מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

חנה מלכה יפרח עולה ממרוקו לכפר חב"ד

הבית הראשון בכפר חב"ד
אונית העולים ממרוקו
כשסבתא חנה והוריה עמדו לעלות לאוטובוס, הגיעה קבוצה של ערבים והתחילו להכות באוטובוס עם מקלות.

הנכדה עדי וקנין מתעדת את סיפורה של סבתה חנה מלכה יפרח.

סבתא חנה נולדה במרוקו בכפר אולד  ג'נג'יה, בשנת 1940 להוריה אברהם וסוליקה עבדלחק ( אמיתי)

החיים במרוקו

האווירה בבית שלנו הייתה טובה. הייתה לנו עוזרת וכובסת. את הלחם הכנו לבד, טחנו את הקמח, הכנו את הבצק ואפינו בתנור על פחמים. לא היה לנו מקרר בבית, ולכן היינו מבשלים כל יום אוכל טרי  לשלוש ארוחות ביום.

בכפר שלנו היה בית כנסת אחד או שניים שם הילדים היו לומדים, הנשים לא היו הולכות לבית הכנסת, ולא הייתה עזרת נשים. במרוקו הוקמו ישיבות בהן למדו הבנים תורה והלכה. אנחנו ההבנות למדנו בבית הספר, לצערי, הוא פעל כחצי שנה בלבד, כי מחבלים הניחו פצצה בבית הספר ופוצצו אותו. המורים ברחו ובית הספר נסגר. והמבנה עבר לידיהם של הערבים.

החתונות במרוקו היו יפות ושמחות מאוד, הריקודים נערכו בהפרדה מלאה והשמחה הרקיעה שחקים. האוכל לחתונה היו מעשה בית, הכינו אותו בנות המשפחה והשכנות, שבוע לפני האירוע התחילו כבר בהכנות, כולם היו שותפים לשמחה. לכבוד החתונה הכינו  אוכל מיוחד. ואחרי החתונה חגגו שבוע ימים של "שבע ברכות".

העלייה לארץ

הוריה של סבתא השתוקקו תמיד לעלות לארץ ישראל. אבל בגלל סיבות שונות זה התעכב. אולם, עם חזרתו של מוחמד החמישי מהגלות ב-1956 נעשתה מרוקו למדינה עצמאית והיהודים נעשו אזרחיה. המלך במרוקו אומנם הצהיר  שהיהודים בארצו ייהנו מביטחון והגנה על חייהם ורכושם.

עם זאת, ליהודים היו חששות רבות לגבי עתידם במרוקו העצמאית, שכן, הם הוו מיעוט יהודי במדינה מוסלמית,  ומאידך, הקולות הלאומיים הקיצונים, שקיבלו את השראתם מהליגה הערבית, הלכו וגברו.

כחלק מהמאבק הלאומי המרוקאי בשנים 1950-1956 בוצעו פיגועים כנגד מטרות ממשל הצרפתי, מתיישבים אירופאים ולעיתים גם כנגד היהודים שזוהו איתם, ופעמים רבות העיתונים הלאומיים היו שופר להסתה אנטי-יהודית. חשש נוסף של יהודי מרוקו היה שבמרוקו העצמאית מוסדות יהודיים יולאמו ויופקעו, במיוחד מוסדות הקשורים למערכת החינוך היהודית הענפה שפעלה במדינה.

בשנת 1956 החליטו הוריה לצאת ממרוקו ולעלות לישראל. נסענו באוטובוס לכיוון צרפת, ואחר כך הפלגנו באנייה מצרפת לישראל.

כשסבתא חנה והוריה עמדו לעלות לאוטובוס, הגיעה קבוצה של ערבים והתחילו להכות באוטובוס עם מקלות. הנהג שהיה ערבי אמר להם להגיד "יחי המלך" – מוחמד החמישי, וכולם אמרו, רק אז הם עזבו את האוטובוס וסבתא והוריה יכלו  לנסוע לצרפת. בצרפת הם עלו לאנייה והפליגו במשך 10 ימים.

במשך ההפלגה, בכל פעם שהגיעה זמן הארוחה, היו קוראים להם לבוא לאכול. אבל הם היו בבטן האנייה והייתה שם הרגשה קשה מאוד, היו בחילות וסחרחורות. באחד הימים הם הגיעו למקום, שהיה בו שורה של מערבולות.  כולם התפללו לה' ובכו, היה מתח גדול, ב"ה הם עברו את המערבולות והגיעו לארץ בשלום.

ההתיישבות

הם הגיעו לנמל חיפה. משם הם נשלחו למעברה, ולאחר זמן קצר הם הגיעו  לכפר חב"ד. לאחר  שגיסה שלמד בישיבת חב"ד בקזבלנקה, שלח מכתבים לארץ וסידר עבורם את המקום.

סבתא והוריה קיבלו בית ערבי. בימים הראשונים לא היה להם חשמל, טלפון, גז, לא היו להם שירותים בבתים, היה רק אחד בחוץ, בביתן עץ ששימש עבור מספר משפחות. בבית היה ברז קטן, ששימש לכול הצרכים. הם כיבסו הכל ביד. את החלב הם קנו אצל הרפתן בכפר, ולאחר מכן הרתיחו את החלב על פרימוס, החלב זה שימש מזון לתינוקות.  הכפר היה קטן, היו בו מעט משפחות, כולם הכירו אחד את השני.

לסבתא, ההתאקלמות בהתחלה הייתה קשה מאוד, היא הגיעה בהיותה בגיל 16, והיה לה קשה להשתלב במסגרת חינוכית מתאימה לגילה מבלי להכיר את השפה. אבל, ב"ה, האווירה החמה והמשפחתית ששררה בכפר תרמה רבות להשתלבות וההתאקלמות של סבתא ומשפחתה.

הזוית האישית

הנכדה עדי וקנין השתתפה השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתה ותעדה את סיפורה של סבתה חנה מלכה יפרח.

 

מילון

מוחמד החמישי בן יוסף
בערבית: محمد الخامس; 10 באוגוסט 1909 – 26 בפברואר 1961), סולטאן מרוקו תחת כיבוש צרפתי בשנים 1927-1953, ומלך מרוקו העצמאית מ-1955 עד 1961. נחשב לאבי האומה המרוקאית ומשחררה מהקולוניאליזם הצרפתי. ויקיפדיה

ציטוטים

”בזכות האווירה החמה והמשפחתית בכפר חב"ד, זכיתי להתאקלמות טובה בארץ“