מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משואה לתקומה מהגטאות בפולין אל קיבוץ חולתה

סבתא שרהלה והנכדה נגה
סבתא שרהלה
מה בין בת קיבוץ להורים יוצאי שואה?

על המשפחה ועל המסר:

ההורים שלי נולדו בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. אמא שלי נולדה בקרקוב שבפולין, ואבא שלי בעיירה ריפין שבפולין. בעת פרוץ המלחמה אמא שלי הייתה בת 12, ואבא שלי היה בן 15. כל אחד מהם עבר את המלחמה ואת השואה במסלול שונה. אמא שלי הופרדה מאחותה והוריה בגטו, ונשלחה למחנות עבודה. לאחר מכן נשלחה לאושוויץ. היא קיבלה מספר על ידה, ונשלחה למחנה עבודה מחוץ לפולין. בצעדת המוות היא הגיעה למחנה ברגן בלזן, שהוא מחנה בתנאים קשים. ממחנה זה שוחררה בסוף המלחמה. אחרי המלחמה נשלחה לשבדיה, שם קיבלה הכשרה על ידי פעילים מישראל להתיישבות בקיבוץ חולתה. משם בשנת 1948, באניית המעפילים "הרצל" נשלחה לישראל. בדרך, האנייה נתפסה על ידי האנגלים והוחזרה למחנה העקורים (פליטים) בקפריסין.

אבא שלי נשלח מהגטו ישר לאושוויץ, שם קיבל מספר על ידו, ונשאר שם עד סוף המלחמה. לאחר המלחמה הגיע לאיטליה, משם בשנת 1945 הגיע באניית המעפילים "אף-על-פי-כן" לישראל, ומשם לקיבוץ חולתה.

אמא שלי ואבא שלי נפגשו בקיבוץ חולתה, התחתנו והקימו משפחה (אני ואחותי). כל משפחות הוריי נספו בשואה. לא נותרו להם הורים, סבים, דודים ובני דודים.

החיים בקיבוץ חולתה בשנות ה – 50

נולדתי לאבא אברהם פנטפיל ולאמא רניה בשנת 1954. כל מה שאני זוכרת מיום הולדתי הוא מסיפורים בלבד. נולדתי בבית החולים הסקוטי בטבריה וכשחזרנו הביאו אותי לבית הילדים ישר לידי המטפלת. היום כשנולד ילד, אימו חוזרת הביתה, ונותנת לו את כל תשומת הלב. אני לעומת זאת גדלתי בבית הילדים עם עוד כמה ילדים שנולדו באותה תקופה, ואמא שלי הגיעה כל כמה שעות להניק ולטפל בי, ו..חזרה לעבודה.

ככה עברו השנים, ואני גדלה בבית הילדים עם קבוצת ילדים, כשבכל שנה אני עוברת מקבוצת גיל אחת לשנייה. הלינה בלילה היא בבית הילדים, ולא עם ההורים. מי ששמר עלינו היא "שומרת לילה".

התקופה היא תקופת ההפגזות על הגליל על ידי הסורים. אנחנו בקיבוץ חולתה שבעמק החולה מתחת ל"רמה" (כך קראו לרמת הגולן). פעם או פעמיים בשבוע היינו נכנסים למקלט כדי להיות מוגנים מפני הפגזים.

אני גדלה ועוברת לגן הילדים, ומפה אני חושבת שאני כבר זוכרת כל מיני אירועים. אני זוכרת אירועים כמו: חגים, מסיבות קיבוץ, מסיבות בגן, הרבה טיולי טבע, הרבה שמחה, והליכה בשעה ארבע לחדר ההורים. בבית ההורים מקבלים תה עם עוגה של אמא. רוב הילדות שלי גדלתי רק עם בני גילי בגן, או בכיתה ולא עם ההורים. אנחנו בחרנו לקבוצה את השם "גפן", ועם בני "גפן" אני בקשר עד היום. היינו 11 ילדים. עד לשכבת הגיל שלי למדו בחולתה עד כיתה י"ב. אנחנו הראשונים לעבור וללמוד בבית ספר אזורי "הר וגיא" בקיבוץ דפנה, שהיה אז רק של הקיבוצים מה"קיבוץ המאוחד" .

סבתא שרהלה נערה בקיבוץ חולתה

זכרון השואה

בגלל שגדלתי בקיבוץ לא הרגשתי ולא ידעתי על מה שהוריי עברו. כן הרגשתי בילדותי, בגיל 5-6, שאבא שלי היה מאוד כעוס ועצבני, אבל שייכתי את זה לעובדה שהייתי ילדה מאוד שובבה. הוא תמיד כעס עליי. אמא שלי תמיד הייתה מאוד אימהית וחמה, אבל מאוד לא שותפה לאירועי הקיבוץ. היא הייתה אישה מופנמת ושקטה.

בקיבוץ, בכל יום זיכרון לשואה היו עורכים טקס מאוד מפחיד ומרשים, אבל גם אז עדיין לא שייכתי את ההורים שלי לשואה.

