מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ממקנס שבמרוקו לאשדוד בעקבות הגורל

פנינה בן דוד
עם אמה ואחיה
מהילדות במלאח במקנס, העלייה והקליטה בארץ עד להתנדבות בקליטת עולים

הסיפור תועד במסגרת שיתוף הפעולה בין אפ60 פלוס אשדוד והקשר הרב דורי

פנינה נולדה במקנס שבמרוקו במאלח – הרובע היהודי הישן בעיר. פנינה גדלה רק לצד יהודים – בבית הספר, בשכונה וגם חבריה כולם היו יהודים. פנינה למדה בבית הספר אליאנס אשר היווה עבורה מקור למידה וידע, השכלה, חינוך, חברה, תרבות, חיבור וקשר לשפות הצרפתית בפרט, אך גם לערבית, עברית ואנגלית. הודות להשפעה זו ולשנים בהם למדה על ספסלי בית ספר זה, שגורה בפיה שפת האם צרפתית עד עצם היום הזה. בבית הספר, מקצוע המתמטיקה היה פחות אהוב עליה, אך היא מאוד התחברה לספורט ובפרט לכדורסל אחרי בית הספר. פנינה מספרת שהייתה ילדה שובבה בכיתה. היא הייתה פטפטנית ,לרוב בשיעורי מתמטיקה ועברית. בשיעורי מתמטיקה, כאשר הפריעה מאד, המורה מסיה דנן היה מוציא אותה מהכיתה. אך, בשיעור עברית, המורה – מסייה טולדנו ג'וסף שהיה קרוב משפחה, נמנע מלהוציא אותה מהכיתה ולהחמיר בעונשים כלפיה בשל קרבתם המשפחתית (הוא היה אחיין של סבתא שלה, בנו של רבי ברוך טולדנו) והיא ניצלה את המצב.

במקנס, פנינה גדלה כילדה רגילה. בבית, היא חיה יחד עם אימה(יעל), סבתה (זוהרה) אחיה הקטן (מכלוף/ מיכאל) אחותה הבכורה אליאן ז"ל ואחותה רבקה גדולה ממנה. כשרבקה בגרה, היא נסעה ללמוד בסמינר למורות בטנג'ר והייתה מגיעה לביקורים רק בחגים. פנינה מספרת שאימא התאלמנה בגיל צעיר, נישאה בשנית והתגרשה זמן קצר לאחר מכן. מאז הייתה חד הורית, מעמד שלעצמו חריג לאותה תקופה, אך אימה יעל, גידלה את ילדיה משני הנישואים באומץ לב, במסירות רבה – כאשת חיל, בדומה לדמות התנכית יעל על שמה נקראה.

בילדותה, פנינה הייתה בקשר מאוד קרוב עם אחותה הגדולה אליאן ז"ל, שהייתה עבורה אימא שנייה ממש. היא דאגה לכל צרכיה ולכל הקשור לבית הספר והלימודים. היא שקדה על חינוכה ולימודיה ואף דאגה לה למורה פרטי ולשיעורי עזר במתמטיקה.  היא גם לא חסכה ממנה אירועי תרבות ואף תמכה באימא שלה כלכלית. לפנינה היה אח גדול רפאל (בלחסן) ז"ל (מנישואיה הראשונים של אימא ). הוא עלה לארץ בגיל ,11 לבד,  עם עליית הנוער, כשנה אחרי שהיא נולדה (1950), לכן היא לא גדלה אתו ולא הכירה אותו בילדותה. פנינה מספרת רבות על אימה שלה. לדבריה, היא התחתנה צעירה מאד לימין בלחסן ז"ל והביאה   4 ילדים. דוד נפטר בעודו תינוק, אליאן, רפאל ורבקה. אחרי שהתאלמנה, התחתנה בשנית עם אביה של פנינה (יעקב בן דאוד) שהתאלמן אף הוא ולו היו כבר 7 ילדים משלו. אימא של פנינה דאגה להם על אף שהם לא קיבלו אותה יפה למשפחתם, בשל היותה אישה יפה וצעירה מאד מאביהם. וכך היה שזמן קצר לאחר מכן, הנישואין עלו על סרטון, ההורים התגרשו ואימה של פנינה שעברה להתגורר בפאס כשנישאה, חזרה לעיר הולדתה מקנס, שם ריכזה את כל ילדיה משני הנישואים יחד והחלה במאבק הישרדות לפרנסת המשפחה, כשהיא לבד נושאת בנטל. תחילה פרנסה את המשפחה כרוקמת ומייצרת כפתורים לכפטנים.

