מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסע חייה של סבתא כרמל טוטנאור

סבתא ואני
סבתא בצעירותה
חוויות מהילדות

שמי כרמל, נולדתי ברומניה בשנת 1945 להוריי קרל (חיים) ויטי בנדיט. משפחתי גרה בעיירה קטנה ללא תחבורה ציבורית בשם "סירט".

אירועים חשובים מהילדות שאני זוכרת

בעיירה שלנו רוב התושבים היו נוצרים, היו מעט מאד יהודים ובמהלך ימות השנה היהודים לא הלכו לבית כנסת כל כך, אבל במהלך החגים כולם התלבשו חגיגי והלכו לבית הכנסת. לאחר בית הכנסת הייתה תהלוכה בעיר שנערכה במרכז (שהיה בערך כ-300 מטר). כל הנשים הגיעו עם כובעים חדשים ולבוש מאד חגיגי וזה היה מאד יפה.

אחת מהחוויות שהיו לי הייתה שבחגים כמו ראש השנה ויום הכיפורים היהודים לא עבדו ואז ההורים שלי היו בבית. אחרי בית הכנסת הגענו הביתה, אכלנו, שתינו והלכנו לנוח כשאבא שלי באמצע ואני ואחותי בצדדים. בבית היה לנו ספר תנ"ך בגרמנית (אבא שלי ידע להתפלל בעברית אך הוא לא הבין את המשמעות של התפילות) ואבא הקריא לנו מהתנ"ך בגרמנית (כשההורים שלי היו ילדים הם היו תחת השלטון האוסטרו-הונגרי ובבית הספר הם למדו גרמנית והם העבירו לנו את השפה). הוא הקריא לנו את סיפור הבריאה ועוד כל מיני סיפורים, וזו הייתה חוויה נהדרת בגלל שאבא לא היה הרבה בבית, הוא עבד כל היום.

שיחקנו בתקופת האביב עד בוא הסתיו בחוץ, לא היו טלוויזיות ומחשבים, ולפעמים גם קראנו ספרים. היינו משחקים מחבואים, תופסת, קלאס, "עולה אופימה" שזה משחק עם חישוק. בעיירה שלנו היה נהר שעם תחילת הקיץ כל פעם היינו יורדים לנהר סתם בשביל להתרחץ, להשתכשך במים. בנהר היו מכבסים בגדים, והיו רוחצים את הפרות והסוסים.

אני מאוד חברותית והיו לי הרבה חברות. היה בעיירה רק בית ספר אחד וכיתה אחת, הייתי עם אותם הילדים מהגן עד כיתה י"ב. החברים שלי היו נוצרים בגלל שמתוך שלושים ומשהו ילדים בכיתה היו רק שבעה ילדים יהודיים, לא קיבלתי יחס שונה בגלל שהייתי יהודיה. חוץ מפעם אחת שהייתה ילדה אנטישמית שאמרה שהיא תוציא ליהודים את העיניים בעזרת עט נוצה חד מאד, היה לנו יחס טוב מאד עם השכנים וחברות טובה.

סבתא ואחותה בצעירותם עם תלבושת בית הספר

אני והחברים שלי למחזור היינו הדור הראשון אחרי השואה, כולנו היינו ילדים לניצולי שואה, לחלק מההורים היו ילדים מנישואים קודמים, והרבה קרובי משפחה שנספו בשואה. אנחנו ילידי שנת 1945, נולדנו לאחר המלחמה שנגמרה ב-8 למאי 1945, כאשר היהודים השתחררו ממחנות הריכוז.

בגלל שההורים עבדו כל השבוע הייתה חובה לאכול את ארוחת יום השישי יחד, הדלקנו נרות ואחר כך הלכנו לעיסוקינו, אבל לא לפני שאכלנו יחד. פסח היה חוויה לא רגילה, היו להורים שלי כלים מיוחדים לפסח שהחזיקו אותם בעליית הגג. בין הכלים היו שתי קעריות שעשויות מחמר שהזמינו במיוחד ובתחתית שלהן היו כתובים השמות שלי ושל אחותי, ואנחנו חיכינו מאד לאכול ביום הראשון של פסח בצלחות אלה. חוץ מהכלים של פסח היו גם הכלים הרגילים, אז ניקינו אותם מהחמץ: לקחנו אבני נחל חמות שיגרמו למים לרתוח ולבעבע. אחר כך הייתה עוד מסורת: כל שנה אימא שלי הייתה מכינה שומן אווז וכבד אווז. אימא שלי הייתה מפטמת את האווזים חודש לפני השחיטה, שוחטת אותם ואז מורידה את הסיר של פסח (כי חס וחלילה לא היו מבשלים בסיר של חמץ) ומבשלת את שומן האווז (שקראו לו "שמאלץ") בסיר, ואז היו שמים את הסיר במרתף (שיהיה קר יותר, כי לא היו מקררים).

