מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ממקסיקו סיטי לקיבוץ

סבתא מינה והנכד נועם בראיון ראשון
סבתא וסבא בצעירותם
מסעה של סבתא מינה ממקסיקו הרחוקה לחיים בקיבוץ

שמי מינה צ'רניצקי, נולדתי במקסיקו סיטי. שמי הפרטי, מינה, ניתן לי על שם סבי מצד אמי שקראו לו מנצל.

בבית שגדלתי היו שלושה חדרים – מבואה, שירותים (אמבטיה והשירותים עצמם), ומטבח שבו בישלנו על גז כפי שמבשלים היום. כדי לכבס היינו צריכים לעלות מחוץ לדירה, היה שם כיור עם חריצים ליד הכיור הזה היה כיור נוסף, שהיינו ממלאים במים ככה שטפנו את הכביסה לאחר שסיבנו אותה. בזמן הפנאי שיחקנו עם חברות בבית שלהן, לפעמים שיחקנו ברחוב, היינו מציירים על הרצפה כדי לשחק בקלאס או משחקים בחצר בגולות .

לאבא שלי קראו מקס ולאמי בת שבע לאחי קראו ראובן. אבא שלי מכר דברי עור – ילקוטים, מזוודות, ארנקים, חגורות, כפפות. אמי הייתה עקרת בית, אח שלי היה מהנדס כימי. הארוחות שלנו היו ביום יום – אכלנו מרק בשר, תפוחי אדמה, אטריות. בשבת – אכלנו דג או מרק עוף, חלות ועוגת תפוזים. גרנו בשכונה יהודית היינו נפגשים בבית הכנסת, בגינה ואצל הדודים. מאכל ילדות שאני זוכרת במיוחד הוא אינצ'ילדה – טורטייה עם גבינה בצל ורוטב עגבניות. ופריחולס – שעועית ומרק אטריות אדומות.

משחקי הילדות שלנו היו בעיקר בבית ספר: קלאס, קפצנו על דלגית, היינו הולכות לקלנוע שהיה לא רחוק מהבית. הייתי הולכת לחברה שלי לאכול אצלה בשבת. אימא שלה הייתה מבשלת דברים טעימים והיא הייתה גרה במרחק שעה וחצי. היו לי חברות טובות מאוד ג'ורג'י אירה ברטה, סיליביה, היינו חבורה של בנות. הייתי הולכת אליהן והן היו באות אליי. עד היום אני מתכתבת עם ג'ורג'י, שגרה במקסיקו, היא ניצולת שואה (הגיעה למקסיקו). החברות היו גרות קרוב אליי במרחק של חמישה בלוקים.

בזמן הפנאי קראתי ספרים, כי טלויזיה לא הייתה לנו. הייתי כותבת משפטים מהספרים. אוספת בקבוקים רוחצת אותם, מסדרת אותם, כל הזמן הייתי עסוקה. הייתי משחקת עם בובות הייתי הרופאה שלהן ומרפאה אותן.

שם בית הספר שלי היה "יבנה" היינו מתפללים שם, למדנו מעט שעות ביידיש, למדנו תנ"ך. רוב המקצועות למדנו בספרדית. המקצוע האהוב עליי היה טבע ומדעים. עד היום אני אוהבת לטייל ולחפש צמחים. גם ציפורים הייתי אוהבת לחפש ולחקור עליהן. כיבדנו מאוד את המורים, שלא יכעסו עלינו והם התייחסו אלינו מאוד יפה, אבל לא כולם היו תלמידים טובים, אני זוכר שהיו תלמידים חצופים ובתגובה המורה לכימיה היה זורק עליהם גירים.

הייתי מטיילת בעיקר עם ההורים שלי, טיולים קצרים ונחמדים. בבית הספר פחות נהגו אז לצאת לטיולים זה לא היה מקובל בבית הספר. מסיבות ארגנו לעצמנו כשהיינו בתיכון. ואם זה היה בילדות אז היינו מביאים מנות של אוכל היינו מציינים את יום השואה, לפעמים כל בוקר היינו שרים את "התקווה" ואת ההמנון המקסיקני.

הייתי בתנועת נוער של בני עקיבא, כל יום שישי בערב היינו נפגשים שם, שרים שירים, משחקים משחקים. היו שם גם ידידים מבית הספר, היינו גם מבשלים מאוד נהנתי שם.

כשהייתי בת 20 אהבתי מאוד לרקוד ממבו, אהבתי גם צ'הצ'הצ'ה ורוקנרול שהיה מאוד פופולרי. הזמרים והלהקות שאהבתי מאוד היו הלהקה the bjes ואת אלביס פרסלי שהוא היה יותר בסגנון רוקנרול. אהבתי את פול אנקה, פרי קומו, שמאוד אהבתי ודורי זיי ששרה שירים מאוד יפים. בשנות ה-20 שלי התחלתי לשמוע מוסיקה פופולארית וגם קלאסית. אהבתי את הקונצרטים של ברהמס, עד היום אני אוהבת את קונצרט מס' 2.  אהבתי גם את בטהובן ואת הסימפוניה התשיעית שלו. כל מוסיקה קלאסית אהבתי. היינו עושים מסיבות כל פעם שחבר מהכיתה היה לו יום הולדת, היינו הולכים לרקוד בבית שלהם לפי הסגנונות, אוכלים עוגות, סנדווצים ממתקים.

