מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מסע העלייה מהרי האטלס ל"ירושלים"

סבתא פרחיה עם נכדתה רינתיה
רחוב במלאח של פאס
במשך היום הלכנו ללא מנוחה, וכשירד הלילה היינו מפרקים את הסחורה, ובבוקר מעמיסים את הכול וממשיכים...

שמי פרחיה אדרי, הגעתי ממרוקו לפני 54 שנה, נולדתי בשנת תש"י בכפר קטן בחבל אגדיר להוריי ימנה וניסים אלמקייס.

גרנו במלאח הוא שמו של הרובע היהודי בערי מרוקו, כעין גטו של היהודים. חסד עשה אתנו הקב"ה שגידרו אותנו, וכך נשתמרה היהדות המקורית בטהרתה. היה לנו כבוד גדול לרבנים. ולא היו מחלוקות, כולם קיבלו ללא עוררין את הפסיקה של הרבנים ותלמידי החכמים. גם כאשר נחלקו דעותיהם בהלכה מסוימת, הוויכוח לא פרץ החוצה. אל פשוטי העם הגיעה רק הפסיקה האחרונה. ידענו שאם אמרו לנו שאסור לעשות מלאכה מסוימת  בשבת אז כך נוהגים ולא שואלים שאלות, לא ידענו אחרת.

המלאח- הרובע היהודי במרוקו 

במרוקו צמחו גדולי ישראל בעלי שם. אחד מהם  הוא סבי ז"ל שכתב בכתב ידו למעלה משבעה ספרים עבים. היום אחד הספרים שלו נמצא אצל בני, אביה של רינתיה, ומקווים להוציא אותו לאור. אלא, שיש שם הרבה מילים בערבית ומלאכת הפענוח דורשת עבודה.

שמו של סבי היה רבי ירעיש דרעי. כיום חיים אתנו כאן בארץ ישראל, תלמידים רבים שלו, שהם תלמידי חכמים גדולים ורבני ערים,  בני שמונים פלוס לאורך ימים ושנים טובות. אחד התלמידים הוא הרב קריספין, בעלה של הרבנית- אחותו של רבי אלעזר זצ"ל.

הבנים במרוקו למדו תורה ולמדו להתפלל. הם לא ויתרו על קוצו של יוד. הם קיימו הכול בהידור ובשלימות. אבל אנחנו, הבנות, לא למדנו בכלל. אולם החדירו בנו שלפני שאוכלים יש לברך ולהודות לה', על מה שיש, ושהקב"ה ייתן לנו בריאות. ואחרי האכילה לא נתנו לנו לקום מבלי להגיד "הקדוש ברוך הוא תן פרנסה לאבא". לא תמיד הבנו את מה שאנחנו אומרים, ידענו שזה  מה שצריך להגיד.

המסחר אצלנו לא התנהל עם כסף אלא היה סחר חליפין. פעם בשבוע היה שוק שכולם היו מגיעים, הגויים והיהודים, כל אחד הביא את הסחורה שלו והחליף בסחורה של חברו. אחד הביא פרה, והשני חמור והיו מחליפים ביניהם.

יום שוק

ולשאלתך נכדתי, "איך הייתם מתקלחים"? היינו מחממים את המים על הפתילייה או הפרימוס וכך התקלחנו. את הבגדים כיבסנו בנהר ולא במכונת כביסה. לא ידענו בכלל שיש מכונת כביסה או שיש חשמל בכלל.

היציאה מהכפר בדרך לירושלים

בכל פעם שאני קוראת בחומש בראשית את הכתוב "ויחבוש את חמורו". ובחומש שמות "ויחנו וייסעו", זה מסמל עבורי את ציוני הדרך למסע שעשינו מהכפר שלנו עד לירושלים. תמיד הייתה לנו השאיפה והרצון לצאת לארץ ישראל ולירושלים. רצינו ללכת לירושלים. בכל תפילה ותפילה כשהיינו מגיעים למילה ירושלים היינו מתעכבים ומאריכים במילה "ירושלים", שסימלה עבורנו את ארץ ישראל.

