מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מעפיל ועציר בקפריסין

עם סבי בדרך לטוס בדאון
עם הוריי ביום הראשון של כיתה א
סבא נולד במחנה פליטים,

סבא עלי ברקאי מספר לנכדו, גבע ברקאי:
נולדתי באיטליה, בשנת 1946 בעיר סנטה מריה.
 
אירופה אחרי מלחמת העולם, העפלה, גירוש, קפריסין, עלייה ב'.
 
כמו כל ילד, אני לא זוכר דבר משנות ילדותי הראשונות. כל מה שידוע לי על שנות חיי הראשונות, ידוע מסיפורים ששמעתי מהורי. חשוב לי לספר לדור הצעיר את סיפור ילדותי מכיוון שגדלתי בעולם שונה מאד מהעולם שבו גדלים הילדים היום.
 
נולדתי בתקופה מיוחדת אחרי מלחמת העולם השנייה ולפני מלחמת העצמאות. גדלתי במדינת ישראל הצעירה. אני מבוגר מהמדינה בשנה אחת בערך. חוץ מזה, העולם הטכנולוגי של אז היה שונה מאד מהעולם הטכנולוגי היום. דברים רבים שנראים היום מובנים מאליהם לא היו קיימים אז אפילו בדמיון.
  
הורי נולדו וגדלו באירופה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. אבי משה נולד בשנת 1923 ואמי אילנה נולדה בשנת 1924. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הם היו בני "עשרה" ובסיום מלחמת העולם הם היו בתחילת שנות העשרים לחייהם. זה הגיל שבו היום צעירים מסיימים את השרות בצבא ומתחילים ללמוד באוניברסיטה או יוצאים לטיול גדול בעולם. היהודים שהשתחררו ממחנות הריכוז בילו באופן שונה מאד.
אחרי סיום מלחמת העולם השתחררו אלפי יהודים ממחנות הריכוז שבהם היו במשך המלחמה. מחנות הריכוז היו במספר מקומות באירופה. היהודים שהשתחררו מהמחנות, ביניהם הוריי, היו חולים ובודדים. הם התחילו לנדוד ברחבי אירופה בתקווה למצוא מישהו מהעולם שממנו גורשו בזמן המלחמה. אף אחד לא ידע מי מחבריו או קרובי משפחתו נותר בחיים, ואם כן איפה הוא נמצא ואיך אפשר להגיע אליו. זכור כי אז לא היה אינטרנט ורשתות חברתיות. אפילו הטלפונים היו דבר נדיר למדי.
אז איך אנשים חיפשו ומצאו זה את זה?
אבי סיפר לי כי במקומות מרכזיים בערים הגדולות היו לוחות מודעות ענקיים. על כל לוח היו אלפי מודעות קטנות. מי שעבר ליד לוח המודעות כזה רשם עליו את שמו ואת עיר הולדתו בתוספת הודעה: " שמי ………., יליד העיר …….., אני אהיה כאן, ליד לוח המודעות הזה, ביום …. בשעה ……. מי שמכיר אותי ורוצה לפגוש אותי מוזמן להגיע." אנשים רבים נפגשו עם קרובים ועם חברים באמצעות לוחות המודעות האלה.
  
הורי, אחרי שנדדו מספר חודשים ברחבי אירופה ההרוסה בתקווה למצוא שריד כלשהו לעולם שהיה עולמם לפני המלחמה קרובים וחברים, הגיעו, כל אחד לחוד, למחנה פליטים בדרום איטליה. במחנות הפליטים נאספו יהודים רבים, שם החלו בהכנות לעלייה לישראל.
 
הוריי הגיעו למחנה הפליטים אחרי סיום המלחמה בשנת 1945, גרו במחנה כשנתיים ועזבו את המחנה בסוף שנת 1947. שם במחנה הפליטים הם הכירו, התחתנו ושם אני נולדתי בשנת 1946. למחנה הזה, ולמחנות פליטים אחרים, הגיעו אלפי פליטים יהודים ששרדו את המלחמה אבל נותרו בודדים בעולם בלי קרובי משפחה, בלי חברים ובלי מכרים.
 