אבא שלי עבד רחוק מהבית במרכז הבית, והייתי נוהגת להחזיר אותו כשהיה לי רישיון בימי רביעי ושבת כי ימי החופש במקסיקו לא היו כמו בישראל בשבת, אלא בראשון. בימי ראשון היינו הולכים לאכול במסעדה – אבא, אימא אחי ואני. היינו הולכים בימי ראשון בבוקר לשמוע קונצרטים, מטיילים בכל מיני מקומות יפים, השבות היו נחמדות מאוד.

את סבא הכרתי בשידוכה של אחות של סבא – אווה, היא עשתה בינינו שידוך. הכרנו אחת את השנייה באותה מספרה, היינו מסתפרות ביחד, היא שאלה אותי אם אני רוצה להכיר את אחיה ונתנה לי את הטלפון. סבא בא לבית שלי, הלכנו לאכול במסעדה, נסענו לשמוע קונצרט, ומדי שבוע היינו נפגשים.

התחתנו ונולדנו לנו שני ילדים, מקס הבכור שנולד במקסיקו, ובת שבע, שנולדה בישראל. יש לנו ארבעה נכדים. שניים ממקס: נועם הבכור בן 20 וגיל הצעיר בן 15. מבתנו בת שבע יש שני נכדים: מושי בת 8, ואורי בן 5. כולם גרים בישראל.

עליתי לישראל בשנת 1970 והסיבה הייתה שבן זוגי מאוד רצה לחיות ולעלות לישראל ואהב אותה מאוד. הוא שכנע אותי שצריך לבוא לגור פה. הגענו לקיבוץ, שאותו הוא הכיר מביקור שעשה בעבר בארץ, כי שם היו לו חברים. כשהגענו, אני זוכרת, שבי, מקס היה תינוק בן שנה והייתי צריכה לטוס איתו לבד. אביו, כבר היה בארץ, הוא היגיע  חצי שנה  לפנינו, כדי לסדר לנו את המקום שלנו בקיבוץ. הייתי צריכה לעלות לטיסה של "אל על", טסנו לארה"ב והמטוס לישראל לא חיכה לנו. חיכיתי 16 שעות, כשמקס התינוק, אבא של נועם, איתי על הידיים. זו הייתה חוויה ארוכה ומתישה וכשהגענו לארץ ישראל חיכו לנו בשדה התעופה חברים מהקיבוץ.

סבא וסבתא בצעירותם

הגעתי לארץ ישראל כאשר ידעתי לדבר את השפה העברית, כיוון שהייתי מורה לעברית במקסיקו לכיתות א' ב', כך שלא התקשיתי בלימוד השפה. פה בישראל  המשכתי בלימודי השפה העברית "במכללת אורנים", והשלמתי מקצועות הוראה כמו טבע, תנ"ך, היו כל מיני תוספות שעזרו לי להתקדם במקצוע שלי.

סיפור מרגש וקשה מאוד שאני זוכרת, בתור עולה חדשה היה כאשר הייתי צריכה להתרגל לחיים בקיבוץ, שהיו שונים מהחיים שהייתי רגילה אליהם. נאלצתי לשים את הבן שלי בבית ילדים. אני חושבת, שסבלתי יותר ממה שהוא סבל, הוא נהנה מהחברה של הילדים. הייתי באה לבקר אותו כל בוקר לפני שיצאתי לעבודה. היה לא קל מהבחינה הזו. כשהתרגלתי לאופן החיים החדשים, הרגשתי מאוד בטוב בקיבוץ, המשפחות שם היו מקסימות ונעימות וקיבלו אותנו מאוד יפה, באו לקראתנו בכל דבר שהיינו צריכים. גרנו בבית קטן עם שני חדרים, היה גם מטבחון קטן ומרפסת. זה היה בית קטן ונעים. עם הזמן הרחיבו אותו ושם הבית גדל קצת.

סיפור מרגש שאני זוכרת במיוחד היה במקסיקו בזמן הכרזת המדינה, שמענו את ההכרזה שיש לנו מדינה חדשה שנקראת ישראל ולא פלסטינה. שמענו זאת במכולת השכונתית דרך הרדיו. הייתי בת שש והייתה שמחה מאוד גדולה לקהילה היהודית שחיה שם, בבית הרמנו "לחיים" והיה מאוד מרגש, בכינו מאושר.

הזוית האישית

סבתא מינה: נהניתי מהזמן המשותף עם הנכד שלי, התרגשתי מאוד לשתף את סיפור חיי. מאוד שמחתי להיזכר בחוויות הילדות שלי ונהניתי לדבר עם טל המורה.

נועם הנכד: שמח שזכיתי לשמוע על חוויות הילדות של סבתא שלי, הייתי רוצה להשתתף שוב בתכנית זו, כי נהינתי מאוד.

מילון

בית ילדים
לינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד ההתגייסות לצבא

ציטוטים

”טסנו לארה"ב והמטוס לישראל לא חיכה לנו. חיכינו 16 שעות עם אבא שלך התינוק זו הייתה חוויה ארוכה ומתישה.."“