מאוחר יותר, למדה לעשות עוגיות מיוחדות petits fours (מרצפנים) לאירועים מיוחדים של בני הקהילה והייתה לקונדיטורית וטבחית בעלת שם. יעל אזוגי – שמה הפך למותג ובישוליה היו נודעים בקרב כל יהודי מקנס.

פנינה עם אמה ואחיה הקטן

בשעות הפנאי פנינה אהבה, כמו כל ילדה, לשחק עם חבריה בג'ולות, גוגואים, חמש אבנים והולה הופ.  מדי ימי ראשון אחותה הגדולה אליאן ז"ל לקחה אותה לבריכה ולימדה אותה לשחות. פנינה  מקפידה לספר שאהבה ללכת  לקיוסק של הבריכה. שם הייתה מכונת התקליטים המיתולוגית ((Jukebox) ותמורת כמה פרוטות יכלו היא וחבריה להאזין לשירים של כל זמר או זמרת שאהבו (מוזיקה של שנות ה-60). האהבה של פנינה למוזיקה המשיכה גם לתחום הריקוד וכל מוצאי שבת נפגשו כל החברים למסיבת ריקודים, כל פעם בבית של חבר אחר. לא היה חשש את מי הולכים לפגוש שם ולא הייתה דאגה או סכנה כלשהי. בעיר, כולם הכירו את כולם, כולם ידעו על כולם, הם חיו כמו משפחה אחת גדולה.

חוויה אחת שזכורה לפנינה במיוחד היא ההצגה הראשונה שראתה בתאטרון מקנס, כאשר אחותה הגדולה לקחה אותה באחד מימי ראשון להצגה של השחקן- הבמאי והמפיק חיים שירן – לימים במאי ומפיק בישראל, בטלוויזיה החינוכית.

היא הייתה בתנועות נוער, בצופים וגם בדאג'. בחופש הגדול כל הילדים היו נוסעים למחנה קיץ אליו הגיעו ילדים מערים שונות מרחבי מרוקו. במחנה קיץ זה הילדים רכשו כישורים חברתיים רבים, למדו להיות עצמאיים והפכו לבוגרים.

פנינה חונכה על ידי אימה וסבתה לערכי יושרה, עזרה לזולת וכבוד, כבוד האדם, כבוד למבוגרים ולאנשי חינוך וכבוד לדת. פנינה מדגישה שגדלה והתחנכה בבית דתי, מסורתי, כפי שנהוג היה ברוח התקופה, תוך שמירה על כבוד שבת וחגים. היא זוכרת שהלכה לבית הכנסת בשבתות ובחגים.

אמא של פנינה בחינה לפני החתונה

בבית לא פסחו גם על הרוח היהודית – ציונות שורשית למדינת ישראל ועם ישראל. על אהבת ארץ ישראל והידיעה שארץ ישראל היא הבית היהודי אליו השתוקקו ועליו כולם חלמו. היהדות הייתה בסיס לכל – לערכים, לחינוך, למשפחה, למפגשים בקהילה וייחודיותה ובידולה מהמוסלמים.

