מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

משואה לתקומה – אנה בלודוברובסקי

סבתי ואני בשיחה
סבתי בצעירותי
החיים בצל השואה

שמי אנה בלודוברובסקי, אשתו של אנטולי, אימא של אבא בוריס. נולדתי בשנת 1948 וגדלתי במשפחה עם ארבע אחיות: לנה, אידה, מרינה, אנה. נולדתי לאחר המלחמה, רוב קרובי משפחתי מצד אמי ומצד אבי נרצחו בשואה. אף פעם לא היו לי סבא וסבתא ותמיד שאלתי: למה זה קרה, למה לכולם יש סבא וסבתא ולי אין? גם לאמי הייתה משפחה לא קטנה אך כולם מתו חוץ מאחד – אח שלה.

בילדותי

אמי, אסיה בת תבל גינזבורג, היתה בת 13 כשהחלה תקופת השואה. אז הגיעה בשורה שחייבים לעזוב את הבית אחרת כולם יהרגו! המשפחה לא הייתה מוכנה לעזוב, משום שביתם היה מאוד גדול מסופק ומרווח, ולא היה להם זמן לארוז הכל, הם אפילו לא ידעו לאן לעזוב, לכן לא עשו זאת. השכנים עמדו לעזור ולקחו איתם את אמי אשר לא התנגדה, כי היא ידעה שזה יגיע. לא היה לה אכפת לאן היא נוסעת, העיקר שהיא נוסעת רחוק רחוק מאותו המקום. כך שרדה אמי.

אימא הייתה מבשלת לנו אוכל טעים, אך למשל מרק – אימא הייתה מכינה לעיתים קרובות ואילו אנחנו לא אהבנו את זה בכלל, אבא היה מכריח אותנו לאכול את זה כי זה בריא מאוד. אימא הייתה מכינה גם סירניקי, פנקיקים רוסים (בלינצ'ס). אימא הייתה גם משמרת ומכינה ממלפפונים רגילים למלפפונים חמוצים ועוד הרבה. הייתה לנו גינה גדולה – גידלנו שם שם דובדבנים, אגסים, תפוחים, שזיפים, תפוחי אדמה, מלפפונים, עגבניות ועוד.

בבית לא היה לנו ברז, היינו צריכים ללכת למקום מסוים אשר היה שם ברז אחד בלבד, אם היינו רוצים להביא מים הביתה, היינו מביאים מקל גדול מעץ ועליו שני דליים, ואז היינו סוחבים את זה עם מים בדליים וכמובן שהיינו שמים מפית או שמיכה קטנה מעל לדליים בכדי שהמים לא יתלכלכו עד לבואם הביתה על הכתפיים. את המים היינו שותים, שוטפים איתם ידיים ועוד צרכים שונים. אמי הייתה מכבסת לבד, מפני שעוד לא הייתה מכונת כביסה, וגם כאשר מכונת הכביסה נוצרה, היה צריך עוד להרטיב את הבגדים בכדי להוציא את הסבון שהיה, ואז עוד לייבש לבד. לפעמים כאשר היה מאוד מאוד קר בחוץ אני ואמי היינו הולכות ביחד לברז, שם היינו מכבסות את הבגדים ואז שמות בחוץ להתייבש. אחר כך אימא הייתה מביאה את הכביסה הביתה ואז היא הייתה מייבשת שוב ליד האח.

משפחתי

אימא הייתה מלמדת אותנו את כל הדברים כמו כביסה, שטיפת כלים, רכישה בחנות ועוד כל מיני עבודות. היא רצתה מאוד שכשנגדל נהיה עצמאיות, נבונות ושנדע תמיד להתאמץ ולהשקיע. היא הייתה אומרת לנו להיזהר מאנשים זרים ברחוב כאשר היינו הולכות לחנות או למכולת או לכל מקום אחר לבד.

אמי, אסיה בת תבל גינזבורג, שרדה בשואה בעיר בוברוייסק (בלרוס), כאשר בזמן רצח היהודים היא הצליחה להימלט מן הבור ולברוח. אבא שלי לשמחתו שירת בצבא האדום ולכן שרד את השואה, אך כאמור, כל קרובי משפחתם כולל הוריהם, אחיהם ודודים, כל המשפחה, בת 12 נפשות בערך – כולם נרצחו וקבורים בבור. כל הזמן שאלתי את אמי מתי כבר נראה את סבא וסבתא כי כל החברים תמיד נסעו בחופשות אליהם ורק אנחנו לא.