הם הכירו זה את זה במחנה הפליטים ואחרי היכרות ותקופת חברות קצרה מאד החליטו להתחתן. הסיפור הזה שסיפרו לי על "נישואי הבזק" שלהם הפתיע אותי ולכן שאלתי אותם למה החליטו להתחתן אחרי זמן כל כך קצר. הם השיבו לי כי אחרי המלחמה (מלחמת העולם), כשהתברר להם שאין להם אף אחד מ"העולם הישן" שהכירו, הרגישו בדידות נוראה, נוראה כזאת שאני אפילו לא יכול להבין. הם הרגישו וקיוו שהקמת משפחה תסייע להם בשיקום חייהם.
 
אני נולדתי במחנה הפליטים בחודש דצמבר 1946. הייתי אחד התינוקות הראשונים שנולדו במחנה. רבים מתושבי המחנה באו לראות אותי, את הפלא הזה תינוק שנולד לזוג אנשים ששרדו את השואה. ארגון יהודי שנקרא "המוסד לעלייה ב" ארגן עלייה ממחנות הפליטים לישראל, שנקראה אז פלשתינה. בארץ שלטו הבריטים. הבריטים לא הרשו ליהודים לעלות לישראל. בחודש נובמבר 1947, כשהייתי כמעט בן שנה, החליטו אנשי "המוסד לעלייה ב'" שאנחנו כבר מוכנים לעלייה לארץ. העלו אותנו על ספינת מעפילים בשם "קדימה" והפלגנו בדרך לארץ.
 
על החיים באנייה הורי ספרו לי כמה פרטים מעניינים:
באנייה הייתה צפיפות איומה. לא היו חדרים פרטיים למשפחות אלא כולם חיו ביום ובלילה באולם אחד גדול. לנוסעים באנייה לא היו אישורים להיכנס לארץ. לכן, הצוות של האנייה ניסה להתחמק מאניות המלחמה הבריטיות, להגיע לארץ ולהוריד את הנוסעים בלי להתגלות. לכן במקום לשוט ישר לנמל חיפה שטו בזיגזגים, מה שהאריך בהרבה את משך המסע, שהיה ארוך בכל מקרה, מכיוון שהאנייה הייתה ישנה ואטית. בימים האחרונים של המסע, כבר היה מחסור במזון.
 
על המוסד לעלייה ב ועל האנייה קדימה יש הרבה חומר באינטרנט.  
ההתחמקות מהבריטים לא הצליחה ועוד לפני שהאנייה נכנסה לארץ נתפסה על ידי אניות מלחמה בריטיות.
ספינת המעפילים נגררה לנמל חיפה ושם הועברנו לאניית מלחמה בריטית ("אניית גירוש") ובה גורשנו מהארץ והועברנו למחנה מעצר בקפריסין.
 
כשהגענו לקפריסין הורי שמו לב שאני לא יודע ללכת. כשעזבנו את מחנה הפליטים באיטליה כבר ידעתי ללכת אבל אחרי שהייה של כמה שבועות באנייה הצפופה בלי אפשרות ללכת, פשוט שכחתי איך הולכים. במחנה המעצר בקפריסין למדתי ללכת בפעם השנייה.
 
ימים מעטים אחרי שהגענו לקפריסין, הוחלט באו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ. תאריך ההחלטה באו"ם ידוע וזכור לכולם 29/11/1947 (כ"ט בנובמבר). מאז לא היה יותר איסור על העלייה לארץ והסוכנות היהודית התחילה להעביר את תושבי מחנות המעצר מהמחנות לארץ.
 