לקראת העלייה:

כמו רוב המשפחות בקהילות המזרח, גם המשפחה של פנינה חלמה לעלות לארץ ישראל ולהגיע לירושלים. מקורות משפחתה של פנינה מצד אימא היו ממגורשי ספרד שחיו כבר מספר דורות במקנס שבמרוקו. למרות זאת, הם תמיד ידעו שמקומם בארץ ישראל "בשנה הבאה, בירושלים הבנויה", אך לא תמיד התאפשר לעזוב את המדינה. היו עליות חשאיות. אנשים נרשמו באופן דיסקרטי אצל שליחי הסוכנות היהודית, אך פנינה מספרת שהיו גם סלקציות בעליה: שליחי הסוכנות העדיפו תמיד לרשום אנשים שיתאימו לבניית הארץ שהייתה עדיין בהקמה. הם רצו אנשים צעירים שיוכלו לעבוד ולהיטיב עם המצב שהיה אז במדינה. כך, לדוגמא, פנינה מספרת: "אימא הייתה מפרנסת יחידה עם שני ילדים קטנים  ומטופלת בסבתא שחייתה אתנו". בכל פעם שביקשה לעלות לישראל לא אישרו לה. לבסוף אושר לה לקחת את הסבתא ואת שני ילדיה.

פנינה הייתה בת 14 ואחיה בגיל 11. אימה של פנינה אזרה אומץ רב לעלות לישראל בגיל 40. היא אספה וארזה את כל החיים ואת המיטלטלין, את כל מה שהיו להם במרוקו, בשלוש מזוודות, והחליטה לעלות לארץ. כדי לא להעמיס על עצמה היא נאלצה להמיר כל מה שהיה לה לתכשיטי זהב וכסף. על מנת שלא יבחינו בזה בבידוק בשדה התעופה, היא החביאה את כל הונה בתוך תיקי רחצה ובבטנה של תיקי היד שתפרה במיוחד. וכך הותירה הכל מאחור, בדרך לעתיד חדש.

פנינה מספרת על הפרידה מהמשפחה, מהחברים ומהסביבה הטבעית שלה, לעבר הלא נודע. זה הותיר בה חותם. אך עם זאת, הייתה שמחה גדולה והתרגשות לעלות לארץ ישראל. וזאת בשל כל הסיפורים שסיפרו להם על ארץ ישראל, הארץ של העם היהודי, וגם בשל הכמיהה למפגש שיהיה עם אחיה הגדול שעלה לארץ לבד, עם עליית הנוער. מאז שנולדה לא ידעה דבר עליו ורק שמעה מהמשפחה ומהמכתבים.

פנינה ומשפחתה עזבו את מקנס במשאית שלקחה אותם לקזבלנקה, לנמל התעופה. שם, הם עלו למטוס אל עבר מרסיי  שבצרפת. לשמחתם, כשהגיעו למרסיי, לא לקחו אותם למחנה המעבר "Camp d'Arenas" אליו כוונו כל שאר העולים שבאו ממרוקו אל עבר ישראל, מאחר והמחנה היה מלא. משפחתה של פנינה, ועוד כמה משפחות בודדות, נלקחו לבית מלון Hotel de la Poste, "הם זכו מן ההפקר" ואף קיבלו תלושים ללכת לסעוד כל תקופת שהותם במסעדה. זו הייתה חוויה ממש נעימה.

עולים לישראל

לאחר מספר שבועות במרסיי, הגיע הזמן לעזוב ולעלות לישראל. יום אחד, פנינה ומשפחתה נלקחו לנמל יחד עם עוד עולים רבים, הועלו על אנייה "ירושלים" בדרכם לארץ ישראל. ההפלגה ארכה זמן רב ותענוג ההפלגה הפך לסיוט של פחד וחרדה, הקאות ובחילות. אנשים הקיאו את נשמתם, נהרו לסיפון והמתינו רק לדבר אחד, להגיע ליבשה.

