מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משואה לתקומה עליזה לוין

אוריה
מאלבום התמונות של סבתא
הישרדות, אומץ, הקמת משפחה, עלייה, געגועים, הקמת המדינה, עתיד

אמי, סבתא אנה (חנה) הלר (לבית רוזנקנץ) ז"ל נולדה בעיר הורודנקה בפולין בשנת 1913.

להוריה היה בית עם חצר גדולה. השירותים היו בחצר בה היו לולי אווזים ותרנגולות ובאר ממנה שאבו מים עם דלי.היה כבוד גדול להורים ובמיוחד בפני אבא. כשאבא היה נכנס, הילדים היו קמים ועומדים עד אשר סימן בידו שאפשר לשבת וכן אסור היה לדבר ולצחוק בזמן הארוחות.

בקטנותה נשלחה לחדר, ברחה משם ועברה לבית ספר פולני. בבית הספר למדה בין השאר פולנית, גרמנית ולטינית.

הוריה לא יכלו לעמוד בתשלומים לביה"ס התיכון ולכן היא פרנסה את עצמה על ידי שיעורים פרטיים. יום אחד שלחו אותה הביתה כי איחרה בתשלומים. לא ויתרה והלכה לוועדה שקבעה כמה לשלם. הגיעה אל שופט הוועדה ומאוד פחדה. סיפרה לו על מצבה, שהיא עובדת ומשלמת לבד לבית הספר. כנראה שמצאה חן בעיניו, נתן לה מכתב ואמר לה שהיא מיד יכולה לחזור ללימודים. הייתה תלמידה מאד חרוצה, מסודרת והמורים העריכו אותה.

כשגמרה את התיכון, הלכה להירשם לאוניברסיטה, אבל בכניסה היה תלוי פתק גדול ובו נכתב שכל הרוצה להירשם חייב להציג תעודת בגרות ואישור הטבלה, שאומר שהוא נוצרי. הגרמנים נכנסו לפולין והתחילו לרדוף את היהודים. בכל יום התפרסמו מודעות שצריכים לתת את כל בגדי החורף וצריכים ללבוש טלאי. ליהודים אסור היה לעבור דרך הרחובות הראשיים, כל היהודים גרו בגטו. בעיר היה פחד גדול, היה רעב והתנאים היו קשים.

לא עבר זמן רב והחלו האקציות (פוגרומים) לחיסול כל היהודים בעיר. את אביה תפסו כשהלך להסתתר. אחיה ראה שמרביצים לו ואמר לחיילים שירביצו לו ולא לאביו. הם ענו לו "לא נורא, נרביץ גם לך". היו שמועות שהגרמנים מספקים עבודה ונותנים זריקות נגד מחלות. היהודים האמינו ולכן הלכו אחרי הנאצים וכך חיסלו את רוב יהודי העיר. הביאו אותם לבור גדול מחוץ לעיר ושם ירו בכולם (לאחר שהפשיטו אותם). היה בעיר רופא יהודי אותו רצה העם להציל כי הוא היה היחיד שידע לרפא. אבל הרופא אמר להם: "העם שלי נופל – גם אני אפול איתו, אם אני לא יכול להציל אותו זו לא אנושות".

את סבתא אנה לקחו לעבוד בבית גרמני אבל בעל הבית הלשין עליה שהיא יהודיה ולכן ברחה. שוב הייתה אקציה, הגטו נחרב ומעטים הצליחו להציל את עצמם ולברוח. היה מרתף מתחת לבית ושם התחבאה בתנאים קשים. חלק מהם, ביניהם סבתא אנה, הספיקו לברוח עוד לפני שהנאצים דפקו בדלת. סבתא אנה הייתה מאד אמיצה וכשהחליטה לברוח לקחה סיכון גדול וכמובן הורידה את הטלאי שהיהודים היו צריכים לענוד. נכנסה לרכבת רגילה כדי לברוח אבל אז עברו בדרך המפקח על הרכבת וחיילים נאצים. התחילו לבדוק אם נמצאים יהודים ברכבת. כשראתה שהם מתקרבים ברחה לשירותים. הם ראו אותה ודפקו על דלת השירותים. מפני שלא פתחה את הדלת נתנו פקודה לעצור את הרכבת. פחדה מאד שיתפסו אותה ולכן קפצה מהרכבת ובנס לא קרה לה דבר. נותרה לבד בשדה זר.

