מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מפגש טראומתי עם שיח הפלפלים

נכדתי ואני במפגש הראשון
אני ביום הראשון של כיתה א
טיול לירושלים שנגמר בטיפול עיניים.

אמי בסוף שנות ה-40

אמי בסוף שנות ה-40

בילדותי, בתל אביב הקטנה של שנות ה-50 , כשלא היו  טלוויזיה או מקרר חשמלי וגם לא מכונת-כביסה. מלאכת הכביסה  הייתה מלאכה  לא קלה בכלל.  הכביסה כולה הייתה נעשית בבית, גם של המצעים  והמגבות.

 
כדי לכבס בנוחות יחסית, כל משפחה בבניין שבו גרנו, קבלה "יום גג", שבו עמד הגג לרשותה. אז יכלה עקרת הבית לעלות לגג ולכבס שם את הכביסה הגדולה, שצברה בתוך גיגית גדולה מפח, מלאה מים עם קצף סבון.היה גם משטח מפח, שהיו בו בליטות, ועליו היו משפשפים את הכביסה. לעזרת אמי באה ביום זה כובסת, שהייתה  באה רק למטרה זו, והייתה עולה
לגג, מכבסת את הכביסה שנאגרה כשבועיים, שוטפת ותולה על חבלים שהיו פרושים בגג שורות-שורות. 

במשך הזמן התיידדו  אמי והכובסת שמחה, שהתגוררה  בשכונת עין-כרם בירושלים. שמחה הזמינה אותנו לבקרה בחופש הגדול. ביום בהיר אחד של חופשת הקיץ של  1950, יצאנו אמי ואני לירושלים. הנסיעה באוטובוס הייתה טיול  של ממש, שדרש  זמן. קודם כול, נסענו באוטובוס ממרכז תל-אביב לתחנה המרכזית, ומשם באוטובוס נוסף , שעלה לירושלים.

בימים ההם זה היה טיול של ממש, די מייגע , אך גם יפה.  הנסיעה הייתה ארוכה. האוטובוס התגלגל לו במעלה הדרך לירושלים, בכביש הישן דרך הקסטל, שם נחו להם "פגרי" האוטובוסים השרופים, ממלחמת השחרור. היה חם ולח באותו יום קיצי של חודש אוגוסט, אבל ככל שהתקרבנו לירושלים בכביש שהתפתל לו  בין ההרים, האוויר נעשה נעים יותר, והחום פחות מעיק.

סוף סוף הגענו לעין-כרם,  לביתה של שמחה הכובסת, שחכתה לנו כבר בחיוך של שמחה. שמחה התגוררה בבית פרטי, שסביבו גינה של עצי פרי.  לאחר שנחנו מעט מעמל-הדרך, וטעמנו מהכיבוד שהוגש לנו משקה קר ועוגיות מעשה-בית.  יצאתי לטייל קצת בגינה עם אחד מילדי המשפחה, ובעודי מסתובבת ורצה בין העצים והשיחים שבגינה, עצי פרי: תפוזים ולימונים, עצי נוי ושיחים שונים, ונהנית  מהצל והקרירות, שפשפתי את עיני בהיסח-הדעת ופתאום לא ראיתי כלום, פשוט התעוורתי.  "אני לא רואה כלום"  צעקתי בבהלה.

הבן הקטן של שמחה רץ מהר  לתוך הבית וקרא לאמו.  שתי הנשים באו במרוצה  וניסו להבין מה קרה. שמחה הייתה הראשונה שקלטה: "הילדה בטח נגעה בשיח הפלפלים החריפים, צריך לקחת אותה מיד למנזר". 

בסמוך לבית היה מנזר, והנזירות הסתובבו שם  בלבוש האופייני לנזירות. נזירה אחת נגשה אלינו בסבר פנים יפות,ושאלה לרצוננו. הנזירות שמשו אז גם בתפקיד אחיות לעת-מצא. כשהבינה הנזירה מה קרה, מיד מהרה והביאה משחה, שהייתה ברשותה,  ומרחה לי את שתי העיניים.  וראה זה פלא, אחרי מספר שניות או דקות, קשה לי לזכור, שבה אלי הראייה. זה היה ממש נס! 

היה זה סיפור, שהסתיים בטוב, אבל את הבהלה לא שכחתי. עד היום אני זוכרת בבהירות  היכן ואיך זה קרה.

מילון

עת-מצוא
כאשר יש דרישה, כשצריך.

ציטוטים

”סבתא אומרת "מעשה-בית"“