מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מרוסיה עלינו

אני איתי המתעד וסבתא שלי לנה וכל המשפחה
החתונה של לנה וויקטור
מילדות עד בגרות

רקע משפחתי: סיפור של אמא שלי אמא שלי הייתה בת שש עשרה והיא התגייסה לגדוד של מכבי אש צעירים. הם בימים ולילות שמרו על גגות של בתים וכיבו את הגיצים של הפצצות שלא יתלקחו ולא יגרמו לשרפה.

אמא שלי קבלה 250 גרם לחם ליום וזה היה האוכל היחיד, ושאר המשפחה קבלו 120 גרם לחם ליום. האנשים מתו ברחוב מקור ומרעב. ולמשפחות לא היה אפילו כוח לקבור אותם.

אחרי המצור (כשגירשו את הגרמנים מפרוורי העיר) המשפחה לאט לאט "חזרה לחיים" אבל לכל החיים נשאר לכולם ובמיוחד לסבתא שלי, פחד מהרעב.

רקע משפחתי אני נולדתי ב-1947 אחרי מלחמת העולם השנייה, בעיר לנינגרד, שברוסיה.

לנינגרד

 

אני הייתי בת ונכדה ראשונה במשפחה, שעברה תקופה קשה במלחמת העולם השנייה. העיר הייתה במצור 900 ימים. מופגזת יום ולילה.

3
2

 

 

לפני בית הספר עד לבית הספר לא הייתי בשום מסגרת. בגיל חמש התחלתי ללמוד פסנתר. המורה שלי ראתה שיש לי פוטנציאל להיות פסנתרנית, לכן דרשה ממני להתאמן כ-3 שעות ביום וכשעשיתי טעויות היא צעקה עלי ונתנה מכות על  הקלידים. פחדתי מאוד להגיע לשיעורים והייתי הכי מסכנה בדרך לשיעור, ואחרי השיעור הייתי הכי מאושרת.

אנטישמיות בבית ספר בגיל שבע עליתי לכיתה "א" ובפעם הראשונה, הרגשתי מה זה אנטישמיות: לידי בכיתה ישב ילד והוא אמר לי שהוא רוצה מאוד ליהיות חבר שלי אבל אני יהודיה והוא לא רוצה חברה יהודיה. אז לא כל כך הבנתי מה זה יהודיה ולמה הוא לא רוצה ליהיות חבר שלי. ביומן המורה היו פרטים של כל התלמידים, כולל לאום, וכולם הציצו בשביל לראות מי לא רוסי ואז צחקו ולגלגו לו.

בפעם השנייה, חוויתי אנטישמיות בגיל עשר. אמא שלי הייתה רופאת ילדים וכל קיץ גני הילדים עברו לשלושה חודשים לפרוורי העיר (לבית הבראה). היו הילדים של עובדים בגילאים שונים ואז ארגנו  אותנו לקבוצה: אכלנו ביחד והיו כל מיני פעילויות ובסביבות חמש חזרנו הביתה. יום אחד הגעתי לארוחת בוקר וכל הילדים ישבו בשולחנות ודפקו עם הכפות וצעקו ”אנחנו לא רוצים את היהודיה” והמדריכה לא הפסיקה אותם. לא אכלתי, חזרתי הביתה ומאז לא הגעתי.   שתי החוויות האלו אני זוכרת כחוויות  הכי קשות בילדות שלי…

 

4

אנטישמיות בכל מקום בגיל תשע התקבלתי לבית ספר מוזיקלי לילדים כישרוניים. בהיותי יהודיה לא קיבלו אותי ללימודי פסנתר (כבר קיבלו ”מספיק” יהודים). ואז התחלתי ללמוד נבל. נבל עלה יקר מאוד ולכן לא היה בבית. לכן כל יום נסעתי בחשמלית כ-40 דקות לבית הספר למוזיקה להתאמן. בית הספר היה קרוב לבית הכנסת ובחגים החשמלית הייתה מלאה ביהודים זקנים  (אז צעירים לא ביקרו בבית הכנסת). זקנים דיברו אידיש ונוסעים הסתכלו עליהם במבטי שנאה. בתור ילדה פחדתי ואפילו התביישתי, חשבתי שכולם מסתכלים עלי ורואים, שאני מבינה על מה מדברים היהודים. אני, באמת הבנתי על מה הם מדברים.

יהדות בבית כל מה שידעתי על יהדות היה מסבתא שלי – סבתא שרה. היא וסבא לייזר, דיברו ביניהם אידיש, ואני מהר מאוד קלטתי והבנתי את השפה.

בשנות החמישים והשישים בעיר שלנו לא היה איפה לקנות מצות וסבתא ואבא שלי אפו מצות  לבד. אני השתתפתי באפיית מצות וחיכיתי לזה כל שנה. למה אוכלים מצות, סבתא שלי לא ידעה להסביר. אבל כל שנה היא הוציאה כלים ומפות מיוחדים לפסח. בסוף שנות השישים כבר מכרו מצות בבית הכנסת. בסביבות מרץ סבתא עשתה אוזני המן, וגם את זה היא לא ידעה להסביר למה אוכלים אותם.

לפני ראש השנה היא וסבא נסעו לבית הכנסת.

לימודים באוניברסיטה

5

אחרי בית הספר התקבלתי לאוניברסיטה למגמת חינוך ופסיכולוגיה לגיל הרך.