היה ערב. הלכה דרך כפרים שלא הכירה. ראתה חקלאים מאושרים החוזרים מעבודת השדה ושרים. לבסוף הגיעה לבית סבתא זקנה (בבושקה) וסיפרה לה שהיא יתומה ושמחפשת עבודה. הסבתא הזקנה גרה במרתף והייתה בודדה ולכן הסכימה שתגור אצלה. היא סיפקה לה אוכל ומקום לינה וסבתא אנה עבדה אצלה בחריצות. יום אחד היא סיפרה לה שראתה בחלומה את מריה הקדושה כועסת עליה כי היא מחביאה יהודיה בביתה. כשסיפרה את זה עמדה לידה ואמרה שנראה שהייתה זו טעות כיוון שלא יתכן שסבתא אנה יהודיה וסבתא אנה הסכימה איתה.

כך, בקשיים נוראיים, בפחד מוות, ברעב ועם הרבה ניסים ונפלאות אבל עם גאווה ותקווה, כשדברי אביה מהדהדים באוזניה כל הזמן: "כשם שאוספים את התבואה ורק גרעין אחד נשאר וממנו צומח הכל, שוב כך גם יהיה וכך גם יקרה לעם ישראל", עברה דרך הפרטיזנים והיערות ובנס ניצלו חייה. אז נגמרה סוף סוף המלחמה והרוסים לקחו מידי הגרמנים את פולין. בתי הספר היו סוף כל סוף חופשיים והיה אפשר לחזור ללמוד. למדה באוניברסיטה וקיבלה תעודת הוראה. לאחר השואה הגיעו הגרמנים והרוסים להסדר וכל היהודים שנותרו הועברו לגרמניה. גם היא הועברה לגרמניה. בעלה, סבא רבא אריה (ליאון) הלר, היה הארוס שלה כבר לפני האקציה הראשונה. בגלל המלחמה נפרדו והוא חיפש אותה. הוא ברח ארצה עוד לפני שנגמרה השואה והגיע לארץ בעלייה לא לגאלית (לא חוקית). הוא נתפס על ידי האנגלים שישבו בארץ ונכלא בכלא לטרון.

לאחר שארוסה השתחרר החל לחפש אותה בכל העולם וגם שלח לה מכתב לפולין. המכתב לא הגיע אליה אבל זכרה שארוסה סיפר שאחיו, שעלה עוד קודם לכן לארץ, גר ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, ולכן שלחה לאחיו מכתב עם כתובת לא מדויקת ובכל זאת המכתב הגיע. ארוסה הראה את המכתב לשלטונות הבריטיים והכריז שהיא אשתו, למרות שעוד לא התחתנו. הוא שלח לה ניירת לעלייה לגאלית לארץ ובשנת 1947 הגיעה לארץ.

לאחר בואה ארצה התחתנו. סבתא אנה למדה עברית בערב בתיכון "רחביה". אחר כך למדה קורס לתזונה ועבדה כמורה לתזונה.

ביום כ"ט בנובמבר 1947 הם שמעו בערב קולות עם מנגינות ויצאו החוצה בפיג'מות לראות מה קרה. כל העיר צהלה והם הלכו עד לכנסת הישנה והצטרפו לרוקדים. איזה אושר, איזה דמעות – ערב זה היה הערב בו החליטו באו"ם על הקמת מדינה יהודית. אחר כך החלו המאורעות וסבא אריה התגייס להגנה והם היו הולכים לשמור ביחד בלילות.

לאחר הסבל הנורא של השואה היה חשוב להם מאד לבנות משפחה ובכך השקיעו את כל מאמציהם.

חמותי – סבתא רבא חנה (הרטה) לוין, תיבדל לחיים ארוכים, בת למשפחה מסורתית מאוסטריה, נולדה בשנת 1927 וחונכה בתרבות אירופית ויהודית. עלתה לארץ בשנת 1938 והצטרפה להגנה ולצה"ל.