עלינו לארץ בפעם השנייה בצורה מסודרת יותר בחודש פברואר 1948 והועברנו ל"מעברה". מעברה היא מחנה אוהלים גדול שבו יש מגורים זמניים, מאד לא נוחים, לאלפי משפחות. כשחושבים על החיים במעברה יש לזכור כי גרנו באוהלים בחודש פברואר באמצע החורף. מסביב לאהלים היה גשם ובוץ. על חשמל, טלפון, רדיו אפילו לא חלמנו. לנו, כלומר להורי המקום הזה היה התגשמות החלום הגענו לארץ.  אחרי מספר ימים קרה לנו נס ויצאנו מהמעברה הדוד שלי, האח של אבי, שכבר היה בארץ, שוטט בין המעברות בארץ בתקווה למצוא קרובים וחברים. הוא מצא אותנו ולקח אותנו אליו. הדוד שלי עלה לארץ עוד לפני מלחמת העולם ולכן לא עבר את השואה. כשהגענו לארץ הוא כבר היה "מסודר" היה נשוי, הייתה להם דירה ביישוב קטן ליד חיפה, ואפילו הייתה לו עבודה קבועה.
כאן אני צריך להפסיק לספר על הורי ולהסביר איך קרה שאבי היה באירופה ועבר את השואה אבל אחיו הצעיר היה כבר ותיק בארץ: אבי היה "הילד החכם" של המשפחה. מיד אחרי סיום הלימודים בתיכון הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה. אחיו לעומת זה היה הרפתקן. אחרי סיום הלימודים בתיכון הוא, עם מספר חברים, עלו לארץ.
 
גרנו בדירה שלהם מספר ימים ואז עברנו לדירה משלנו ב"שיכון עולים". דירה קטנה, בגודל כזה שאף אחד לא היה גר בה היום אבל אז הדירה הזאת הייתה פסגת החלומות של הורי. בדירה הזאת גרנו בערך שמונה שנים.  
על החיים בתקופה הזאת אני מבקש לספר. אמנם לא היינו עניים במיוחד במושגים של התקופה, אבל החיים שלנו היו שונים מאד מהחיים היום. דוגמאות:
איך נסענו מכונית לא הייתה לנו. לכל מקום נסענו באוטובוס.
איך הארנו את הבית חשמל הגיע לדירה רק אחרי למעלה משנה. עד אז הארנו את הדירה במנורות נפט "עששיות".
איך ידענו מה נעשה בעולם רדיו הורי קנו בפעם הראשונה כשהייתי בערך בן שש. טלפון היה משהו נדיר מאד. אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שדיברתי בטלפון. הייתי אז בן 14 בשנה הראשונה של בית הספר התיכון. זה היה טלפון קווי כמובן, טלפון נייד לא היה קיים אז.
 
הדוגמא האחרונה להבדל בין העולם של ילדותי לעולם של היום מחשבון, כזה שפעם היה לכל אחד והיום זה בסך הכל "אפליקציה" בתוך כמעט כל טלפון סלולרי, מחשבון כזה קניתי לעצמי בפעם הראשונה כשכבר הייתי לא רק מבוגר, אלא גם אחרי שסיימתי לימודי הנדסה בטכניון. האם מישהו היום מסוגל לתאר לעצמו איך אפשר לסיים לא רק בית ספר יסודי, אלא גם בית ספר תיכון ואפילו אוניברסיטה בלי מחשבון פשוט ?  
תכנית הקשר הרב דורי, תשע"ה, בהנחייתה של אורלי מאירי
בית ספר: יסודי איילון, בית חשמונאי

מילון

"מעברה''
מַעְבָּרָה, מחנה עולים או יישוב קליטה, היה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

"המוסד לעלייה ב"
המוסד לעלייה ב' היה זרוע של ארגון ההגנה ששימש כגוף המארגן מטעם הנהגת היישוב של ההעפלה.

"עששיות"
מנורות נפט.

ציטוטים

”הילד החכם“

”נישואי הבזק“

”איך נסענו? איך הארנו? איך ידענו מה נעשה בעולם?“