בחופש הגדול הייתה פעילות של כל ילדי הקיבוץ, והרבה ילדים היו נוסעים לבקר בעיר את קרוביהם. לי לא היו, לא סבא ולא סבתא ולא דודים. ועדיין לא הבנתי. לחבר מהכיתה בשם "אליקו" הייתה סבתא שרה שגרה בקיבוץ, ותמיד קינאתי בו שהוא הולך אליה, ויש לו ממתקים שהיא מכינה (הם היו ממוצא טורקי).

אני רוצה לציין שקיבוץ חולתה הוא ערבוב של כל העדות, מיזוג גלויות.

להורים שלי היו עוד שלוש משפחות של חברים, וכשגדלתי, הבנתי שגם הם עברו את השואה.

אז מה הבנתי עד גיל 8?  שאבא שלי היה מאוד כעסני ועצבני (כל הקיבוץ ידע), שאמא שלי הייתה עצובה, שאין לי סבא וסבתא ודודים, וזהו.

כשגדלתי והתחלתי לבלוע את כל הספרים שסיפרו על השואה על כל מה שהיה שם, התחלתי להבין. גם אז עדיין לא שאלתי. לא הבנתי אף פעם למה אמא שלי לא מחפשת את אמא שלה ואת אחותה. שאלתי אותה מספר פעמים. היא ענתה לי "אמרו שמהמחנה לא נשאר אף אחד". הסתפקתי בתשובה הזו. עד היום זה מנקר לי בראש.

כשהגעתי לגיל בת מצווה עשינו עבודת שורשים (בקיבוץ חוגגים לכל הכיתה ביחד, ולא משנה הגיל).

עבודת השורשים שלי מכילה חמישה או שישה דפים. זה הכל. הכל רשום כרונולוגית בלי שום רגש מההורים, וזה נראה לי בסדר. אין פירוט. עשיתי עבודה נוספת על יאנוש קורצאק, ונהניתי מאוד מהעבודה עליו. אבל הפרטים מההורים שלי היו מחוץ לעובדות ולרגשות שרשמתי בעבודה זו.

בליל הסדר שהיה בקיבוץ, אותו חוגגים כל חברי הקיבוץ, הגיעו אורחים רבים לכולם, ולמרות שהיה סדר משותף, הרגשתי שאנחנו תמיד משפחה קטנה לבד בין הרבה מוזמנים.

ככל שגדלתי הבנתי שהוריי היו בשואה, והשאלות התחילו לנקר בראשי:

·         איך אמא שלי בגיל 12 עברה את הזוועות לבד?

·         מי דאג לה?

·         מי נתן לה אוכל?

·         תמיד חשבתי מה אם זה היה קורה לי? איך הייתי מסתדרת?

·         איך אבא שלי עבר כל כך הרבה שנים באושוויץ ונשאר בחיים?

המון שאלות עברו לי בראש, ועדיין לא ידעתי, לא שאלתי, ולא סיפרו לי מה עבר עליהם. אני יודעת היום על הורי  בזכות בני הבכור ליאור, שנסע לפולין במסגרת מסעות בתי הספר. ישבנו בבית ברעות עם ההורים שלי, והם התחילו לספר את הדברים הנוראים שעברו עליהם בשואה עד עלותם לישראל, ובהמשך על הקמת המשפחה הקטנה שלנו בקיבוץ חולתה. הוריי, סבא אברהם וסבתא רניה, היו הסבים הכי הכי לילדיי: ליאור עפרה ורוני וגם לנינים.  את נכדתי הבכורה נגה אבי אברהם זכה להכיר.

הורי אברהם ורניה פנטפיל בקיבוץ חולתה

היום, כשאני גם אמא וגם סבתא, אני יכולה להבין את דאגת היתר של ההורים שלי ואת הקשיים שעברו, ולאן זה הוביל אותם ביחסינו.

את כל הסיפור הזה אני מספרת  לנגה נכדתי כדי שתדע להעביר ולספר סיפור אחד אישי שלך מתוך כל כך הרבה סיפורי שואה שמסופרים בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה, כדי שתעבירי לדור הבא את סיפורם של סבא רבא וסבתא רבתא מחולתה.

סבא רבא אברהם והנינה נגה.

עדויות של סבא אברהם וסבתא רניה מקיבוץ חולתה:

הזוית האישית

סבתא שרהל'ה: הקשר ביני לבין נגה מיוחד מאוד – היא הנכדה הבכורה. מה שהיה חשוב לי זה לספר לה על החיים שלי בקיבוץ בשנות ה -50, לעומת החיים היום בקיבוץ, חשוב לי שתדעי את העבר של משפחתך ותוכלי להעביר את הסיפורים לדור הבא. נגה: היה לי מאוד כיף לבלות עם סבתא ולשמוע את הסיפור של המשפחה שלי. אני מאחלת לסבתא בריאות ואריכות ימים שתהנה עם כל הנכדים.

מילון

הקיבוץ המאוחד
הקיבוץ המאוחד היה ארגון ארצי של קיבוצים, שנוסד בשנת 1927 והתקיים כארגון כזה עד לשנת 1980, אז התאחד עם איחוד הקבוצות והקיבוצים להקמת התנועה הקיבוצית המאוחדת (התק"ם).

ציטוטים

” איך אמא שלי בגיל 12 עברה את הזוועות לבד?“