משפחתה הייתה מעורה בחיים באוסטריה. אביה היה מנהל בית חולים. הוא גם ניהל מחלקה חשובה במחלקת הבריאות בוינה והיה בעל אותות הצטיינות רבים. חיו חיים נוחים ושלווים עד שבאו הנאצים והפריעו את השקט. עוד לפני הסיפוח לגרמניה בשנת 1938 היה ברור לכולם שחייבים לצאת משם כי החיים של היהודים היו בסכנה. בחרו לעלות לארץ ישראל כמשפחה מאוחדת – הוריה, אחיה דוד ואחותה. היה קשה מאד לקבל רישיון עלייה לארץ ישראל (סרטיפיקט).

ההורים שלה עברו משבר קשה במעבר מאירופה לארץ ישראל. במשך שנים רבות התגעגעו לחיים הטובים באוסטריה. לאחר שנגמרה מלחמת העולם השנייה חזרו לוינה. בכל זאת הם הרגישו את גודל השואה והאובדן הגדול של העם היהודי ולכן ויתרו על רכושם ושבו לארץ.

עם עלייתה ארצה למדה בבית ספר יסודי ותיכון בירושלים. מאוחר יותר הייתה חברה בארגון ההגנה ולמדה להשתמש בנשק. לאחר גמר ההכשרה הראשונית עברה בחינת אומץ בה החביאה בתוך בגדיה אקדח ונשלחה להיכנס למשטרת "מחנה יהודה" ולשאול את היומנאי הבריטי מה השעה. הייתה אז בת 16.

אחרי בחינת האומץ נשבעה אמונים ל"הגנה" ולהגנת ישראל בכלל. נלקחה לחדר סגור. המפקדים ישבו בחושך מצד אחד והיא ישבה באור בצד השני. שמה את ידה על התנ"ך ועל אקדח ועל דגל ישראל ונשבעה אמונים לעם ישראל. הבטיחה שאם יהיה צורך בכך תקריב את חייה למען ארץ ישראל.

לאחר מכן למדה בבית ספר לאחיות בבית החולים "הירקון" בתל אביב. לקראת סוף הלימודים החלה מלחמת השחרור. באחד הלילות לאחר שרק היא ירתה בגזרה שלהם מצאו חייל ערבי פצוע קשה לפני העמדה. טיפלה בו ומשמעות הדבר שהיא ירתה ופצעה אותו ולאחר מכן היא זאת שגם טיפלה בו ונתנה לו עזרה ראשונה. בבית החולים החביאו אנשי מחתרת מפני הבריטים. פעם הביאו בחור שהוצא נגדו פסק דין מוות והם החביאו אותו בתוך גבס.

במלחמת השחרור שימשה כקצינה חובשת בגדוד 13 בחטיבת גולני. הייתה בתחנת איסוף נפגעים וסחבה את החיילים הפצועים משדה הקרב אל התחנה. השתתפה בכיבוש הגליל העליון, במבצע עובדה לכיבוש אילת ובמבצעים נוספים.

במשך שנים לאחר מכן עבדה כאחות בפרוזדור ירושלים וטיפלה בעולים החדשים. הדריכה בטיפול בתינוקות ובהיגיינה בסיסית. לאחר מכן עבדה כאחות בית ספר בירושלים.

במקביל לעבודתה בשירות הציבור למדה באוניברסיטה העברית וקיבלה שני תארים בסוציולוגיה, בהצטיינות.

אוהבת את הארץ וחושבת שכל נכדיה וניניה צריכים להתגורר בישראל.

אבי – סבא אריה הלר ז"ל ואחיו חיים עבדו במשרד הפנים באגף התכנון בירושלים ועסקו בבניית תבניות (מודלים) ומפות. השתתפו בתערוכות רבות מטעם משרד הפנים ובהן הציגו תבניות של מקומות בארץ ובמיוחד של ירושלים. הם היו בין הבודדים שעסקו אז במקצוע זה.

סבא אריה היה אדם ברוך כישרונות ובעל חוש אמנותי מפותח. היה אדם מאד עדין, שלט היטב בשפה האנגלית והיה מספר סיפורים מתקופת המנדט ומתקופת שירותו באיראן כנציג ממשלת המנדט.

