מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסע שתחילתו ברכבת משא טרנס סיבירית

הסבתא מרים, הנכדה ליבי והטבעת
סבתא מרים עם הוריה בפולין 1949
המשך המסע בפולין וסיומו במדינת ישראל

שמי מרים ניר לבית יזרסקי, בת יחידה להורי: אבא: בני (בנימין), ואימא: וֶרָה (אֶלבירָה) לבית ארקין.

נולדתי בשנת 1946 בחֵבֶל סִיבִּיר, בעיר: פּרֶסְנוֹבְקָה ברית המועצות לשעבר. כיום קָזַחְסְטַאן. השם הפרטי שניתן לי עם הולדתי היה: מָריָה על שם סבתי, מצד אבי: מלכה. שם החיבה שלי היה: מָרִיסְיָה. עם עליתי לארץ, השם שלי עוּבְרַת ל – מרים.

רקע לסיפור

לפי הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ–מוֹלוֹטוֹב (למעשה הסכם בין היטלר וסטלין)  שנחתם בין ברית המועצות וגרמניה הנאצית, ערב מלחמת העולם השנייה (באוגוסט 1939) סוּכַּם בין השאר, שחלקים של פולין יהיו תחת השפעת ברית המועצות.

הֹורַי חיו בפולין בעיר: סְלוֹנִים ומשפחותיהם היו משכילות ואָמִידוֹת.

הרוּסים החלו בהַגלַיַית הגברים (היהודים בעיקר) ממשפחות עשירות ומשכילות לסִיבִיר: מקום נידח וקפוּא בברית המועצות. כך אבי ושני הסבים שלי נשלחו לסיביר. אִמִי, שלא נשלחה לסיביר, החליטה להצטרף לבן זוגה (עדיין לא נישאו) ולאביה. נפרדה בצער רב ממשפחתה ונסעה לסיביר.

כל המשפחה שנשארה בפולין נִספתה בשואה.

בסיביר הורי נישאו בנוכחות אנשים שאף הם הוגלו מעירם בפולין. החיים בסיביר, אמנם, היו קשים מאד אך כך למעשה ניצלו חייהם של הורַי והסבים שלי. אבי נכלא בהתחלה בכלא. מכיוון שהיה רוֹקֵחַ במקצועו – עבד בבית המרקחת של הכלא. רצה הגורל שהבת של מנהל הכלא חלתה ועורה כּוסָה בתִפרָחַת. אבי הכין משחה מיוחדת אשר ריפּאָה את הבת. בעקבות זה מנהל הכלא שיחרר אותו לחופשי.

הוֹרַי חיו שש שנים בסיביר במשך כל מלחמת העולם השנייה.

אני נולדתי בסיביר לאחר המלחמה וכשהייתי בת ששה שבועות, המשפחה הוּרשתה לחזור לפולין. הנסיעה הייתה ברכבת משא שֵשִימְשָה להובלת בהמות, במסילה טְרַנְס סבּירִית. הנסיעה ארכה ששה שבועות. התנאים היו בלתי אנושיים.

בפולין המשפחה שיקמה את חייה מחדש. גר איתנו גם סבא יוסף (האבא של אמי) וגם חתול וכלב.

סבא יוסף ארקין

גרנו בעיר וורוצְלַב בשכונה יהודית. למדתי בבית ספר יהודי שבו נלמדה גם שפת יידיש ולמדתי, גם, לנגן על פסנתר, כמקובל אז לכל ילדה מבית טוב. גם אמי ניגנה על פסנתר. אבי ניגן על כינור. שלושתנו היינו מנגנים ביחד לעתים קרובות: אני ואמי על פסנתר בארבע ידיים כשאנחנו מלוּות בכינור של אבי.

אלה היו רגעים קסומים.

