מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משואה לתקומה, מהרס לשגשוג

אני עם אישתי ונכדתי איילה
אני בילדותי מדליק נרות חנוכה
דע מאין באת, ולאן אתה הולך

קצת עלי

שמי דב זלמנוביץ, נולדתי בגלות בפולין, בעיר לודז' בשנת 1946. גם הורי יעקוב (קובה) ושרה (סלה) נולדו בלודז' וקיימו חיי משפחה מאושרים ומלאים עד מלחמת העולם השניה.

בימים אלה, כאשר האנטישמיות, בכל העולם מרימה ראש, וישנם עדין המכחישים את קיום השואה, מצאתי הזדמנות דרך תכנית  "הקשר הרב דורי" להנציח את הסיפור המשפחתי וליצור זיכרון, מעין אנדרטה שתמשיך להתקיים ולהזכיר את מה שקרה.

הנצחה

ניכר כי חשיבות שימור המסורת החל שנים קודם כאשר נולדתי והוחלט שכנציג הדור השני, ומתוך משאלה לזכור ולא לשכוח! אקרא על שמו של סבי מצד אמי. הייתי בן יחיד להורי וכמעט שלא ידעתי מה הורי עברו. ילדותי נראתה ילדות רגילה. ללא דודים ודודות וללא סבים וסבתות, שכן כל בני המשפחה מצד אבי ואמי נספו בשואה על ידי הנאצים ולא נודע מקום קבורתם.

זה בטח נשמע קשה, לדור שחי כעת, הרגיל להתכנס לארוחות שישי ולבלות יחד בכל החגים והאירועים, אך אז, בימים ההם, להיות בודד היה רגיל, בקרה ניצולי השואה מאחר ולאף אחד לא היתה משפחה או קרובים.

משפחתי

לימים גיליתי כי לאבי היה אח שהגיע לישראל לפני מלחמת העולם, ולאמי אח ניצול שהגיע לארגנטינה- כל השאר נספו. מה עלה בגורלם, אין לי מושג ומעולם לא נפגשתי עימם, אין לי מושג מדוע.

שואה

הורי שרדו בזכות שאיפתם להגיע לארץ ישראל וחיו בין כתלי גטו לודז' עד סוף המלחמה בשנת 1945.

בכדי להבין את גודל האסון, נגלה כי בעשורים הראשונים של המאה העשרים האוכלוסיה היהודית בלודז' מנתה כ-230,000 נפש. בזמן המלחמה, כמעט כל יהודי הגטו חוסלו, וכשהגיעו כוחות הצבא הסובייטי לשחרר את העיר לודז', נותרו בה רק 877 יהודים כולל 12 ילדים.

עלייה

משנת 1945 – 1950 חיינו במחנות עקורים בחסות האמריקאים. אירועי המלחמה נחרטו עמוק בנפשם של הורי, אשר עדין ליקקו את פצעי השואה – הגופניים והנפשיים. כילד קטן לא סיפרו לי כלל מה עברו.

הכל היה סוד, מה שהיה "שם" נלחש בסודי סודות. הרגשתי כאילו לא רוצים לשתף בצערם וכאבם. מכיוון שהורי מעולם לא סיפרו על עברם עד היום לא ברורים לי פרטים רבים.

עם זאת – הם רצו לחיות, להשתקם ולהרחיב את המשפחה. עם השחרור ממחנות העבודה, הורי נפגשו ומפגישה זאת נולדתי אני. הורי לא הרבו לספר על ילדותם בפולין. הגענו לארץ בשנת 1950 באוניה לחיפה –שער העליה כניצולי שואה. קיבלו אותנו מהסוכנות היהודית וקיבלנו תעודות חדשות ופנקסי מזון.

ונקלטנו במעברה בגבעת אולגה, קיבלנו אוהל, מיטה ומזרון והיינו צריכים להסתדר לבד, היה חורף גשום ובבוקר האוהל היה מוצף במים. אבא יעקוב (קובה) נודע לו על אפשרות להיכנס לבית נטוש ביפו ובהחלטה של רגע עזבנו את המעברה ועברנו. הבית ביפו היה שייך לערבים שברחו במלחמת השחרור עם עוד שלוש משפחות באותו המבנה כשלכל משפחה היה חדר אחד ושירותים משותפים. בבית הזה העברתי את כל ילדותי.

