מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ממלחמה לעלייה לארץ ישראל

סבא רומן עם הנכדה אליענה
סבא רומן בצעירותו ביום חתונתו
סיפור החיים של סבא רומן - ילדות והעלייה ארצה

קוראים לי רומן, אני סבא של אליענה. נולדתי בעיר חרקוב באוקראינה בתאריך 22 למאי בשנת 1940. ילדותי הייתה קשה כי היא הייתה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אני ואימי ברחנו מהגרמנים מאוקראינה לאוזבקיסטן שהייתה אלפי קילומטרים מהבית באוקראינה. אבא שלי נלחם מול הגרמנים בחזית.

החיים בגלות היו קשים, אני ואימי היינו עניים ורעבים. חזרנו לאוקראינה בשנת 1944 כששחררו את אוקראינה מהגרמנים. כשחזרנו לאוקראינה נאלצנו לגור אצל קרובי משפחה מכיוון שלא היה לנו בית או כסף. בחורפים הייתי צריך לשבת בבית ולהסתכל מהחלון החוצה כי לא היו לי בגדים חמים לצאת מהבית.

אבא במדים בבודפשט, בסוף המלחמה

אני זוכר כמה התרגשתי כשאבא שלי חזר מהמלחמה בדצמבר 1945. דפקו והופיעו בדלת שני גברים לבושים במדים צבאיים, לא ידעתי מי מהם הוא אבא שלי ואחד מהם ואמר "תבחר את אבא שלך". פחדתי שלא אצליח "לבחור" את אבי האמתי, אבל בכל מקרה בחרתי נכון ואבי נשאר איתי. קיבלתי מתנה מאבא שלי צעצוע של טנק ומיד ניסיתי לבדוק את החוזק שלו, דרכתי עליו ו… מחצתי אותו. עד היום אני זוכר את המקרה הזה. אחרי שאבי חזר חיי חזרו למסלול ואני ומשפחתי היינו מאושרים.

שנת 1946 הייתה שנת רעב במדינה הסובייטית ואני זוכר שתמיד הייתי הולך לישון על בטן ריקה ותמיד כל המשפחה אכלה דברים לא אכילים כמו זרעים של חמניות עם הקליפה, אבל אכלנו בכל זאת כדי לא למות ברעב. בשנת 1974 החלטתי לעלות לישראל והודעתי על כך לאבא שלי, אז אבי מיד הסכים לעלייה משותפת. התברר שאבי תמיד חלם לעלות לישראל. עוד במלחמת העולם השנייה (1941-1945) כשהוא סיים את המלחמה בבודפשט שבהונגריה, הייתה אפשרות לבריחה לישראל, אבל הוא לא ידע איך לעביר את משפחתו להונגריה. כך חלום זה נשאר בגדר חלום ולא התממש.

לאבי היו בעיות לב וזה החריף ועוד לפני שהספקנו לעלות ארצה הוא התאשפז בבית החולים. אבי היה מאוד אופטימי והיה בטוח שהוא יגיע לישראל. אפילו כשהוא ששכב במיטה בבית חולים הוא למד עברית בספר לימוד עצמי (בילדותו ידע עברית כשהיה ילד ולמד בחיידר). כל המשפחה קיבלה הזמנה לעלייה לישראל בתחילת חודש אוגוסט אבל ב- 22 לאוגוסט לצערי הרב אבי נפטר. אני תמיד מצטער שלא הצלחתי לעלות את אבא שלי לארץ ישראל.

עליתי לארץ ישראל בסוף שנת 1975 עם משפחתי: אימי (ז"ל), אשתי סימה, ובנותיי אחת בת 12 והשנייה בת שנתיים.

בחתונה שלי ושל אשתי בשנת 1962

בלי ידע של השפה עברית ועם ידע מועט על ארץ ועם ישראל, עם שום קשר עם המולדת הקודמת התחלנו חיים חדשים בעיר כרמיאל במרכז קליטה. בבוקר כל המבוגרים הלכו ללמוד שפה באולפן והילדים הלכו לגן ולבית הספר. בערב קראנו ספרים ברוסית על ההיסטוריה של העם היהודי וההיסטוריה של הציונות וגם ספר תנ"ך. בטלוויזיה רק הבנו שירים ביידיש. ההתקרבות למסורת היהודית של המשפחה התחילה דרך חגים והליכה לבית הכנסת בחגים. היום אף אחד מהמשפחה לא חזר בתשובה וכולם נשארו חילונים אבל רוחשים כבוד למסורת ודעת יהודית.

אחרי שנתיים אשתי סיימה קורס מורים והפכה מורה למקצועות חשמל בבית הספר הטכני של חיל האוויר. אני עשיתי טירונות בצבא ומצאתי עבודה כחשמלאי במפעל בנהריה. כל המשפחה עברה לגור בקריית ים.

בגיל 39 החלפתי מקצוע בעקבות מחלה קשה וטיפולים שעברתי (סרטן דם). בחרתי במקצוע מחשבים בגלל שמחשבים גדולים תמיד מופעלים בתנאי מיזוג אוויר. סיימתי את קורס המחשבים ועד שיצאתי לגמלאות עבדתי במרכז מחשבים בטכניון.  אהבתי מאוד את עבודתי עד כדי כך שבמקום לצאת לפנסיה בגיל 67 המשכתי לעבוד באותו מקום עוד עשר שנים נוספות. בנוסף השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982.

במלחמת המפרץ בשנת 1991

הקשרים עם המשפחה באוקראינה התחדשו רק בשנת 1990 כשהתחילה עלייה גדולה משם. בהתחלה הגיעו רק הדור הצעיר של המשפחה, כבר עם ילדים שלהם ולאחר כמה שנים הגיע גם הדור שלי. נכון לשנת 2020 נמצאים בארץ ארבעה דורות של המשפחה הרחבה. אז, בשנת 1975, כשעזבתי את ברית במועצות כל המשפחה חשבה עלי כ"בוגד".

הזוית האישית

נהנינו ולמדנו דברים הרבה אחד על השנייה בתכנית הקשר הרב דורי.

מילון

מדינה סובייטית
מדינה של מועצות שונות

ציטוטים

”קיבלתי מאבא שלי צעצוע של טנק ומייד ניסיתי לבדוק את החוזק שלו, אז דרכתי עליו ו... מחצתי אותו“