חמי – מרדכי לוין ז"ל גר בילדותו בעיירה קטנה בשם דווינסק ליד העיר ריגה בלטביה. בעיר עבר נהר שנמשך עד לים הבלטי. היה קר מאד והטמפרטורה הגיעה לעתים למינוס 30 מעלות. מי שיצא החוצה ללא מעילי פרווה מתאימים היה קופא.

משפחתו עסקה בתעשייה ובמסחר והיה להם בית חרושת לטקסטיל. אורח החיים בבית היה מסורתי אבל לא חרדי. היו מעורים בחיים מסביב, ניהלו קשרים מסחריים גם עם הנוצרים תושבי העיר.

המשפחה הייתה ציונית וכבר בשנות העשרים החליטו לעלות לארץ ישראל. בשנת 1935 הגיעו לארץ. לאחר עלייתם ארצה התיישבו בירושלים בשכונה המרוחקת בית וגן. הקימו בית חרושת לטקסטיל שייצר מגבות ומפות בשם י. לוין ובניו. המפעל נסגר בשנת 1957. ייצרו תוצרת מעולה והמגבות החזיקו 20-30 שנה ואפילו עד היום. היה ברור שהמפעל המשפחתי לא יתפתח לממדים גדולים ולא יספק הכנסה לטווח ארוך. לכן כבר בשלב די מוקדם פנו סבא מרדכי ואחיו יוסי ללימודים גבוהים על מנת לרכוש מקצוע. האח דוד נהרג במלחמת העצמאות בהיותו בן 31 והוא קבור בירושלים בבית הקברות בסנהדריה.

סבא מרדכי התחיל את לימודיו באוניברסיטה בגיל 40. התעניין בהיסטוריה של עם ישראל ברוסיה ובסוציולוגיה של תנועת הפועלים במאה ה-19. סיים תואר שני וכתב עבודת דוקטורט על הפרודוקטיביזציה של היהודים ברוסיה שהתפרסמה גם כספר בהוצאת מוסד ביאליק. במקביל עבד באוניברסיטה כספרן וניהל את ספריית מדעי החברה בבניין קפלן. גם אחרי צאתו לגמלאות המשיך לחקור את תנועות העבודה ברוסיה ופרסם מאמרים בנושא זה.
 
 
 
קשר רב דורי שלושת דורות, אני הנכד,אוריה בושי-לוין, אבי רועי בושי וסבתי עליזה לוין 
 
 
 
העשרה
סרטיפיקט: " שלושה עמודים מדרכון משפחתי ובו חותמות המתארות את מסלול הגעת מעפילים מהקזבק מרומניה לארץ ישראל: בתמונה העליונה תמונת ויזה מטעם ממשלת המנדט הבריטי המקציבה כשלושה שבועות להגעה מטורקיה לארץ ישראל. בצדה השני של התמונה אישור מעבר מטעם המנדט בסוריה בזמן המסע; בתמונה האמצעית אישור מעבר בסוריה-לבנון מטעם ממשלת צרפת; בתמונה התחתונה אישור שהייה קבועה בארץ ישראל מטעם ממשלת המנדט שניתן בנמל חיפה."
תשע"ה

מילון

סרטיפיקט
שלושה עמודים מדרכון משפחתי ובו חותמות המתארות את מסלול הגעת מעפילים מהקזבק מרומניה לארץ ישראל: בתמונה העליונה תמונת ויזה מטעם ממשלת המנדט הבריטי המקציבה כשלושה שבועות להגעה מטורקיה לארץ ישראל. בצדה השני של התמונה אישור מעבר מטעם המנדט בסוריה בזמן המסע; בתמונה האמצעית אישור מעבר בסוריה-לבנון מטעם ממשלת צרפת; בתמונה התחתונה אישור שהייה קבועה בארץ ישראל מטעם ממשלת המנדט שניתן בנמל חיפה.

ציטוטים

”ביום כ"ט בנובמבר 1947 הם שמעו בערב קולות עם מנגינות ויצאו החוצה בפיג'מות“

”לאחר הסבל הנורא של השואה היה חשוב להם לבנות משפחה“