מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משפחת צלליכין – מבוני הארץ ומקימיה

רוחל'ה בילדותה עם אחיה
דוד צלליכין בשער "במחנה" בכיבוש יד מרדכי
סיפורה של רוחל'ה נחשול לבית משפחת צלליכין

שמי רחל נחשול לבית משפחת צלליכין. נולדתי בתאריך 14.6.50 בבית חולים "קפלן" ברחובות למשפחת צלליכין להורי דוד ואלה לאחי הבכור שלמה ז"ל שנפל במילוי תפקידו כטיס ולאחי קובי.

משפחת צלליכין

"משפחת צלליכין היא משפחה יהודית ענפה ובניה נמנים עם העלייה הראשונה, כחלק מהיישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. ראשוני המשפחה הגיעו לארץ ישראל בשנת 1882 כחלק מהגרעין החלוץ של הביל"ויים, ובמהלך השנים עלו נוספים. בני המשפחה נטלו חלק פעיל בחיי היישוב ובמאבק על הקמת המדינה. אבי המשפחה משה התגורר בשקלוב שברוסיה הלבנה, והיה דיין ממשפחת דיינים. צאצאיו עלו לארץ ישראל והתערו בה". (ויקיפדיה).

ראשוני המשפחה, בינהם יהודה (אידל) צלליכין שהיה גואל אדמות, הגיעו לארץ ישראל בשנת 1882, כחלק מהגרעין החלוץ של הביל"ויים ולקחו חלק בהקמת היישוב ראשון לציון. מקור המשפחה בשקלוב שברוסיה הלבנה. סבי זאב (וולוול) צלליכין, עלה לארץ, לירושלים, עם אחותו בשנת 1878 ונשא את סבתי חנה פרל-מוסאיוף, ילידת ירושלים. סבי היה חקלאי ועבד במשך 40 שנה ביקב ראשון לציון.

אבי דוד צלליכין נולד בשנת 1913 בראשון לציון ואמי אלה נולדה באותה השנה בבלרוס ועלתה לארץ בגיל 20 בשנת 1933.

גרנו ברחוב אחד העם מספר 9, היום רחוב איתמר בן אב"י מספר 1. שם נולדתי וגדלתי כבת זקונים ועימי אחי הבכור שלמה ואחי האמצעי קובי.

אבי דוד נולד בראשון לציון. למד בגן הילדים, מתחת לבית הכנסת הגדול, ובתלמוד תורה. בגיל צעיר יצא לעבוד בבציר ובחקלאות. במהלך השנים למד וטיפח את אהבתו למקצוע זה בלמידה באופן אוטו דידקטי והתמקצע כדבוראי ברדיית דבש . דוד היה חבר פעיל ב"הגנה" ועסק, באימונים בנשק במרתפי היקב בראשון לציון ובהמשך – ביישובים נוספים במחוז הדרום. השתתף בקורס מדריכים שהתקיים בחולדה, עסק בגיוס חברים ל"הגנה", לימד את השימוש בנשק, השתתף בפעולות צבאיות של ה"הגנה" ובהכנת ה"סליק" ביקב. במלחמת השחרור שירת בחטיבת גבעתי ובין השאר השתתף בחיל המצב ששחרר את קיבוץ יד מרדכי. במשך שנים רבות עסק בפעילות התנדבותית: מתנדב ב"יד שרה"; בביטוח לאומי (סיוע מוגבלים); חבר ב"בני ברית" כעוסק בגמ"ח. לאחר נפילתו של אחי שלמה צליל (צלליכין) היה ממקימי יד לבנים בעיר.

דוד צלליכין בשער "במחנה" בכיבוש יד מרדכי

אימי אלה הייתה בצעירותה פועלת בניין, עובדת בבית אריזה ולאחר נישואיה הייתה עקרת בית ומתנדבת בארגון י.ע.ל – יד עזר לחולה  בבית החולים "אסף הרופא".