יחסיי עם הורי

עם הוריי היו לי יחסים די קשים. אבא שלי אדם רך מאד היות והוא לא היה הרבה בבית, אימא שלי הייתה קשה, היא הייתה ניצולת שואה שאיבדה ילד בן חמש בשואה ואת רוב משפחתה גם. היא אפילו הרביצה לנו לא מעט, איתה אי אפשר היה להתפשר, מה שהיא אמרה היה קדוש. לא היו הרבה חובות, כי הייתה לנו עוזרת כפרית שעשתה את עבודות הבית, אך פה ושם היה צריך ללכת למכולת לקנייה קטנה או ללכת לשוק שהיה מול הבית שלנו, לקנות משהו קטן. היות ואבא שלי עבד קשה מאד כל היום ולא יכול היה לחזור הביתה לאכול צהרים, היינו אנחנו בריצה או באופנים מביאות לו את האוכל שאימא בשלה.

לי היו תנאים טובים בבית, אך לאימא שלי היה יותר קשה כי לא היה גז ומכונת כביסה, היו צריכים לבשל כל יום, בשביל כביסה כמו מצעים ומגבות, הייתה אשה שקראו לה 'הכובסת', היא הייתה באה ומכבסת בבית אחד, בבית שני, בבית שלישי, תולה את הכביסה ואז מתחילה שוב את כל הסיבוב בשביל לגהץ הכל. לחם אפו בבית, היו מכינים אוכל טרי ולא מכינים לכל השבוע. מה שכן היו מכינים זה אוכל לשבת שהיו מכינים ביום שישי והיו שמים במזווה, לפעמים היו שמים גושי קרח ולפעמים לא, אבל בדרך כלל האוכל לא היה מתקלקל מהיום למחר.

אני גדלתי על ארבע שפות: יידיש וגרמנית דיברנו בבית ורומנית ואוקראינית דיברנו ברחוב. עם סבתא שלי, סבתא מלכה, דיברתי יידיש. אחר כך בגן שפת הלימוד הייתה רומנית.

השפעתה של תקופת השואה

ההשפעה הייתה השפעה קשה מאד, אמא ואבא שלי ניצולי שואה. אבא שלי בא ממשפחה של חמישה אחים ומהם רק הוא חזר הביתה, אימא שלו נספתה בשואה וארבעת האחים ודודים כמובן. אימא שלי הייתה בשואה עם ילד בן חמש – משה, שמת מרעב ומטיפוס המחנות, זו הייתה מחלה שהמיתה בעיקר ילדים. בעיר היו להורים חברים שבחודשי החורף, כשהערבים היו ארוכים, היינו נפגשים איתם, אוכלים גרעינים או עושים על האש ואז הם היו מדברים הרבה על השואה ומזכירים אחד לשני אנשים שנספו בשואה ומקרים שקרו להם. אני יודעת את הסיפורים על ההורים שלי מילה במילה.

משפחתי

אבא שלי עבד בתחנת קמח (הוא היה טוחן חיטה באבן ריחיים), בכפר שהיה ממוקם בערך שבעה ק"מ מהעיירה שלנו. הוא היה קם השכם בבוקר וחוזר רק בערב. היו תקופות שבחורף הוא אפילו לא היה חוזר בערב ונשאר יום, יומיים ואפילו שלושה שם ורק אז חוזר. אימא שלי הייתה עקרת בית וכשהייתי בת שש, סבתא מלכה באה לגור איתנו. בשנת 1955 היא עלתה לארץ עם כמה אחים ואחיות של אימא שלי. אנחנו נרשמנו לעלייה אבל אז היה כבר משטר קומוניסטי ברומניה שנתן לעלות לישראל לכל מי שרצה, עד שיום אחד החליטו לסגור את הגבולות ולא לתת ליהודים לעלות לישראל ואנחנו נשארנו בין אחרוני היהודים שנשארו ברומניה.