קושי גדול היה לצאת מהכפרים ומהעיירות האלו. היות ולא הייתה תחבורה ולא היה חשמל, החיים היו פרימיטיביים מאוד. למרות הכל, החלטנו לצאת. כמובן, מבלי שהגויים במקום ירגישו שעזבנו את המקום. היינו קבוצה של יהודים, עשר משפחות שיצאנו לדרך. וכמובן לא עם אוטובוס, אלא כלי התחבורה היו חמורים וסוס. רצינו תחילה להגיע לרבי דוד ומשה ע"ה,  גרנו אומנם באותו אזור אבל זה מרחק שלא יכולנו לצעוד ברגל. אולי אם הייתה לנו תחבורה כמו היום? זה היה עניין של חצי שעה.

המטרה של הוריי כשהחליטו לעזוב את העיר הקטנה, ולהגיע לעיר קצת יותר מפותחת, לא הייתה  כדי לבוא למקום יותר מפותח או יותר מודרני, אלא המטרה הייתה להתקדם ליעד הסופי –  לארץ ישראל, ירושלים.

המסע מהכפר לעיר ערך כשלושה ימים. הדרך הייתה מלווה בניסים גדולים. הלכנו ממש כמו שכתוב "ויחנו וייסעו" "ויחנו וייסעו". במשך היום הלכנו ללא מנוחה, וכשירד הלילה היינו מפרקים את הסחורה. לא משנה היכן ביער או בעיר, מפרקים הכול ומחכים לאור הבוקר. ושוב מעמיסים וממשיכים הלאה.

אחד הניסים שחווינו בדרך, הוא "נס המעיין" בכל מקום שחנינו גילינו מעיין מים נובעים. ממנו שתינו ומילאנו כדים להמשך הדרך. בדרך מצאנו גם כל מיני עשבים אכילים. כמו, ערמונים ששימשו לנו כמזון. אחרי מסע של שלושה ימים ושלוש לילות הגענו להרי האטלס, לכפר סור, לפקוד את קברו של הצדיק הרב דוד משה ע"ה, לנו שם לילה אחד. וכשהתחלנו לראות קצת אור, שוב העמסנו את כל המעט שהיה לנו.

ציונו של הצדיק רבי דוד משה

למרות שפחדנו מאוד מהערבים, השומר ששמר עלינו בדרך היה ערבי. וגם זה היה נס.  שכן, לא היה לנו נשק, ובשיירה היו הרבה ילדים קטנים חסרי מגן. אני הייתי בת שש שבע, ומתחתיי היו עוד שלושה אחים קטנים, ביניהם תינוקת ממש. וכך היה המצב גם במשפחות אחרות. הלכנו עד שהגענו לעיר אגווי. שם כבר הייתה תחבורה ציבורית. כשהגענו קיבלנו הנחיות איך עולים לאוטובוס! עלינו לאוטובוס, לקחנו את מעט הדברים שהיו לנו. ואת החמורים והסוסים השארנו לערבי.

הגענו למרקש, שם הייתה לנו דודה שגרה כבר שם הרבה זמן. התיישבנו אצלה שבוע ימים, כדי לעכל ולראות את העולם המודרני. הכול היה חדש עבורנו, בפעם הראשונה ראינו אוטובוס.

אחרי שבוע אבא אמר שאנחנו צריכים לעבור לקזבלנקה. עלינו שוב לאוטובוס והגענו לקזבלנקה. שם קיבל את פנינו דודי. שם התחלנו להתאושש. אבא היה מקצוען בתחום הסנדלרות. אבי התחיל לעבוד והשתכר יפה. ואז שמענו על העלייה לארץ ישראל. אבי אמר שלא מחליפים עיר ניכר בעיר ניכר,והמטרה שלנו היא להגיע לירושלים, אבל זה לא פשוט, כי בדיוק אז בשנת 1960 התחילה העלייה, ובשנת 1961 עצרו את העלייה.