אני חיה משך זמן בדיוק כמו מדינת ישראל – 73 שנה, נולדתי בשנת 1948 .כאשר נולדתי לאחיותיי ולי מעולם לא היו סבים וסבתות מכיוון שאת כולם רצחו במלחמה. בילדותי הלכתי לבית ספר למוסיקה, למדתי לנגן בדומברה (מן בללייקה), אך לא אהבתי לנגן, למרות ששמיעתי הייתה מוזיקלית ושרתי לא רע. אהבתי מאוד ממתקים, אך היה מעט מהם בגלל שמשפחתנו הייתה גדולה, אימא שלנו לא קנתה ממתקים. במקום ממתקים לקחנו קוביות סוכר ואכלנו אותן, וזה היה הממתק העיקרי שלנו. היינו לוקחים כמה בכיס ויוצאים איתם כמעט לכל מקום. לפעמים, גם לקחנו חתיכת לחם (לא פרוס) כי עוד לא היה כזה, עליה שמים סוכר ואכלנו, זה גם היה מאוד מתוק וטעים לנו. בחנויות היו נמכרים מים בטעמים (מי סיידר), אבל גם זה לא נקנה לעיתים קרובות, רק בימים כמו ימי הולדת, חגים, ועוד.. לא היה הרבה כסף, אבא עבד לבד, בכל הפעמים שהייתה אסיפת הורים רק אימא הייתה מוכנה לבוא.

יום חתונתי

התחתנתי בלניגרד (היום סנט-פטרבורג) בברית המועצות. הייתי גדולה ובוגרת ורציתי כבר יחסים רציניים. אשתו של דוד שלי, דודה אולה, היא זו שהכירה לי את אנטולי. באחד הימים נסעתי במעלית עם בחור שגר בקומה מתחתיי, ראיתי שפניו היו עצובות ומורכנות כלפי מטה, באותו היום אמו נפטרה. אימא שלו הייתה מאוד קרובה לדודה שלי, הן היו חברות. חברה מאוד טובה שלי הבינה את המצב ואמרה לי שהוא זקוק למישהו/מישהי אשר יהיה איתו, ושאלה אותי אם אני מעוניינת. חברתי נתנה לו את הכתובת שלי בשביל להגיע אליי, הוא הגיע לכתובתי אך באותו הזמן אני הייתי במקלחת מחוץ למבנה המגורים. אחותי מרינה אמרה לו שהלכתי למקלחת לכן אני לא בבית, מאותו היום התחיל להגיע יומיום, להביא פרחים, לדאוג לי ולחזר אחריי, ואז לאחר זמן מה התחתנו בבית קפה, נולדו לנו שני בנים, בוריס ומיכאל.

גרנו במקום אשר היה מיועד לכמה וכמה משפחות, מעין שיירה משותפת לכמה משפחות, היו שבעה חדרים ובכל חדר הייתה משפחה, ואילו אני גרתי רק אני בחדר אחד, החדר היה לא גדול, היה בו מקרר, כיסא, מטבחון קטן, הייתה אסלה אחת לכל המשפחות יחד, והיה גז אחד משותף גם לכל המשפחות, ובכלל לא היה מקום. כאשר יצאו למטבח כמה משפחות, היה בלתי אפשרי לאכול במטבח אלא רק בחדר, המקום היה קטן ומלוכלך מרוב השימושים בו…

למרות שליהודים היה קשה להתקבל לאוניברסיטאות בשל אנטישמיות, אני התקבלתי לאוניברסיטה וסיימתי בהצלחה לימודי הנדסת בניין, למרות שבצעירותי רציתי ללמוד פילוסופיה.

כאשר עליתי לארץ הייתי כבר נשואה עם ילדים, בוריס היה בן 13 ומיכאל 15 – הגענו עם סבתא עם סבא ועם האחיות שלי. לא כל כך ידענו הרבה על ישראל, הלכתי לאולפן כדיי ללמוד עברית, סיימתי את אולפן א', אך לאולפן ב' כבר לא הלכתי, כי הייתי צריכה לעבוד ולעסוק בעניינים אחרים. למדתי לא רע, למעשה לא רע בכלל, חלמתי להיות מתכננת ומהנדסת בתים ומקומות וזה מה שעשיתי. כיום אני אימא לשני ילדים: מוריס ומיכאל וסבתא לשלושה נכדים: אווה, לינה וגילי.

אני כתינוקת

הזוית האישית

אווה: היה מאוד מעניין לשמוע את הסיפור המרתק של סבתי, וגם היה מאוד נחמד לבלות זמן איכות יחד.

מילון

דומברה
הדומברה היא כלי מיתר עשוי עץ ארוך צוואר פופולרי במרכז אסיה, נחשבת לכלי הלאומי של קזחסטן. ניתן לנגן בה בעזרת פריטה עם היד עם נקישות על גבי משטחה. לדומברה המודרנית יש שריגים ושני מיתרי ניילון, בעוד שבאופן מסורתי המיתרים היו עשויים מגידים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”"תמיד תעריכי את כל מה שהוריך נותנים לך כי הם משתדלים לתת לך את הטוב ביותר"“