נעורי

יותר מאוחר רכשנו דירה בצפון תל אביב. למדתי ביפו בבית הספר "כל ישראל חברים" ולאחר מכן בבית הספר "בן יהודה" בתל אביב ובתיכון למדתי "בגמנסיה הרצליה". התגייסתי לצבא ושרתתי בקריה בתל אביב.

לימים פגשתי את אשתי, עדנה סלוצקי – אשר גם היא גדלה בתל אביב, עם אחותה אורה ועם אמה חנה – אניה לבית פנחסי, סבה וסבתה. אביה נפטר כאשר הייתה בת חצי שנה. למדנו יחדיו בבית הספר "הר נבו" בתל אביב.

משפחתי כיום

הכרנו כאשר עדנה הייתה בת 14 ואני בן 16 ומאז אנחנו ביחד, עד 120. נישאנו בשנת 1973 עברנו לקריית אונו שם קנינו דירה חמודה ברחוב הזמיר, מול שדה פתוח ותכננו להקים משפחה.

בסוף שנת 1973- מלחמת יום הכיפורים נולד בננו הבכור אורי בבית החולים בלינסון בפתח תקווה, באותו הזמן הייתי מגויס ואת הברית קיימנו במחנה הצבאי. לאחר שנתיים, בשנת 1975 נולדה בתנו מיכל בבית חולים תל השומר.

שני ילדנו הגדולים (אורי ומיכל) למדו בבתי ספר בקריית אונו, את שי הקטן הבאנו כאשר הגדולים חגגו מצוות. זו היתה שנת 1987 והחלטנו לקרוא לו שי הן כמתנה והן כאות זכרון להוריי (על שם הורי ש- שרה י- יעקוב) בבית החולים תל השומר.

לאחר מספר שנים, כשהילדים הגדולים בגרו והתגייסו לצבא, עברנו להוד השרון עד ששי התגייס ומשם למודיעין שם אנו גרים עד היום.

אורי התחתן עם ענבל (חייק) אותה הכיר בתיכון, כמונו היו יחד בכיתת ספורט בגיל 16, ולהם נולדו שלושה ילדים: שחר (כיום במכינה קדם צבאית), הילי בת 15 ואלעד בן 12, גרים כיום במודיעין, ממש סמוך אלינו.

מיכל התחתנה עם כפיר ונולדו להם שלוש בנות: שירה, איילה ואור, גרים כיום בבית חשמונאי. שי התחתן עם אביגיל ולהם תינוקת בשם אן (על שם אנה – אימא של סבתא עדנה) גרים כיום בהולנד.

היום אני מבין כי גם בהישרדות הקשה יש אור ותקומה. התקומה קשורה גם בשימור זיכרונות העבר והנחלתם לדורות הבאים, למען יראו ויראו. היום אני מצטער שלא ניצלתי את ההזדמנות ולא התעקשתי לפתוח את תיבת הזיכרונות כדי לשאול יותר על עברם ועל חיי משפחתם בתקופה כה חשובה בחייהם.

על כן, לאור ניסיוני האישי אני ממליץ לכולם לנצל את הזמן עם הוריהם כדי לשמוע וללמוד מהם על חייהם וחיי משפחתם.

 

הזוית האישית

דב: בזכות המפגש בתכנית "הקשר הרב דורי" חזרתי ונזכרתי בילדותי. הנבירה בזיכרונות הילדות ובתמונות משפחתי ריגשו אותי מאוד.

אני מבקש להודות באופן אישי למורה אורלי על המאמץ הרב והנכונות שהשקיעה בהפעלת התכנית החשובה, לאשתי האהובה עדנה שהייתה שותפה כל הדרך וכמובן לנכדתי האהובה איילה ישראל, שאני מקווה שהצלחתי להעביר לה את המעט שחוויתי.

אין לי ספק שתהיה לה תרומה חשובה לכל הילדים שמשתתפים בתוכנית. נהניתי משיתוף הפעולה של נכדתי איילה, היא גילתה עניין ושאלה שאלות עודות משפחתי וילדותי. אני מקווה, שסיפורי יהיה מזכרת ממני לילדי, נכדי ולנכדותיי.

מילון

פנקסי מזון
תלושים בעזרתם אפשר לקנות אוכל

ציטוטים

”"עם שלא מכבד את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון - מגיבורי תש"ח)“