אני עם הורי בפולין 1947

בבית היה גם גרָמוֹפוֹן (פָטֶפון) שניגנו בו תקליטים של מוזיקה קלאסית בעיקר. הבית היה בית משכיל. להשכלה הייתה חשיבות עליונה, לכן עודדו אותי ללמוד ולקרוא ספרים. בכל שנה בקיץ נסענו לנופש צפונה לחוף הים הבַלטי או דרומה להרי הקָרפּטִים.

עד גיל 11 גדלתי בפולין. בבית דיברו פולנית, אך כשההורים לא רצו שהבת שלהם תבין – דיברו ביניהם ביידיש. עד שהתחלתי להבין גם את השפה השנייה.

המשפחה על חוף הים הבלטי

כך חגגנו חגים יהודיים בפולין

חגגנו  את החגים היהודיים בצורה שונה ממה שחגגנו בהמשך בארץ. נהגנו בהתאם לאמירה "היה יהודי באוהלך ואדם בצאתך". המשמעות היא: שעל היהודי הנוהג בביתו על פי ההלכה להתנהג ברשות הרבים כמו יתר התושבים במדינה בה הוא חי.

בפולין באותו הזמן היה משטר קומוניסטי אשר דיכא כל פולחן דתי, לא רק יהודי אלא של כל הדתות. ובנוסף הייתה אנטישמיות (שנאת יהודים באשר הם).

בחגים נהגו היהודים להתאסף בבית הכנסת שבמרכז העיר. התלבשו בבגדי חג וצעדו ברגל, גם מרחקים ארוכים כדי לא לחלל את החג. בית הכנסת היווה מקום מפגש ומקום תפילה. הילדים היו נשארים בחצר בית הכנסת ומשחקים.

חג החנוכה הנחגג בתאריך העברי, יוצא די סמוך לחג המולד הנוצרי, לכן בבית שלנו, כמו ברוב בתי היהודים, חגגנו את שני החגים ביחד. ליד חנוכייה עם הנרות היה גם עץ אשוח מקושט.

לימים כשהיינו בארה"ב לרגל שבתונים, ראינו שגם שם חגגו בצורה דומה. בקרב היהודים בארה"ב קוראים לעץ האשוח: עץ (שיח) חנוכה. HANUKKAH BUSH

חג פורים נחגג בקרב הקהילה היהודית ובבית הספר היהודי. התחפושות היו תוצרת בית. אי אפשר היה לקנות תחפושות מוכנות בחנויות.

סדר פסח נחגג בגולה פעמיים בשני ימים רצופים. היום השני נקרא: "סדר פסח שני של גלויות" או "יום טוב שני של גלויות". המצות נאפו ליד בית הכנסת על ידי הקהילה היהודית. קראנו בהגדה פעמיים, יום אחר יום.

החיים בישראל לאחר העלייה מפולין

כשהייתי בת 11, בשנת  1957, כל המשפחה עלתה לישראל במסגרת "עליית גומלקה" (גומולקה: ראש ממשלת פולין, דאז,  בין שאר פעולותיו, התיר ליהודי פולין, באופן חריג, לעזוב את המדינה, אם ברצונם להגר למדינת ישראל. כך עלו לישראל כ־35 אלף יהודים).  זה היה סמוך מאד ליום העצמאות התשיעי למדינת ישראל. המעבר למדינה חדשה כרוך בהרבה קשיים. למדתי במהירות את השפה העברית. אבא שלי עזר לי, מכיוון שהוא ידע עברית עוד מלימודיו בפולין. החל פרק חדש בחיים.

תחילה גרנו במעברה באזבסטונים בקרית חיים ואחרי מספר חודשים הורי קנו דירה בקרית אליעזר בחיפה. דירה ב"שיכון מומחים" שיועד לעולים חדשים. הפסנתר שהבאנו איתנו מפולין, נמכר לצורכי קניַת הדירה וכך הסתיימו הקונצרטים המשותפים. אבי מצא עבודה כרוקח והחל לעבוד כבר שלושה ימים לאחר שעלינו לארץ!

