מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מרוסיה לארץ ישראל

סבתי ואני ליזה
סבתי אולגה
לשמור על המסורת סיפורה של סבתי אולגה גסין

סבתא שלי אולגה גסין נולדה ב1958 לשני הורים מקסימים ,לידה ואיוון.

המשפחה לא הייתה  גדולה ומנתה שלוש נפשות, כולל סבתא שלי.

וכך סבתי מספרת: "נולדתי ברוסיה שנקראה אז ברית המועצות, בעיר הבירה מוסקבה. היה לנו בית מקסים, קטן וחמים והיה מקום לכולנו. תמיד השתדלנו שתהיה אוירה טובה ונעימה בשביל כולנו. מבחינה מורלית אולי היה קל, אבל כלכלית קצת פחות.  "אני שטפתי כלים כל יום בשביל לעזור להוריי ,עשיתי הכל כדי שאוכל לתת את הטוב ביותר שלי ולעזור להם".

סבתי למדה שתים עשרה שנות לימוד, ושירתה בצבא שתיים עשרה שנה. היא התגייסה מרצונה החופשי, והכירה את סבא בשירות הצבאי. הוא ניגן בתזמורת הצבאית, וניגן שם לא מעט זמן. הם המשיכו לנהל את החיים שלהם, תוך כדי השירות הצבאי, והביאו את הבת הראשונה והיחידה שלהם (אמא שלי)לעולם.

העיר בה נולדה סבתא שלי, היא עיר קטנה שהרוב בה יהודים, בירת המחוז היהודי האוטונומי, עיר ששוכנת לידי סין (גבול סיני)כ 75 ק"מ מהגבול הסיני, ליד מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. סבתא רבא שלי גרה עד היום בעיר הזאת- בירוביג'ן. היא מגיעה לביקור לפעמים. סבא רבא שלי נפטר לפני חמש שנים מאירוע מוחי .סבתא שלי נסעה לשם כדי לעזור לאמא שלה עם האבדה, והייתה שם חצי שנה או קצת יותר. סבתא שלי תמיד רצתה לעזור ולהתנדב ולתרום מעצמה בשביל אחרים במדינה.

היא תרמה רבות בשירותה הצבאי לעיר שלה, ולמדינה .בזמן שירותה נולדה אמא שלי.  אחרי עשרים ואחת שנים, החליטו סבא וסבתא שלי לעשות עלייה לארץ ישראל. הטענה המרכזית לעלייה שלהם היתה שבישראל הרבה יותר טוב להתפתח וכו. סבתא שלי למדה ברוסיה והתחנכה בחינוך נוקשה. למדה ערכים ודברים לחיים. התחילה בבית ספר יסודי ומשם יש המשיכה ללמוד בתיכון.

סבתא שלי תמיד עזרה להורים שלה. אם זה להביא כסף לבית, או אוכל.  כדי לעזור בבית היא למדה בתיכון ערב, כי היה מצב  קשה בבית, והיה צריך לעזור כספית. הלימודים היו יקרים, והיא למדה את המקצועות החשובים כגון: היסטוריה, מתמטיקה, אנגלית, גאוגרפיה ובנוסף למדה כימיה ועיצוב וכמובן ספורט. "מי שהפריע בשיעור למורה היו מענישים אותו, ושולחים אותו לעמוד עם הפנים לקיר, או לצאת החוצה ושם היינו משחקים.  בעבר לא אהבנו ללמוד כי לא הבנו את המשמעות שצריך ללמוד, להורים לא היה זמן, כיוון שהיו חייבים לפרנס את המשפחה. אחר הצהריים נפגשנו עם החברים בשכונה, וכך שמרנו אחד על השני, שיחקנו קלאס, מחבואים, וחמש אבנים. לפנות ערב כל אחד היה חוזר לביתו, וקורא ספרים או עושה שיעורים, כי לא הייתה טכנולוגיה כמו היום. פעם בשבוע התכנסו כל השכונה אצל משפחה אמידה, שהייתה לה טלוויזיה בשחור לבן, וראינו חדשות וסרטים מצוירים".

בגיל עשרים התחתנה סבתא עם סבא שלי,  ובגיל עשרים ושתיים, ילדה את הבת הבכורה והיחידה שלה אולסיה (אמא שלי).סבא וסבתא עבדו ברוסיה במפעל צבאי לתכנות מחשבים, שם הם הכירו והתחתנו בשנת 1979-1978. הם התחתנו בחתונה קטנה "בעיירה" של האזור. היו מעט אורחים, אך השמחה הייתה גדולה. לאחר החופה והטקס, התקיימה סעודה חגיגית. אמנם מתנות הם לא קיבלו אך איחולים היו רבים. לאחר זמן נולדה אמא שלי.

