מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מרומניה לקריית טבעון

יום הולדת 82, עם ששת הנכדים.
משפחת טננהויז
מילדה יתומה במלחמת העולם השנייה, לאמא וסבתא לתפארת במדינת ישראל.

שמי בלומה שכטר. נולדתי בתאריך 28.3.1926 בעיירה גורה הומורה שברומניה. שמי בילדות היה בלומה טטנהאוז.

גורה הומורולוי: "גורה הומורולוי היא עיירה בדרום אזור בוקובינה במחוז סוצ'אבה שבצפון רומניה. הקהילה  היהודית, שיגשגה שם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עקב מתן שוויון זכויות ליהודים כליתר האזרחים. המסחר ברובו הגדול היה בידי היהודים, עד כדי כך שבשבת למעשה רוב חנויות העיר היו סגורות. בעיר היו קיימות מספר רב של תנועות נוער, ולמעשה היו היהודים מעורים בכל חיי העיר. מצב אידאלי זה הסתיים ערב מלחמת העולם השנייה בעקבות עליית הנאצים והשפעת רעיונותיהם. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוגלתה האוכלוסייה היהודית ב-10 באוקטובר 1941 לטרנסניסטריה בהוראה של הממשל הרומני ושל המרשל יון אנטונסקו. רבים מהיהודים שהוגלו לטרנסניסטריה ניספו בגלל מחלות, רעב, ורצח" (ויקיפדיה).

בגיל 6 הלכתי לראשונה לבית ספר רומני רגיל בשעות הבוקר, ואחר הצהרים למדתי במוסד לבנות "בנות יעקב".

 בבית ספר יסודי

%d7%90%d7%9e%d7%90-%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%99

בשנת 1940 השתלטו הגרמנים על רומניה, וגברה האנטישמיות. משפחתי ואני גורשנו לאיזור אוקראינה. בתאריך 11.2.1941 הגרמנים רצחו את אבי. הם לקחו אותו בכוח מהבית, ורצחו אותו בחצר בנוכחות המשפחה שמנתה 6 ילדים. אחי הקטנים זהבה, שלום ויהודה היו ילדים קטנים, ועד היום לא זוכרים כלל את ההורים שלנו.

כשנה לאחר הירצחו של אבי אמי נפטרה ממחלת הטיפוס. נותרנו 6 ילדים יתומים, ונאלצנו לצאת לבקשת נדבות ופת לחם כדי לשרוד. בשנת 1942 כל ילדי המשפחה הועברו לבית יתומים בעיר מוראפה, ומשם עברנו לעיירה בשם מוגילב. שהינו במוגילב כשנה, ולאחר שנה אחיי הוחזרו ע"י הג'וינט לרומניה. רק אני נותרתי במוגילב בגלל שלא מצאו את התעודות שלי. חייתי במוגילב עד שנת 1945 אצל קרובי משפחה בשם שכטר. (בהמשך, הם זכו לעלות לארץ). בשנת 1945, עדיין במהלך המלחמה, שבתי לרומניה. פעם אחת כשיצאתי לקניות בשוק נתפסתי על ידי מקומי שהלשין עליי לרוסים, במטרה לשלוח אותי לעבודה במכרות הפחם שם היו זקוקים לפועלים לכרייה במכרות, ואני נפלתי קורבן.

משפחת טננהויז

%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa-%d7%98%d7%a0%d7%a0%d7%94%d7%95%d7%99%d7%96

למזלי, נשלחתי לקייב ולא למכרות הפחם. בקייב הגעתי לבית יתומות, ובו עסקנו בעבודות פרך כגון נגרות, חשמל ועוד. מזלי האיר לי שוב פנים, כשפגשתי באישה יהודיה שעזרה לי לצאת משם, כשהמליצה שאקח חופשה ואסתלק מהמקום בלי לשוב אליו. האישה סייעה לי, וחיברה אותי לאשה אוקראינית שבעלה למד במוסד לקצינים ברומניה בעיר צ'רנוביץ'. נסעתי איתה לעיר צ'רנוביץ', שם היה רישום ליהודים פליטי שואה שרצו לחזור לעיר מולדתם. נרשמתי כילידת גורה הומורה ונסעתי לשם.

סבא וסבתא בצעירותם

KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

מגורה הומורה נסעתי לעיר סירט, משום שדודתי מאמריקה שחיפשה אחר ניצולים מהמשפחה הודיעה לי שיש לי דודות בעיר סירט. בסירט שהיתי מספר חודשים, ואחיה של הדודה, שהיה בגרעין "תורה ועבודה" בבוקרסט, יעץ לי להגיע לגרעין בבוקרסט כדי לעבור הכשרה ולעלות לארץ. באותו היום שהגעתי לבוקרשט פגשתי את בעלי מרדכי ז"ל, ולאחר כ-3 חודשים נישאנו בסירט אצל הדודה.

 תמונת חתונתנו

untitled-1

בשנת 1947 נולד בני הבכור ימי בבוקרסט, ובשנת 1948 עלינו לארץ. לצערנו הבריטים לא התירו לנו לעלות לארץ ונשלחנו לקפריסין, שם שהינו כחודשיים במחנה. בגלל ששהינו במחנה עם תינוק קטן, שוחררנו מהמחנה וקיבלנו אשרת עלייה לארץ. מקפריסין עלינו לארץ באנייה "קדמה". הגענו בתחילה לבית עולים ברעננה, ומשם המשכנו לקריית טבעון. בטבעון נולדה בתי אסתי.

חייתי עם בעלי מרדכי ז"ל במשך 47 שנים, והוא נפטר לאחר מחלה קשה בשנת 1994. בניי בגרו בקריית טבעון, כיום בני חי בטבעון ובתי בקבוצת שילר. אני סבתא ל 6 נכדים וסבתא רבתא לנינים.

הזוית האישית

ליאור שוחט גורטלר, מתעד את סיפורה של סבתא רבתא, בלומה שכטר.

צעירה לנצח: סבתא בלומה על האופנוע

%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%a0%d7%95%d7%a2

מילון

קפריסין
זה לא רק אי עם חופים יפהפים ואתרי נופש, זה המקום בו סבתא, סבא וימי התינוק שהו בו חודשיים במחנה מעצר.

ציטוטים

”המזל שוב האיר לי פנים “