ילדותי מאושרת – הבית ברחוב איתמר בן אב"י

הבית בו גדלתי היה מוקף בעצי פרי רבים אותם שתל וטיפח אבי – מנדרינות, תפוזים, חושחש, אתרוג, לימון, אנונה, גויאבה, עץ זית. בצמוד לבית היה מטע של שזיפים ואגסים. בתקופה מסוימת אף היה לנו לול תרנגולות מטילות שאנחנו, הילדים, תפקידנו היה לאסוף את הביצים ולסמן את תנובתה של כל תרנגולות מטילה.

 הבית ברחוב איתמר בן אב"י

בגיל חמש השתלבתי בגן יהודית ומשם עברתי ללמוד בבית הספר "חביב", שהיה בית הספר העברי הראשון בארץ, והוא גם צמוד לבית הורי: "בית הספר נוסד בשנת ה'תרמ"ו (1886) ברחוב אחד העם, בסמוך לבית הכנסת הגדול ולבית פקידי הברון. בית ספר "חביב" נחשב לבית הספר העברי הראשון בעולם בו כל מקצועות הלימוד, כולל מקצועות הקודש, נלמדו בלשון העברית". (ויקיפדיה).

כיתה א' בית ספר "חביב"

בתקופת בית הספר התבלטתי בעיקר בספורט: ריצה, קפיצה לרוחק ומחניים. בכיתה ו' השתתפתי במחנה אימונים לספורטאים מצטיינים בוינגייט. בכיתה ה' התחלתי ללמוד נגינה על אקורדיון, תחביב שעזבתי וחזרתי אליו בשנים האחרונות. בילדותי ונערותי השתלבתי בתנועת "הצופים" שם רכשתי חברים נוספים. הפעילות בצופים הייתה עולם ומלואו בעבורי, הייתי חניכה ומדריכה, אהבתי מאוד את היציאה לטיולים, למסעות ולמחנות קיץ. עם חברי מהילדות, מהגן, מבית הספר ומהצופים אני בקשר עד היום.

הייתה לי ילדות מאושרת עם אוירה משפחתית נהדרת, במיוחד, אני זוכרת, את ימי השישי בו היו מתכנסים כולם, קובי שהיה מגיע מהטכניון ושלמה שהיה טייס בחיל האוויר. הבית היה תמיד פתוח ושוקק חיים.

אחי, הטייס, שלמה צליל ז"ל

ואז קרה לנו הנורא מכל! בתאריך 29.4.64, ערב ל"ג בעומר שלמה נהרג. הייתה זאת טיסת אימונים בלילה באזור המכתש הגדול, פגע המטוס בצלע ההר והתרסק ועימו נהרגו תשעת אנשי צוות אויר. האסון טלטל את הכול וחיינו לא חזרו להיות כמו פעם. שלמה ז"ל היה אחי הבכור, גאוות המשפחה, הרוח החיה ומרכז הבית. כל זה נדם ויצר חור גדול אצל כולנו.

בתקופת השירות הצבאי, אחי, שלמה, שינה את שם משפחתו מצלליכין לצליל, דבר שהיה מקובל אז (לעברת שמות לועזיים לשמות עבריים) ומאז הפכה משפחתנו להיקרא צליל (צלליכין). דמותו של שלמה ז"ל, מלווה אותנו עד היום, הוא חלק מחיינו ומחיי הקרובים אלינו. למרות שעברו 57 שנים הוא איתנו כל הזמן. חיל האוויר ובעיקר אנשי טייסת 103 שומרים איתנו על קשר, דבר שהוא מאוד חשוב ומשמעותי לנו. אנדרטה, גלעד, לזיכרם של התשעה, שמטוסם נפל במכתש הגדול, הוקמה במצפה רמון.

