מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ממרוקו לוונצואלה ולארץ

סבתא שרה והנכדה סיגל
סבתא שרה בסיום בית הספר היסודי
המסע של סבתא ממרוקו לוונצואלה ולישראל

החיים במרוקו

שמי שרה, נולדתי בת יחידה בשנת 1941, בטאטואן, מרוקו ספרדי. הסיפור שלי מתחיל במרוקו. למדתי בבית ספר היהודי בשם "אליאנס ישראליתה אוניוורסל"- שם למדנו צרפתית, ספרדית ועברית. כשהייתי בכיתה ו' מלאו לבית הספר 100 שנה.

 

היהודים במרוקו חיו בנחת, כל עוד המשטר הספרדי שלט במרוקו. כשהספרדים החזירו את מרוקו לערבים, היהודים פחדו לחיות במדינה ערבית וחשו שהביטחון שלהם הופר. חלק מהיהודים עברו לארצות אחרות כגון: אמריקה הלטינית, ספרד, ונצואלה וכמובן למדינת ישראל. רוב משפחתי נסעה לוונצואלה והיתר לישראל. לאחר שסיימתי את לימודי בבית הספר היהודי, הצטרפתי לתנועה ציונית מחתרתית. בתנועה למדנו על ארץ ישראל ועל החיים בקיבוץ.

יום אחד, נסענו לעיר בשם "בלנקה" כדי להיפגש עם השליח שבא מהארץ, כאשר התאספו שם כל חברי התנועה הציונית של כל מרוקו. השליח הסביר לנו איך מתנהלים החיים בקיבוץ, כיוון שהמטרה של הקבוצה הציונית הייתה להגיע לקיבוץ בישראל. באותה תקופה העלייה של יהודי מרוקו הייתה אסורה ולרוב היהודים לא היו דרכונים, כך שהם נאלצו לצאת בחשאי. באותו הזמן הייתה אוניית מעפילים שהפליגה לארץ ישראל אבל בצער היא טבעה עם כל האנשים שהיו עליה. אחת המשימות שהגרעין קיבל הייתה לחלק עלונים שנועדו להרגיע את היהודים ולעודד אותם בכך שמדינת ישראל שומרת על כל היהודים בעולם.

העלייה לארץ

בשנת 1961, חברתי ואני עלינו לארץ, לי היה דרכון וחברתי באה עם דרכון מזויף. כיוון שהנסיעה לארץ הייתה אסורה נסענו בתחילה לספרד, ומספרד לחיוורלתר,  מחיוורלתר למארסי, וממארסי לישראל. עד שלא עברנו את הגבול של מרוקו הינו בלחץ אך בסוף הצלחנו לעבור בשלום. במארסי נשארנו חודש במחנה וחיכינו עד שיגיע האישור לעלות לארץ. במחנה, חברתי ואני התנדבנו לעזור בכל העבודות כגון: לקבל עולים, לעבוד במטבח בחדר האוכל ועוד. לפני שעלינו לארץ השארתי את הדרכון שלי במחנה כדי שיוכלו להשתמש בו לעזור ליהודים אחרים לעלות לארץ.

הקיבוץ והצבא

כשהגענו לארץ, הלכנו לאולפן בקיבוץ משמר השרון, שם למדנו עברית חצי יום וחצי יום עבדנו.

 

האווירה הייתה נחמדה, הכרנו הרבה חברים מארצות שונות, כגון: טורקיה, מרוקו, אלג'יר וארצות הברית. העברית שלמדנו בבית הספר במרוקו עזרה לנו להשתלב באולפן ובקיבוץ. בסיום האולפן נפגשו עם שאר הגרעין בקיבוץ בית אורן. ההתחלה בקיבוץ הייתה מאוד קשה, אך התרגלנו די מהר לעבודות שלא היינו רגילים לעשות אותן קודם. היינו עוזרים אחד לשנייה במה שהינו צריכים ונהנו מאוד. בשנת 1962, התגייסתי לצבא ושירתתי בנח"ל עם כל חבריי. לאחר שסיימתי את שירותי בצבא עזבתי את הקיבוץ ורוב חברי גם עזבו למקומות שונים בארץ. אני עזבתי לדימונה, הכרתי את בעלי, התחתנו בארץ ונסענו מיד לוונצואלה  כדי להצטרף למשפחתי שנשארה שם.

החיים בוונצואלה ובאי מרגריטה

כשהגענו לוונצואלה, המשפחה שלי עזרה לנו למצוא עבודה, מגורים ועוד… מהר מאוד התרגלנו לחיים החדשים בוונצואלה. בשנת 1969, נולד הבן הראשון שלנו, יצחק. בשנת 1973, נולד הבן השני- דניאל. בנובמבר של שנת 1973, עזבנו את קרקס שהיא עיר הבירה של וונצואלה ונסענו לאי בשם מרגריטה (שנמצאת בוונצואלה). הסיבה למעבר לשם היא שבעלי מצא עבודה חדשה וטובה יותר.

 

בהתחלה, במרגריטה לא הייתה קהילה יהודית, היינו רק אנחנו ועוד משפחה. לאחר זמן מה, הגיעו כמה משפחות יהודיות לאי. מרגריטה היא אי יפה מאוד, ותושביה היו אנשים טובים אך הם לא הכירו את העם היהודי. לא היו בתי ספר יהודים, ולכן ילדיי הלכו לבית ספר נוצרי. בימי שישי כל היהודים שגרו באי התאספו כל פעם לבית אחר כדי לקיים את המצוות של היהדות כגון: קבלת שבת והחגים. כך ילדנו קיבלו את המסורת היהודית. לאחר 14 שנים כשבני הראשון היה בין 16 וגמר את התיכון, חזרנו לקרקס כדי שהוא יוכל ללמוד באוניברסיטה. כשבני גמרו את לימודיהם האקדמאים הם הכירו את בנות זוגם והתחתנו בקרקס.

 

בינתיים, המצב הפוליטי בוונצואלה הדרדר ואנשים חששו לביטחונם. ילדיי החליטו לעזוב את וונצואלה, הראשון נסע לארצות הברית והשני עלה לארץ. אחרי שנתיים שגרנו לבד בוונצואלה גם אנחנו החלטנו לעלות לארץ. כיום אני בת 77, אנחנו גרים ברעננה והחיים בארץ נהדרים. יש לנו שישה נכדים: שלושה בחו"ל ושלושה בארץ. מדי פעם אנחנו נפגשים כולנו או בארץ או בחו"ל.

 

הזוית האישית

סבתא שרה: אני חושבת שהקשר הרב דורי הוא משמעותי ובעל ערך לנכדתי, כי כך אני יכולה להעביר את סיפור החיים שלי לשאר המשפחה ובעיקר לנכדתי היום. אני מאחלת לנכדתי חיים טובים, בריאות, אושר ושתמיד תהיי בחברה של אנשים טובים.

הנכדה סיגל: אני חושבת שהקשר הרב דורי הוא חוויה כייפית ומגבשת, שבה אני יכולה ללמוד על העבר של משפחתי וכשאהיה גדולה אוכל להעביר את הסיפור הזה לשאר המשפחה. אני חושבת שהעבודה הזאת חיברה ביני לבין סבתי, כי עכשיו אני יודעת על העבר שלה והיא מכירה את הבית ספר שלי ורואה מה אני עושה בבית הספר ועוד…

מילון

נח"ל
נוער, חלוץ, לוחם

בטאטואן
עיר הבירה של מרוקו

הגרעין
תנועה ציונית

ציטוטים

”העבודה הזאת היא סיפור חיי, שמאחד את כל המשפחה ביחד“