סבתא ומשפחתה

יחסיי עם אחותי

כמו בין כל אחים ואחיות, פעם ריב ופעם לא. אחותי הייתה מאד שובבה ואני הייתי ילדה מאוד טובה, וכל פעם שהלכנו לכל מיני מקומות היא התחצפה ולא היה לה אכפת אם זה מבוגר או צעיר. אני נורא התביישתי בה, תמיד אימא הכריחה אותי לקחת אותה איתי לאן שאני הולכת וזה היה ממש נורא. כשהייתי בת 14 והלכתי למסיבות כיתה והייתי חייבת לקחת אותה איתי, היא הזדנבה אחרי ואחר כך סיפרה על כל מה שעשינו בבית.

סבתא ואחותה בבגרותם

פעם היה לי חבר לא יהודי ומבחינת כולם זה היה נורא, והיא הלכה וסיפרה הכל לאימא שלי. אני כל כך כעסתי עליה וכל כך בכיתי. עכשיו אנחנו ביחסים טובים מאד. כל שנה אימא הייתה מכינה את כל הקישוטים והאירוח ממש יפה, היינו מכינים ומזמינים את כל החברות הטובות. חגגנו בת מצווה כמו יום הולדת רגיל, כי בחוץ לארץ לא היה נהוג לחגוג בת מצווה, למרות שבר מצווה כן נהגו לחגוג.

העלייה לארץ

היה לנו קשר מכתבים עם הדודים בישראל וכל הזמן חשבנו לעלות לישראל אבל היות והתבססנו אז נשארנו. אני סיימתי תיכון בינתיים. הכרתי את סבא (בעלי) והוא ומשפחתו ביקשו אישור עלייה לארץ ובשנת 1963 הם עלו לארץ. אני אמרתי להורים שלי (הייתי אז בת 18) שאני רוצה לעלות לארץ ואם הם רוצים לעלות איתי אז יופי, ואם לא אז אני עולה לבד. בסופו של דבר נרשמנו כולנו, ומרגע שנרשמנו זה לקח בערך 9-8 חודשים.

הפגישה עם סבא והנישואים

את סבא פגשתי עוד כשהיינו ברומניה, בעיירה שלי היה תיכון אחד שלא עשו בו בגרויות אז צירפו את התיכון שלנו לתיכון שבעיירה של סבא. היות ומקסי, האח של סבא, היה בגיל שלי, אז התכוננו קצת ביחד לבגרויות ואז סבא התחיל לחזר אחריי. היות וההורים שלי היו חברים של ההורים של סבא, אז ההורים שלי ביקשו מההורים של סבא שיארחו אותי אצלם כדי שאני אגיע בזמן לבגרויות. לאחר חמישה חודשים מאז שהגענו לארץ התחתנו ועשינו אירוע די צנוע.

משהו להוסיף…

נולדו לנו שלושה ילדים: אילנה, רמי ומאיה, שני חתנים: זאביק ואורן וכלה: גל. מאילנה וזאביק יש לנו שלושה נכדים: נופר, ליאור ועמרי. מרמי וגל יש לנו שלושה נכדים: ליה, עומר וגאיה וממאיה ואורן ארבעה נכדים: שיר, איתי, יהלי ואיתן. אנחנו המשפחה הכי הכי מאושרת ואנחנו מאד נהנים מכל הילדים והנכדים.

מאז בוא הקורונה אנחנו מבודדים מכולם ושומרים על ריחוק חברתי ומשפחתי.

הזוית האישית

יהלי: למדתי המון על סבתא, למדתי להכיר אותה וזה חיבר ביננו עוד יותר, אני שמחה על התכנית הזו.

כרמל: לדבר על העבר ולספר שפעם גם אני הייתי ילדה ועל החוויות שלי נתן עוד פן למערכת היחסים ביני לבין יהלי.

מילון

רומניה
רפובליקה בצפון-מזרח חצי האי הבלקני, הנמצא בדרום-מזרח אירופה. המדינה גובלת עם אוקראינה בצפון וגם בדלתת הדנובה בדרום; עם רפובליקת מולדובה במזרח, עם הונגריה במערב, ועם סרביה ובולגריה בדרום לאורך נהר הדנובה. כמו כן, בדרום מזרח הארץ יש לרומניה רצועת חוף לאורך הים השחור. בשנת 2004 הצטרפה רומניה לברית נאט"ו וב-2007 גם לאיחוד האירופי.

ציטוטים

”החיים ממשיכים, לפעמים למרות הקשיים“

”אני גדלתי על ארבע שפות: יידיש וגרמנית דיברנו בבית ורומנית ואוקראינית דיברנו ברחוב“