כשהגיעו לנמל חיפה, נעמדו בני משפחתה מעל הסיפון, צמוד למעקה, וחיפשו לזהות את אחיה. אימה לא ראתה אותו כמעט שלוש עשרה שנה. כמובן שפנינה ואחיה הקטן לא ידעו בכלל איך הוא נראה. עיניה של אימא של פנינה התרוצצו כשלפתע זיהתה בחור חסון במדים, היה זה אחיה – כבר קצין בצבא קבע.  הוא המתין להם בנמל חיפה ועד היום פנינה לא יודעת איך הוא ידע שהם יהיו שם בדיוק בשעה הזו, בתקופה שבה לא הייתה תקשורת טלפונית או אינטרנטית. המפגש אתו היה מרגש, חיבוקים ודמעות שלא פסקו. הוא דיבר עברית קולחת וזה איפשר לו לסדר להם "נחיתה קלה" בארץ. התערבותו הבלתי מתפשרת גרמה לכך שלא נלקחו לדימונה כמו שאר העולים. נתנו לו לבחור שתי אפשרויות: דימונה או נהריה. הפשרה הייתה נהריה. כשהגיעו לדירה בנהריה, חשכו עיניהם מדלות הדירה: מזרונים מקש, שמיכות צבאיות אפורות, פנס לילה וקרטון אחד עם מצרכים. אחיה של פנינה לא הסכים שיכנסו לבית והורה להם להישאר במונית. סבתה של פנינה נלחצה מאד כיוון שחששה שנהג המונית יחטוף אותם ואת כל הזהב שהיה עליה. כוון שלא הסכימו לרדת מן המונית, נהג המונית לקח אותם לתחנת המשטרה בנהריה והשאיר אותם שם עד שאחיה בא ולקח אותם בחזרה לדירה. השעה הייתה מאד מאוחרת בלילה ולא היה עם מי לדבר. השכנים ניסו לעודד את המשפחה, ניסו להסביר להם שלא נורא ושזה רק לילה הראשון. הם אף הציעו להם כוס תה, לשתות ולאכול. למחרת בבוקר אחיה העיר אותה והם הלכו יחדיו למשרדי עמיגור. שם, לאחר שאחיה התעקש, הם זכו לקבל דירה אחרת, מאד, שבאותו בניין התגוררו עולים, שהגיעו לפניהם, ושבמקרה היו שכנים שלהם במקנס, במרוקו. פנינה מספרת שהייתה שמחה גדולה. מנחם ומרגיע היה לראות פנים מוכרות.

התאקלמות

כעת הגיע זמנם להתאקלם בארץ.  אימה של פנינה הייתה אישה חרוצה, שלא הרשתה לעצמה להתפנק. עול  פרנסת המשפחה היה מוטל על כתפיה בלבד. כעבור מספר ימים, היא פנתה ללשכת העבודה הפנו אותה לבית ספר. היה עליה לנקות שם את כיתות הלימוד. אחיה של פנינה התנגד בתוקף אך הבטיחו לו שזה רק למספר ימים עד שתתפנה משרה של טבחית בבית ספר. זה מה שהיא רצתה כי במרוקו הייתה בשלנית וקונדיטורית בעלת שם, מוערכת. בינתיים, אחיה נאלץ לחזור לצבא ואמה של פנינה הייתה צריכה להתמודד לבד, ללא שפה, לא רק עם עבודה  אלא גם עם הלימודים של הילדים. לפנינה ואחיה היה קשה להשתלב בלימודים ובבית הספר ללא שפה. אימא של פנינה וסבתא זוהרה לא יכלו לעזור, הן אפילו לא ידעו קרוא וכתוב. אך פנינה הייתה נערה חברותית שהתחברה עם נערה אחרת וזו עזרה לה להכין שיעורים אחרי בית הספר. אך גם זה לא הספיק, היא הייתה צריכה עזרה מקצועית על מנת להצליח.