בית ספר חדש, חברים חדשים, מאכלים חדשים. תחילה החברים היו כמוני, עולים חדשים, אך עם רכישת השפה חוג החברים התרחב וכלל, בעיקר, את ילידי הארץ. ניסיתי לְהִידָמוֹת עד כמה שאפשר לצָבַרית. ההורים טענו שהפכתי להיות חוצפנית ושכחתי את כל הנימוסים הפולניים.

כמעט כל יום, אחרי שסיימתי להכין שיעורי בית, הייתי נפגשת בחוץ עם חברות. משחקות, מחליפות חוויות ומטיילות בטיילת. כל זאת עד שהיה מחשיך ואז חוזרות כל אחת לביתה. כאשר מזג האוויר היה קר או גשום, נפגשו בבתים.

לא נהגנו לקבוע פגישות מראש וגם לא יכולנו לברר טלפונית מי נמצאת בבית ומוכנה להיפגש, כי לא היו אז מכשירי טלפון בבתים. פשוט נהגנו להגיע, לצלצל בפעמון ולהיכנס. בילינו ביחד בחדר הפרטי של כל אחת (לא תמיד היה כזה), שוחחנו הרבה, הקשבנו למוזיקה עדכנית שנוגנה מתקליטים על  פטפון. היו לנו סודות, דמיינו הרבה איך יראו החיים כש"נהיה גדולות". לפעמים אכלנו ארוחת ערב זו בביתה של זו. לפעמים ישנו האחת אצל השנייה.

בשבתות נהגנו לעלות ברגל על הר הכרמל. קוטפות פרחי בר ( אז טרם הייתה מודעות לגבי שמירה על פרחים מוגנים). בחופש הגדול הלכנו לים או לבריכה.

למדתי בבית הספר התיכון "הריאלי העברי בחיפה". שסיסמתו הינה "והצנע לכת". אהבתי מאד שיעורי מתמטיקה, פיסיקה וכימיה. בית הספר לימד איך ללמוד ועודד מצוינות. הכנה מצוינת ללימודים גבוהים.

שיעור התעמלות בבית הספר הריאלי 1962

תמונה שלי מכֵּנֶס מחזור של הריאלי

גדנ"ע (גדודי נוער עברי) היה חלק מתוכנית הלימודים. הייתי חברה בשבט של צופים "משוטטי בכרמל" בחסות ובשטח בית הספר.

מחנה עבודה בקיבוץ גדות במסגרת גדנ"ע 1962

מסע גדנ"ע למכתשים 1963

למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים: מיקרוביולוגיה וגנטיקה. בכל סוף שבוע נסעתי ברכבת לחיפה. בחיפה היה בעלי לעתיד, נחום (הָצָבַּר), אשר למד בטכניון בחיפה.

בשנת 1967 נישאנו, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. כשנישאנו, שם משפחתינו היה: קושניר, כשם משפחת בן זוגי, נחום. כעבור שנתיים עיבְרַתְנוּ את שם המשפחה ל: ניר.

תמונת החתונה שלנו

גרנו רוב הזמן בחיפה. אני עבדתי במעבדה בבית חולים. מדי פעם טסנו לארה"ב, לפרקי זמן ארוכים, להשתלמויות ולשבתונים.

נולדו לנו שתי בנות: אורית ועינת. יש לנו חמישה נכדים (לפי סדר יורד של גיל): איתי, שירי, דנה, ליבי, מאיה. בזכות נכדתנו, ליבי, השתתפתי בתכנית "הקשר הרב דורי".

תמונה משפחתית

כל "השבט" שלנו. צילום מחגיגת יום הולדת 70 שלי בשנת 2016: אני, בעלי: נחום, שתי בנות, שני חתנים, חמישה נכדים. כולם מקסימים.

סיפורה של טבעת

סבתי, מלכה יזרסקי, נתנה טבעת העשויה מפלטינה, לאבא שלי, בנימין, עם סיום לימודיו באוניברסיטת קארל בפראג, צ'כוסלובקיה (היה אז בן 28 שנים. הוא נולד בתאריך: 28.11.1908 ונפטר בתאריך: 9.12.1963. הוא היה רק בן 55 שנים במותו).