השלטונות החליטו לעצור את העלייה. אבא לא השלים עם זה והוא החליט שהוא קונה בכספו הפרטי. כי בקזבלנקה הקב"ה הרחיב את גבולנו בזכות המקצוע של אבא. אבא הלך והזמין דרכונים ושילם עבורם. אבל השלטונות לא הסכימו לשחרר את הדרכונים. אבא זצ"ל לא נכנע. עשה כעבור שנה הוא שיחד בכסף איזה גוי, וביקש ממנו את הדרכון שלו. הגוי הסכים. אבל הזהיר אותו שתוך 24 שעות עליו לעזוב את מרוקו, אחרת זה עניין של פיקוח נפש עבורך וגם עבורי. כמה כבר אפשר להתארגן תוך 24 שעות? אבל לא היה אכפת לנו. ותוך יממה אחת התארגנו והגענו לעיר הנמל במרוקו. היו לנו דרכונים ולא הייתה סיבה לעצור.

עלינו לאנייה והתפללנו לקב"ה שלא יתפסו אותנו, ושלא יסגירו אותנו חזרה למרוקו. לאחר שלושה ימים הגענו לצרפת. ירדנו לחוף. בדרך כלל השהות בצרפת הייתה  שבוע במחנה עולים. אך מכיוון, שיש לי אחות שנולדה עם מום ברגליים. החליטו לנתח אותה בצרפת. ולא קיבלנו אישור לעלות לישראל כל עוד אחותי לא תנותח בצרפת. הם טענו שבישראל אין מספיק אמצעים לכך. אולם הוריי לא הסכימו מיד, הם ביקשו לשאול את דעתו של הרבי מליובאוויטש, כפי שהיינו רגילים לעשות כשהיינו עוד במרוקו. בקזבלנקה למדנו במוסדות של חב"ד. הבנות ב"בית רבקה" והבנים בתלמוד תורה חב"ד.

הוריי שלחו מכתב לרבי וחיכו לתשובה. לאחר כחודש וחצי קיבלנו תשובה בדואר, הרבי הורה  שאחותי תעבור את הניתוח בארץ ישראל. אחרי חודש וחצי שהתעכבנו בצרפת עלינו לארץ ישראל.

הפלגנו באנייה מצרפת. הנסיעה ארכה שישה ימים. ההפלגה לא הייתה קלה. אמנם אנחנו הילדים ראינו בזה חוויה, עד שאמרו לנו ללבוש את כל המצופים. כל הדרך אבא וסבא אמרו לנו "כשאתם נכנסים לארץ ישראל הדבר הראשון שאתם עושים, הוא לנשק את אדמת ארץ ישראל, כמו שאתם מנשקים את המזוזה".

כשהגנו לחיפה אבא רצה להגיע לקסטינה כי ידע שאחיו גר שם. אבל פקידי העלייה  לא הסכימו ושלחו אותם למעברת עזתה. אבי ביקש לדעת אם יש שם עבודה? בית כנסת להתפלל? בית ספר לילדים? הם אמרו לו שיש שם הכול בהבטחה מלאה. הגענו לנתיבות  שנקראה אז עזתה. היה זה לפני 54 שנה בשנת 1963. אני הייתי כבר בת 12. הגענו בלילה. קיבלנו דירה בבניין קומתיים הראשון בכניסה לעיר. בדירה היו שני חדרים, חדר אחד גדול וחדר אחד קצת יותר קטן, איזו מן פינה שהיה  מטבחון קטן. הצטופפנו שישה ילדים, זוג הורים ושני סבים מבוגרים. שטח הבית היה 48 מטר מרובע. אבל השמחה והאושר היו גדולים. קיבלנו עם הדירה שמיכה שחורה, מיטות ברזל שהיו נפתחות והילדים היו נכנסים בפנים.