אמה של פנינה במטבח ביה"ס בנהריה, ראשונה משמאל

וכך, אחיה של פנינה החליט אחרי שלושה חודשים להוציא אותה מבית הספר ולרשום אותה למוסד, פנימייה, לבית ספר החקלאי מקווה ישראל. פנינה מספרת שביום הראשון הורו לה ללכת לעבוד בגן ירק והיא מיד החלה לבכות. ביום השני שלחו אותה שוב לעבוד בשדה והיא שוב התחילה לבכות. ביום השלישי שלחו אותה לעבוד בפרדס וגם שם היה לה קשה והיא לא פסקה מלבכות. הדבר הוביל לקשיי הסתגלות בבית הספר. בשל העבודה בחקלאות, קשיים בלימודים, מסגרת בתנאי פנימייה וגם הגעגוע לבית ולמשפחה אותם ראתה רק פעם בחודש. וכך, חלפו שנתיים. אחיה הגדול החליט להעבירה לבית ספר יותר קרוב לבית ולמשפחה. הוא קיבל אישור והעביר אותה לכפר הנוער הדתי שבכפר חסידים. גם שם במסגרת פנימייה חקלאית היה לפנינה קושי עם תוכנית ההסללה. עבודה חקלאית, בשדות, בלול, בפרדס, בפלחה ועוד. איכשהו השתלבה מבחינה חברתית והתחברה לתלמידים רבים. פנינה מספרת שרוב מוחלט של ילדי עולים היו מזרחים שכוונו לפנימיות חקלאיות.

בהגיעה לכיתה י"א פנינה הכירה את בן זוגה, לימים יהיה בעלה ובגיל 18-19,  עם סיום כיתה יב', היא התחתנה אתו ועברו  להתגורר יחדיו באשדוד – שוב רחוק מאוד מהמשפחה ומביתה שבנהריה.

פנינה ובעלה

פנינה מסכמת את חווית העלייה שלה באופן דו משמעי – מצד אחד היא מבינה שבמרוקו היא לא הייתה יכולה להמשיך ללימודים גבוהים כאשר אימה מפרנסת יחידה. ורק במזל, בעזרת אחותה הגדולה והעלייה לארץ ישראל, היא שיפרה את מעמדה ואת איכות חייה. העלייה לארץ ישראל פתחה לה ולמשפחה הזדמנויות שלא היו יכולות להתקיים במרוקו, של אז. פנינה מאוד ציונית, אוהבת  את ארץ ישראל ואת עם ישראל. היא מאמינה שברגע שהיהודים עזבו את מרוקו ואת המלאח, המטרה הייתה של אל חזור. לדבריה, "הבית שלי הוא כאן עם העם שלי, במדינת ישראל ואין לי בית אחר". מסר שחשוב לה להעביר לדורות שנולדו וגדלו פה. ארץ ישראל נקנתה בייסורים רבים, ייסורי גלות וייסורי ארץ ישראל. ולכן צריך להילחם עליה להעריך אותה ולא לקחת אותה כמובן מאליו.

התנדבות כדרך חיים

פנינה החלה להתנדב בויצ"ו בגיל 24 והמשיכה את עבודתה שם במשך שנים רבות. בתחילת דרכה, כיהנה כיו"ר פרסום והסברה של סניף ויצו אשדוד, ובמהלך השנים כיהנה כיושבת ראש אזור דרום. הייתה אחראית על שבעה סניפים עירוניים ושלושה מושבים בדרום, בהם התקיימו פעילויות בתחומים רבים כגון אירועי תרבות, איסוף כספים, קליטת עולים, רווחה (נשים מוכות, חד הוריות, נערה במצוקה ועוד…) מעונות יום, חוגי העשרה לנשים, סמינרים, טיולים להכרת הארץ ובעיקר עבודה עם עולים חדשים. זכורה לה במיוחד העבודה בשנות התשעים, כאשר הגיע גל גדול של עלייה מחבר העמים לאשדוד. במסגרת זו, היא דאגה לצרכים הבסיסיים והחיוניים למאות העולים הראשונים שהגיעו. במקום ששירות התעסוקה לא נתן מענה. היא סייעה לעולים רבים במציאת מקומות תעסוקה עד להשתלבותם בחברה. כך עשתה גם עם עולי צרפת שהגיעו ב-15השנים האחרונות במטרה להקל את חבלי קליטתם. היא גייסה מתנדבים והקימה אולפנים ללימוד השפה העברית. היא יצרה מסגרת ומקום מפגש לסיוע, הכוונה וייעוץ לעולים שיהפוך את תהליך הקליטה לקל יותר.