ליהודים היה קשה להשתלב שם ואלה חלק מהסיבות שהם עלו ארצה.

סבתא וסבא שלי תמיד רצו להעלות לארץ ישראל, אך בתחילת הקשר שלהם לא הייתה להם אפשרות,  אמא שלי נולדה, היה יותר קשה, והיה צריך לעבוד. סבתא שלי עבדה בצבא ופרנסה את הבית, וגם סבא שלי התחיל לעבוד בעבודות שונות. הוא היה מאוד קשור למוזיקה והיה לו חשוב מאוד לפרנס את הבית,  שיהיה לסבתא ואמא שלי הכל, ושום דבר לא יחסר להם. אמא שלי למדה ברוסיה וכשעלו לארץ ישראל היא המשיכה ללמוד רפואה, והיום היא עובדת בתור אחות מוסמכת. סבתא שלי עובדת בבית, מבשלת מסדרת את הבית ועוזרת לנו בדיוק כמו סבא שלי. בנוסף לכך סבא שלי גם מפרנס את הבית, אותו ואת סבתא שלי, שלא יחסר להם כלום ושבחיים לא יגיעו למצב שהם צריכים להגיד לא למשהו. ברוסיה סבתא שלי עבדה בספרייה, ומאוד אהבה את הספרים ואת השקט. היא אוהבת לקרוא, ואוהבת את המתח שנוצר באמצע הקריאה.

כשעלו בשנת 2000 לארץ ישראל התגוררו תחילה בעכו, ולאחר מכן עברו לנהריה. מאז הם גרים כאן בשכונת קיבוץ גלויות שזו שכונה ישנה בנהריה, ויש שם הרבה עולים כמוהם. כשעברו לכאן, סבתא שלי ניסתה לעבוד בכל מיני עבודות, בגנים, בבייביסיטר, ובעזרה לקשישים. היתה תקופה בה ניקתה עבור תשלום. לאחר מכן אני נולדתי, והיא אמרה שהיא רוצה לעזור, והיא תשב איתי בבית, בזמן שאמא שלי לומדת רפואה, ומנסה להתקבל לעבודה שתמיד רצתה. אמא שלי למדה הרבה שנים, וסבתא ו שלי עזרה לה,  איתי ובכל מה שתרצה או תבקש. סבתא שלי רצתה שאמא שלי תסיים ללמוד, ובגלל זה היה לה חשוב שתגשים את חלומותיה, ותמשיך ללמוד.

היא עזרה להורים שלי לגדל אותי, ובזמן הזה גם סבא שלי עזר אבל יכול היה לתת פחות מעצמו, בגלל שעבד קשה בשביל פרנסה. סבתי אומרת: " באנו ארצה עם מסורת של רוסיה, עם ערכי חיים אחרים, ומה שחשוב לנו לא חשוב לישראלי.  תמיד נהיה רוסים עם תרבות שלנו, קריאת ספרים שלנו ומוסיקה שלנו, ואת זה אני רואה אצל כל הרוסים, בכל העולם. רוסים תמיד נשארים רוסים של ברית-המועצות. אני, למשל, כשאני טסה במחלקה ראשונה, אין כזה דבר שבתיק אין לי משהו מתוק, או חתיכת לחם, אם במקרה לא יהיה מה לאכול. כשעלו ארצה לא ידעו איך להתנהל פה, אבל היה חשוב מאוד לסבתא שלי לשמור על המנהגים והערכים שהיא הייתה רגילה אליהם ברוסיה. והביאה אותם לכאן.

הזווית האישית

ליזה – חשוב לי להדגיש בסיפור זה כי מאחר ובבתי הספר, ישנם תלמידים עולים מארצות שונות, יש מקום להנגיש להם את סיפורי המורשת, בשילוב ספרים העוסקים בחבלי קליטה ובקשיים שבה ולהראות להם שהם לא לבד בתהליך. כולם עוברים שלבים אלו ורבים מהם מתגברים עליהם ומצליחים במהרה להתמקם ולהשתלב.

מילון

הרכבת הטרנס-סיבירית.
רשת מסילות הברזל החוצה את סיביר לרוחבה, מרוסיה האירופית עד לסין. ויקיפדיה

ציטוטים

”ליהודים היה קשה להשתלב בגולה ואלה חלק מהסיבות שהם עלו ארצה. “