בסוף שנות השישים התחילה התעוררות של יהודים צעירים, ”הם חיפשו את זהותם" בביקורים בבית הכנסת, שם הם נפגשו והחליפו חוויות. באוניברסיטאות, לקראת שמחת תורה, תלו מודעות שאם המשטרה תתפוס סטודנטים בבית הכנסת יסולקו אותם מהאוניברסיטה. ככה נגמרו  הביקורים בבית הכנסת. בשנות השבעים יהודים התחילו לעלות ארצה.

 

 

משפחת סטקלוב

ב1969 הכרתי בחור יהודי בשם ויקטור וב-1970 התחתנו. ב-1971 נולד הבן הבכור אלושה (אלי) ב- 1975 נולדה לנו בת בשם טניה.

בעיר יותר ויותר דיברו על ישראל ועל העליה. וכל זה היה בסתר. האנשים התחילו לקבל אישורי יציאה מרוסיה. אנחנו התחלנו לחשוב על זה ב-1979.

עליה     ב 1979 הגשנו בקשה לעזוב את רוסיה ולעלות ארצה. קיבלנו אישור לעלות די מהר. בדרך היו המון אישורים וטפסים וההורים שלי ושל בעלי היו צריכים לחתום על אישור, שהם לא מתנגדים שנעזוב  את רוסיה ונשאיר אותם. ההורים שלי חתמו על האישור וההורים של בעלי לא הסכימו שנעלה ארצה ונתנו אישור יציאה בתנאי שנטוס לאוסטרליה (דודה שלי גרה שם). הסכמנו. לפני היציאה החזרנו אזרחות רוסית ומהרגע הזה לא הייתה דרך חזרה. איתנו עזבו את לנינגרד, אחותי ובת שלה, בת שנתיים.  הבן שלנו היה בן שמונה והבת בת ארבע. יצאנו מלנינגרד עם שני ארגזים, באחד היה פסנתר ובשני קצת כלי אוכל, כריות, שמיכות ומצעים. לפני הטיסה הצטלמנו עם המשפחה של בעלי, ידענו, יותר לא נפגש אתם. ההורים שלי תכננו לבוא אחרינו.

11

הגענו לוינה. מפני שלא היינו אמורים לעלות  לישראל, העבירו אותנו לדירה, בחדר אחד התגוררו 6 משפחות יחד. היינו אמורים להיות שם שבועיים. בעלת הדירה פראו אלזה כל פעם, שילדים של יהודים עברו לידה בלי ההורים, נתנה להם מכות וצעקה, שהיא נאצית. אנחנו שמרנו על ילדינו בארבע עיניים, שלא יפגעו בהם. מוינה הגענו לרומא. שם גרנו 4 חודשים. ברומא התחלנו לחשוב, מה אנחנו עושים, בשביל מה עושים את כל המהלך. וביום, שהינו אמורים לטוס לאוסטרליה טסנו לישראל .

8
9

אנחנו עלינו ארצה נחתנו בארץ ישראל. בשדה התעופה היה משרד הקליטה.  נתנו לנו תעודת עולה, אמרו ברוכים הבאים. ובמונית הביאו אותנו למרכז הקליטה באופקים. שטח מגודר, קרוונים, מסביב חול. אין שתייה, אין אוכל. בבקר אני ואחותי יצאנו לקנות אוכל (קיבלנו סכום קטן של כסף בשדה התעופה). אנחנו לא יודעות אף מילה, לא מבינות שום דבר. באידיש אף אחד לא מדבר (אני ידעתי קצת אידיש). מצאנו מישהו, שקצת מבין רוסית, קנינו אוכל ושתייה. היו רגעים, שחשבתי, שעשיתי טעות, שאי אפשר לתקן אותה, הבאתי את ילדיי למדבר. אחרי שבוע ימים, העבירו אותנו לעפולה ואת אחותי למכמורת. נסענו מדרום לצפון, בדרך ראיתי הכל מדבר, נרגעתי. בעפולה גרנו במרכז הקליטה, התחלנו ללמוד עברית ולהקלט.

12
10

13
התאקלמות בארץ למדנו שפה שישה חודשים. הילדים כבר דיברו חופשי בעברית ואנחנו למדנו גם מהם. בעלי היה מהנדס אלקטרוניקה וחשמל. בתום לימוד העברית באולפן בעלי מצא עבודה בתל אביב בחברת החשמל, משם פרש לפנסיה אחרי 30 שנות עבודה. אנחנו שכרנו דירה בראשון לציון ועברנו לשם.  הכי חשוב בשבילי היה לדעת לדבר ולהבין עברית.

אני למדתי עברית מוגברת למורים. אחרי זה למדתי שנתיים בסמינר הקיבוצים, למרות שהיה לי תואר שני, קיבלתי תעודת הוראה והתחלתי לעבוד. שבע שנים עבדתי כגננת בחינוך מיוחד ו-14 שנה בבית הספר לילדים אוטיסטים.

ב-2007 פרשתי לפנסיה. מאז אני סבתא לשישה נכדים. פעם בשבוע אני מתנדבת במרפאת מכבי.

 

הזוית האישית

סיפור עלייתה המורכב של סבתא היה מעניין מאד ולימד אותי על חיי המשפחה בעבר.

מילון

סונסה
שמש

ציטוטים

”הכי חשוב בשבילי היה לדעת לדבר ולהבין עברית.“

”לידי בכיתה ישב ילד והוא אמר לי שהוא רוצה מאוד להיות חבר שלי אבל אני יהודיה והוא לא רוצה חברה יהודיה.“