מדוע פנינה בחרה לעבוד עם עולים דווקא? לדבריה זו לא הייתה בחירה. בויצ"ו היו מחלקות שונות שטיפלו כל אחת בתחומה. פנינה הפיקה את עלון המידע הראשון של ויצ"ו אשדוד ומידי חודש פורסמו והופצו כל הפעילויות של הסניף. היא אף השתלבה במחלקת הרווחה ויחד עם העירייה הקימו מועדון ראשון לנערות במצוקה באשדוד ומועדון לחד הוריות.

פנינה הקדישה עשרות שנים, מגיל צעיר, להתנדבות למען קהילות מוחלשות ועזרה להרבה אנשים באופן אישי ומשנה חיים.

ב-15 השנים האחרונות פנינה עבדה עם  עולים דוברי צרפתית (פרנקופונים)  מצרפת, קנדה, שוויץ, בלגיה, מרוקו ועוד. בימים אלו ממש, היא יצאה לגמלאות וסיימה את תפקידה כמנהלת קשרי קהילה לקליטת עולי צרפת באשדוד, מטעם עיריית אשדוד (חברה עירונית לתרבות פנאי ומרכזים קהילתיים). את ארגז הכלים שרכשה בשנות התנדבותה הארוכות בויצ"ו, היא הביאה למקום עבודתה במתנ"ס ספרא ברובע יב' באשדוד. כאמור, היא גייסה מתנדבים לפעילויות רבות הקשורות באופן ישיר לקליטת עולים בקהילה. היא הפעילה את המתנדבים שהגיעו כל יום כדי לסייע לה לתפעל באופן שוטף את פעילותה למען עולים חדשים.

עם המשפחה

 

מניסיונה האישי כעולה חדשה שהגיעה מארץ זרה לארץ ישראל, תרמה פנינה שנות התנדבות רבות לחברה בישראל ובפרט באשדוד. לדבריה, היא יכלה להזדהות איתם בכך שהבינה את צרכיהם ויכלה להציע להם את הפתרונות הטובים ביותר לבעיותיהם. מעין תיקון לחוויית העלייה שלה שלא כללה אולפן, לא הדרכה כלשהי ולא מתן מענה לבעיות רבות שהיו לה כעולה בשנות ה-60.

הזוית האישית

פנינה: תודה מקרב לב למובילי פרוייקט חשוב זה. יוזמה חינוכית מבורכת. היא מאפשרת לשמר ולתעד את מורשתנו באמצעות המחשבה האנושית. אין לי ספק כי התרומה שבשיח ובמפגש הבין דורי חשובה לאין ערוך. היא מחזקת ובונה קשר הידברות וגשר בין הדור הצעיר, במקרה זה נעמה התלמידה, לבין עולמו של המבוגר.

לדעתי, הדור הצעיר שנולד כאן במדינת ישראל, לא חווה ולא מכיר את ההיסטוריה של העם היהודי ברחבי העולם. זה חידוש עבורו לשמוע את זה ממקור ראשון. מקורות אותנטיים אלו רק הולכים ונעלמים. טוב עושה משרד החינוך שמשלב בתוכנית הלימודים של כל בתי הספר שיעור אחד שבועי במורשת לכל התלמידים. העבודה המשותפת של הדור צעיר עם המבוגר פתחה צוהר לתלמידה אל הלא נודע. היא מובילה לתובנות, מרחיבה דעת, מלמדת, מפרה מהנה ובסופה התרגשות וסיפוק הדדיים.

נעמה: אני שמחה שהכרתי אותך, פנינה.

הסיפור תועד במסגרת שיתוף הפעולה בין up60 פלוס באשדוד ותוכנית הקשר הרב דורי.

מילון

כפטן
כפתן מרוקאי אדום. הכַּפְתָּן (בערבית: قفطان, תעתיק מדויק: קפטאן) הוא לבוש מרוקאי מסורתי המסמל את תרבות העם לעיתים בעיר קזבלנקה וגם בשאר הערים במרוקו.

ציטוטים

”הבית שלי הוא כאן עם העם שלי, במדינת ישראל ואין לי בית אחר“