 גלעד – יד לתשעה – יזכור אתר ההנצחה

"ביום י"ח באייר, ל"ג בעומר תשכ"ד, 29.4.1964, התרסק על קרקע המכתש הגדול, מטוס נורד של חיל האוויר שהיה בטיסת אימונים. כל תשעה יושבי המטוס נהרגו. הם מונצחים באנדרטה במצפה רמון, ביישוב הסמוך למקום התאונה". (אתר ההנצחה)

החיים ממשיכים עם "חור גדול", לאחר נפילתו של אחי שלמה ז"ל

לטקס סיום לימודי בבית הספר היסודי, הלכתי ללא הורי. ליווה אותי מיקי, חברו של אחי שלמה ז"ל. אימי מעולם לא התאוששה ממות אחי. לאחר תקופה בו הייתה נחושה להנציח את שלמה וחבריו, חלתה במחלה קשה ונפטרה.

אבי, דוד, איש חזק ומלח הארץ הצליח לאסוף עצמו, טיפל באימי במסירות רבה. הוא המשיך לעבוד ולהיות פעיל בהתנדבויות ובהנצחתו של שלמה ז"ל. בין פעילויותיו הרבות שימש כסגן יו"ר חבר ועד המשפחות השכולות והקדיש את פעילותו לעזרה ותמיכה לבני משפחות השכולות. בטקס סיפרה אחת האמהות השכולות, תמי אברוצקי – אלמוג, אמו של ערן אברוצקי ז"ל, ששיכלה את בנה: "אני רוצה לספר לכם, כשקרה לנו האסון, מי שקיבלו אותי היו דוד ואלה, והם לימדו אותי איך להתמודד ולהמשיך הלאה…"

ביום הולדתו ה- 90  נערך לאבי, דוד צליל – צלליכין טקס בבית יד לבנים בראשון לציון. ראש השנה 2003 . בהשתתפות ראש עריית ראשון לציון מר מאיר ניצן.

דוד צליל היה חבר פעיל ב"הגנה". יחד עם חבריו נדב בסקינד, חיים זינגר ואבנר דודזון עסק, החל משנות השלושים למאה העשרים, באימונים בנשק במרתפי היקב בראשון לציון ובהמשך – ביישובים נוספים במחוז הדרום. השתתף בקורס מדריכים שהתקיים בחולדה, עסק בגיוס חברים ל"הגנה", לימד את השימוש בנשק, השתתף בפעולות צבאיות של ה"הגנה" ובהכנת ה"סליק" ביקב. במשך שנים רבות עסק בפעילות התנדבותית: מתנדב ב"יד שרה"; בביטוח לאומי (סיוע מוגבלים); חבר ב"בני ברית" כעוסק בגמ"ח. (אלבום המשפחות של ראשון-לציון).

מדברי הברכה לאבי, דוד, יקיר העיר ראשון לציון 

שנות ההתבגרותי – והשירות הצבאי

ברוח האבדן הקשה של אחי שלמה, התחלתי את לימודי בתיכון. למדתי ב"גמנסיה הריאלית" בראשון לציון, זה היה למעשה התיכון היחיד בעיר. התנחמתי בעיקר מפעילותי בתנועת הצופים, מחברי בתנועה ומפעילותי כספורטאית.

בג'מבורי של שבט הצופים

כספורטאית, התחום בו הצטיינתי היה אתלטיקה ובמיוחד במשחק הכדור יד. התאמנתי באתלטיקה ב"הפועל ראשון לציון" והשתלבתי בנבחרת כדוריד ב"מכבי ראשל"צ" ובתקופה מסויימת בנבחרת ישראל, ממנה פרשתי כשהתגייסתי.

הדיפת כדור ברזל בגימנסיה

באוגוסט שנת 1968 התגייסתי לצה"ל ושובצתי כמאבחנת ומראיינת בחוליה הפסיכוטכנית ובהמשך הייתי ראש חוליה בטבריה. החוליה הפסיכוטכנית זהו המפגש הראשון של המועמדים לשירות ביטחון עם צה"ל. שם נקבע הדירוג הפסיכוטכני וקבוצת האיכות המנבאות את המשך השתלבותו של המועמד בצה"ל. הקורס התקיים באוניברסיטת ת"א, את הסטאז' עשינו בבסיסי צה"ל כולל בסיני.