סבתי, מלכה

תאריך סיום הלימודים מוטבע בטבעת: כ"ז סיון תרצ"ו: 17.6.1936. על הטבעת בולטות שתי אותיות B. J. ראשי תיבות של BENJAMIN JEZIERSKI. בתוך הטבעת נמצאת תמונה של אמו, מלכה (נולדה בשנת 1871).

הטבעת מועברת מדור לדור: מלכה > בנימין> מרים, ובהמשך היא תועבר לאורית או עינת ובהמשך לילדים שלהן.

אבי בנימין יזרסקי

אבא שלי: בנימין יזרסקי, נולד בוורשה, עיר הבירה של פולין בהמשך למד בגימנסיה בווילנה. רצה להמשיך את לימודיו באוניברסיטה בפולין, אבל באותו הזמן היה בפולין חוק "נוּמֵרוּס קְלאוּזוּס" שפרושו הגבלת אפשרויות קבלה של סטודנטים יהודיים לאוניברסיטה. לכן אבא שלי נסע לפראג, בירת צ'כוסלובקיה (אז. כיום, אחרי חלוקה: צ'כיה), כדי ללמוד שם רוקחות, כי שם לא הייתה מגבלה כזו. הוא למד בפראג באוניברסיטת קארל. אחת האוניברסיטאות העתיקות באירופה. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות יתרה.

תעודת סטודנט של אבי באוניברסיטת קארל בפראג

עם סיום לימודיו, בגיל 28, קיבל מאמו את טבעת הסִיגְנֶט (סוג של טבעת לגברים) הזאת, עם הקדשה בתוכה ועם תמונת אמו. טבעת זו הועברה אלי (הייתי בת יחידה). התמונה שבטבעת היא אחת התמונות הבודדות, שיש לי מסבתי זו.

סבתי מלכה עם בנה – אבא שלי בנימין

כשביקרתי בפראג בשנת 2008 (לפני 13 שנים), ביקרתי, גם, באוניברסיטת קארל, ונכנסתי שם לארכיון. מה רבה הייתה הפתעתי כשמצאתי, בהתרגשות, תעודות של אבי. צילמתי את התעודות ופנקס סטודנט שלו, הלכתי לראות את הבית שבו הוא גר בזמן היותו סטודנט (הכתובת הייתה כתובה במסמכים באוניברסיטה).

הזוית האישית

סבתא מרים: נהניתי מאד להכין את העבודה שלקחה אותי למסע אישי שתחילתו ברכבת משא מסיביר עד ימינו אלה במדינת ישראל. ולתעד עבור נכדינו והדורות הבאים, חלק מההיסטוריה המשפחתית שלהם – שלנו. נָעַם לי מאד לספר לנכדתי: ליבי, את קורות חיי ונָעָמָה לי מאד ההקשבה שלה. כל זה גרם להידוק הקשר בינינו.

הנכדה ליבי: מאוד נהנתי איתך והיה לי כף לשמוע סיפורים מהעבר שלך. למדתי המון עלייך ואני מרגישה שהתקרבנו הרבה.

מילון

הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ–מוֹלוֹטוֹב
הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ–מוֹלוֹטוֹב (נקרא גם הסכם האי-תוקפנות הגרמני/נאצי-סובייטי או הסכם היטלר–סטלין) הוא הסכם בין ברית המועצות לבין גרמניה הנאצית, שנחתם במוסקבה ערב מלחמת העולם השנייה. ההסכם כלל שני חלקים: החלק הראשון היה חוזה כלכלי בהיקף כספי של 200 מיליון רייכסמארק, שנחתם ב-19 באוגוסט 1939, לפיו התחייבה גרמניה למכור ציוד, מכונות ומוצרים לברית המועצות, תמורת אספקת מצרכי מזון וחומרי גלם.

ציטוטים

”מה רבה הייתה הפתעתי כשמצאתי, בהתרגשות, תעודות של אבי“