נתיבות עזתה בשנות ה-60

אבא זצ"ל, ב"ה, מצא עבודה, הוא עבד על טרקטור בחברת ה"זרע". לימדו אותו איך לעבוד בטרקטור. התחלנו קצת להתפרנס ולהתאושש. הילדים נרשמו לבתי הספר, הגענו בחודש אוגוסט, בתקופת החופש הגדול, וחיכינו כבר להתחיל את הלימודים.

היה חם נורא. היה לנו קשה להתרגל לחום של הנגב. כי העיר ממנה הגענו הייתה מכוסה בשלג כל החורף. עם הזמן הסתגלנו פחות או יותר, נכנסנו לבתי ספר מיד אחרי החופש. אותי הכניסו לכיתה ד', כשבעצם הייתי צריכה להיות בכיתה ח'. הרגשתי שאין זה מקומי. וידעתי שזה לא הגיל שמתאים לי. נלחמנו מלחמה גדולה לשנות את שנת הלידה שלי. שכן, אבי רשם עלי שאני ילידת שנת 1953 ולא את התאריך הנכון 1951. זאת  כדי שאוכל להירשם בדרכון שלו. הוא רשם את כל הילדים צעירים בשנתיים שלוש לגיל האמתי שלהם. רק לאחר ששינינו לי את גילי במרשם התושבים, הקפיצו אותי כיתות. אולם גם שם הייתי בבעיה, משום שלא ידעתי את השפה, למרות שהגעתי עם ידע רחב מלימודיי ב"בית רבקה" במרוקו. בסייתא דשמיא  ובעזרתה של הרבנית אסתר הורביץ  התקדמתי והתאקלמתי יפה והייתי בין הטובות בכיתה.

כשסיימתי את כיתה ח', המורה אסתר אולמן יחד עם הרב יששכר מאיר זצ"ל רשמו את כולנו לבני ברק. ואני התקבלתי לסמינר של הרב וולף. בתחילה המורות חששו שלא אתאקלם, כי עדיין לא הייתה לי שפה תקנית. הרב וולף זצ"ל ענה להן משפט קצר: "אם אנחנו נצליח להוציא מפה בת ישראל דיינו". מנהלת הפנימייה, הגב' רבקה אופמן הצמידה לי מורה חונכת וברוך ה' לאט לאט הדבקתי את הקצב של הבנות. לאט לאט כבר לא נחשבתי עולה חדשה, למרות, שהייתי די "טריה" בארץ. כשסיימתי את הסמינר עם תעודת הוראה, אז הרב וולף נפנף עם התעודה ואמר: "אתם רואים מה זה לדחות בת ישראל"? אם היינו דוחים אותה מי יודע לאן היא הייתה מגיעה!!

הזוית האישית

הסבתא פרחיה עם הנכדה רינתיה, נפגשו ותיעדו את סיפורה של סבתא פרחיה, בתכנית הקשר הרב דורי בביה"ס.

מילון

סחר חליפין
היא שיטת מסחר המבוססת על החלפת סחורות ושירותים בין שני אנשים או יותר. בשיטה זו לא קיים מוצר אשר מוגדר כאמצעי חליפין (כמו הכסף בו נעשה שימוש בימינו), ולפיכך אין הבחנה בין קונה ומוכר, מפני שכל משתתף בסחר משמש בו זמנית הן כקונה והן כמוכר. כבר בסוף העת העתיקה נהגו אנשים להחליף מוצרים שייצרו וכן לשלם במוצרים תמורת עבודה או שירות. כך למשל, רועי צאן החליפו בשר וחלב עם איכרים שגידלו פירות וירקות, ובעליו של שדה חיטה שילם לעובדיו באלומות חיטה או בקמח.

ציטוטים

”מאחלת שבעזרת ה' ובשעה טובה תגיעו להיות אימהות וסבתות, ונזכה כולנו לגדל דור ישרים מבורך.“