משפחתי

במסגרת שירותי בצה"ל, במהלך חופשה באילת, אליה הגעתי עם חברות, פגשתי את בעלי יורם ז"ל שהיה איש ים לשעבר, קצין בחיל הים, שותף לפעולות צבאיות רבות. יורם נשאר באילת לאחר מלחמת ששת הימים, שנה לאחר מכן התחתנו בדצמבר 1971 ועברנו להתגורר בחיפה, עיר הולדתו של יורם ושם בנינו את ביתנו.

בין השנים 1971-1974 למדתי לתואר ראשון בחינוך מיוחד וסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה. בתאריך 23.12.72 נולד בני הבכור שלומי, הקרוי על שם אחי שלמה צליל ז"ל, בעבורי נתינת השם הייתה חלק מההמשכיות. בתאריך 23.6.74  נולדה בתי עדי.

בין השנים 1975-1978, שהינו בשליחות מטעם משרד הביטחון בארה"ב. גרנו בניו ג'רסי, שם נולד בן הזקונים שי בתאריך 1.6.78. בארה"ב, התחלתי ללמוד לתואר שני בייעוץ חינוכי ולימודי תעודת הוראה. את לימודי התואר השני סיימתי באוניברסיטת חיפה. כשחזרנו לארץ השתלבתי במערכת החינוך והחל משנת 1980 עבדתי במשך 37 שנה בבתי ספר לחינוך מיוחד.

בית חינוך רגבים

מתוך 37 שנות עבודתי בחינוך,  28 שנים עבדתי בבית חינוך "רגבים", בית ספר לחינוך מיוחד, שבו שימשתי בתור יועצת, רכזת צוות טיפולי וסגנית מנהלת. במהלך השנים השתלמתי בתוכניות ייעוץ והדרכת הורים, כמו כן סיימתי מסלול של בי"ס לפסיכותרפיה מטעם אוניברסיטת העברית בירושלים.

העבודה בחינוך המיוחד ובמיוחד בייעוץ הייתה בשבילי עולם ומלואו. במסגרת עבודתי ליוותי תלמידים והורים במסע של חייהם. אהבתי להיות שותפה בתהליך של הפיכתו של התלמיד מנער לבוגר ושילובו בקהילה. רבים מהתלמידים ומשפחותיהם בקשר איתי גם היום. אני מאמינה גדולה בעבודת צוות וגם עימם נקשרו קשרי חברות לחיים.

הקשר הרב דורי

במסגרת עבודתי כסגנית מנהלת של בית הספר שילבתי מתנדבים מטעם עמותת "ידיד לחינוך" בבית ספר ואך טבעי היה הדבר שכשפרשתי לפני כחמש שנים השתלבתי במערך ההתנדבות של בית הספר "רגבים", כך גם נחשפתי לתוכנית ה"קשר הרב דורי" בו אני לוקחת חלק כשנתיים.

במהלך השנתיים האחרונות הפעלנו את התכנית בכיתתו של אושיק קמין ובהנחייתה של אלכס נידם, רכזת התכנית במחוז חיפה. בנינו מודל עבודה שונה וייחודי לכתת החינוך המיוחד. כל תלמידי הכיתה היו שותפים במפגשים ובתהליך הלמידה. המפגשים נערכו בלמידה  היברידית, בחלקם בבית הספר ובחלקם בזום, בתקופת הקורונה. את סיפור חיי וסיפורה של משפחתי שילבנו בלמידה על הקמת המדינה. התלמידים היו שותפים פעילים ותרמו כל אחד מסיפורי משפחתו וכך הייתה הפריה הדדית. מודל הפעלה זה איפשר לנו להנגיש את התלמידים, להתחבר ולהיחשף למושגים שונים, הקשורים לתולדות המדינה שנלמדו בכיתה בצורה חוויתית. הקשר עם הילדים ושיתופם  איפשר למידת חקר, בה גם אני נתרמתי והמשכתי לחקור, ללמוד ולגעת באבני דרך משמעותיים בתולדות משפחתי ולספר באופן בלתי אמצעי את סיפור חיי. המפגש הבין אישי בקשר הרב דורי יצר עבורי ועבור הילדים קירבה והיכרות מעמיקה יותר עם סיפור הקמת המדינה.

