמוד ולהשלים את השכלתי הבסיסית, אז הצטרפתי ללימודים באחד מבתי ספר ללימודי ערב לעולים חדשים, שפתחו באותן שנים, במקביל לעבודה וללימודי החשמל ביום.

בבית הספר סיימתי את חוק הלימודים עד כיתה ח' , והמשכתי עד סיום כיתה י בלימודי ערב. בעבודה התקדמתי לתפקיד ראש צוות ביצוע עבודות חשמל, ואחר כך- כעוזר לאחראי על קבוצת עובדים.

%d7%a9%d7%93%d7%92%d7%a2%d7%a2%d7%a2%d7%a9%d7%93

בשנת 1961 גויסתי לצה"ל, ואחרי טירונות בחיל רגלים, עברתי קורס מ"כים ושובצתי להיות מדריך טירונים במשך כל השירות, עד לדרגת סמל ראשון ומפקד מחלקת טירונים. בשנת 1963 השתחררתי מהצבא וחזרתי לעבודה בהמשך הרחבת בית החולים סורוקה כמנהל עבודה במקום.

במהלך השירות הצבאי, נולדו במשפחה שלנו שתי בנות נוספות, והמשפחה מנתה עשרה אחים ואחיות. בינתיים, אבי ז"ל, הרב פרץ אלוש זצ"ל, הוכר בארץ כרב מטעם הרבנות והתקבל לעבודה ברבנות כרשם לנישואין. הוא ערך חתונות כמעט בכל ערב. הוא עסק בעריכת טקסי נישואין עד לפרישתו לגמלאות, וקיבל תואר יקיר העיר באר שבע על תרומתו לעיר ועריכת נישואין ל 5000 זוגות במשך שנות עבודתו.

בשנת 1965 נישאתי לציפי, שהיא הסבתא שלך- דרור החמוד שלנו. נולדו לנו חמישה ילדים, ארבע בנות ובן אחד.

d

בשנת 1973, שכלנו את אחי הצעיר, שמעון, בתאונת אימונים במהלך שירותו הצבאי בחיל השריון. הוא היה בן 21 בנופלו. שמעון התגייס לצה"ל בסוף יולי 1971 והוצב בחיל-השריון. תוך כדי כך המשיך בלימודיו בישיבת "כרם ביבנה". בישיבה התקדם והתפתח, כתב חידושי תורה, הארות והערות למאמרים של גדולי תורה, ערך את עתון בוגרי ישיבת בני-עקיבא וכתב ליקוטי תורה בעלון הקשר, שבין ישיבת "כרם ביבנה" לבין חייליה הפזורים בכל חילות צה"ל.

c

b

אמך סיגלית התחתנה עם שמשון אביך ונולדו להם ארבעה ילדים ובתוכם אתה דרור היקר. וכך הגענו עד היום לספר את סיפור חיי. תודה לאל, אני מאד שמח שאתם המשפחה שלי, אני גאה להיות חלק מכם ומקווה שכך נמשיך להיות באושר ובאהבה לנצח  אמן.

הזוית האישית

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, מחנה עולים או יישוב קליטה, היה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. המעברות נועדו להחליף את מחנות העולים ונבדלו מהם בכך שדיירי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם, בעוד דיירי מחנות העולים פורנסו על ידיה סוכנות היהודית. ב-23 במאי 1950 פורסמה בעיתון "דבר" הידיעה: "בשבוע שעבר הוקמה בהרי ירושלים, על מורדותיה של כסלון הדרומית, ה"מעברה" הראשונה בארץ. ה"מעברה" היא יישוב זמני, אשר תושביו, המוצאים ממחנות העולים לעבודות יעור, מתגוררים באוהלים עם משפחותיהם."; בתוך פחות משנתיים חיו במעברות מעל 220,000 בני אדם.

ציטוטים

”אנחנו היהודים לא הלכנו לשחק אחרי הלימודים אלא הלכנו לחדר ולמדנו תורה וגם עברית“