תוצרי למידה חוויתית

השנה, בתאריך 17.11.21, יצאו תלמידי השכבה הבוגרת של בית הספר "רגבים" לטיול בדרום, כמסורת בית ספרית ללמידה שרכשו התלמידים מהסיפורים על פרקי ההסטוריה שספרתי להם, הם עוצרים מידי שנה באנדרטה ומקיימים טקס לזיכרם של אחי שלמה וחבריו ז"ל, שנפלו במקום ובכך ממשיכים להנציח את זיכרם!!

 צוות מורי ביה"ס רגבים, באנדרטה במצפה רמון

הזוית האישית

רוחל'ה נחשול: ערך הנתינה וההתנדבות ממשיך ללוות אותי ועובר במשפחתי מדור לדור, כך היו הורי כך גם אני וכך גם ילדי. מעבר ל"ידיד לחינוך" התנדבתי בעבר ב"רוטרי" והיום אני מתנדבת בער"ן (עזרה ראשונה נפשית). הפעילות ההתנדבותית נותנת לי סיפוק רב.

מילון

ביל"ו
תנועת בִּיל"וּ הייתה ארגון צעירים יהודי ציוני אשר הוקם בא' בשבט ה'תרמ"ב, 21 בינואר 1882 בעיר חרקוב שבאוקראינה, אז חלק מהאימפריה הרוסית. שמה מורכב מראשי התיבות של הפסוק "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" (ישעיהו, ב', ה'). בתחילה קראה לעצמה הקבוצה בשם "דאבי"ו" - ראשי תיבות משמות, י"ד, ט"ו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". התנועה הוקמה לאחר הפוגרומים, "הסופות בנגב", אשר התחוללו ברוסיה בעקבות רצח הצאר בידי מהפכנים, בשנת 1881. מייסדי ביל"ו הציבו לעצמם למטרה להתיישב בארץ ישראל. (ויקיפדיה)

יהודה (אידל) צלליכין
יהודה אידל צלליכין (7 בספטמבר 1861 - 19 בספטמבר 1941) היה מחלוצי העלייה הראשונה, חבר ביל"ו, נמנה עם מייסדיה של המושבה ראשון לציון. צלליכין נולד בשקלוב שבבלארוס. אביו, משה צלליכין, היה דיין ממשפחת דיינים. כבן לדיין, למד יהודה בצעירותו בחדר ואחר כך בישיבה. בעקבות פרעות ה"סופות בנגב", הצטרף אל הביל"ויים במטרה לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ ישראל. (ויקיפדיה)

משפחת צלליכין
משפחת צלליכין היא משפחה יהודית ענפה ובניה נמנים עם העלייה הראשונה, כחלק מהיישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. ראשוני המשפחה הגיעו לארץ ישראל בשנת 1882 כחלק מהגרעין החלוץ של הביל"ויים, ובמהלך השנים עלו נוספים. בני המשפחה נטלו חלק פעיל בחיי היישוב ובמאבק על הקמת המדינה. אבי המשפחה משה התגורר בשקלוב שברוסיה הלבנה, והיה דיין ממשפחת דיינים. צאצאיו עלו לארץ ישראל והתערו בה. (ויקיפדיה)

בית הספר חביב
בית הספר "חביב" הוא בית ספר יסודי בראשון לציון הנחשב בית הספר העברי הראשון בעולם ובארץ ישראל שבו כל מקצועות ההוראה נלמדו בעברית. בית הספר נוסד בשנת ה'תרמ"ו (1886) ופעיל עד היום. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”המפגש הבין אישי בקשר הרב דורי יצר עבורי ועבור הילדים קירבה והיכרות מעמיקה יותר עם סיפור הקמת המדינה.“