מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ממחנה הפליטים בפוקינג לרבנות קרית מלאכי

אני ונכדתי נחמי בלינוב
בצעירותי
הבחור שחלה בטיפוס זכה להקים משפחה לתפארת.

שמי שולמית ירוסלבסקי. נולדתי ב-ז' ניסן תש"ה (1945) להוריי איטה קיילה ודב בעריש רוזנברג בסמרקנד שבבוכרה. בשבוע בו נולדתי הסתיימה מלחמת העולם השנייה, ולכן קראו לי שולמית מלשון שלום. אבי הסביר שהולדתי הביאה את השלום המיוחל.
מוצא משפחתי הוא מפולין. משפחת אימי ברחה מפולין לרוסיה בזמן מלחמת העולם השניה. הם היו פליטים, הרוסים לא אהבו פליטים, ולכן נשלחו לגלות בסיביר. שם שהתה משפחתי במשך חמש שנים עד לשחרורם. לאחר שחרורם עברו לגור בסמרקנד. לעיר שבה התקיימו חיים יהודים שוקקים, כי סבי התעקש לחיות בסביבה יהודית וחסידית.
הרוסים אסרו על ליהודים לעסוק במסחר בכדי לפגוע בפרנסתם. סבי מכר מוצרים שונים לצורך מחיית בני ביתו. וכשהרוסים גילו את סבי הם אסרו אותו. המשפחה לא ידעה באיזה בית-סוהר הוא נמצא. הם חיפשו אחריו עד שמצאו היכן הוא אסור. באחד הימים אמי ואחותה הלכו להביא לסבי אוכל כשר כמידי יום. אך הסוהר לא הסכים להעביר את האוכל. אמי ואחותה התחילו להתחנן בפניו ולאחר הפצרות רבות הסוהר הסכים אך בתנאי שיביאו את אימם (סבתי). אמי ואחותה החלו לבכות, כי הבינו שכנראה קרה משהו לאביהם. הסוהר כעס עליהן ואמר להן, שאם הן תמשכנה לבכות לא יביא להן את האוכל לאביהן. הן רצו הביתה מיד לקרוא לאמם והיא הגיעה במרוצה. התברר שסבי נפטר. הסוהר הביא לסבתי את גופת סבי. עם כל הכאב והצער, היה זה נס, משום שהרוסים בדרך כלל היו זורקים את הגופות לבורות, ולא מעבירים אותן למשפחות, ואילו סבי זכה להגיע לקבורה יהודית בבית העלמין בסמרקנד.
סיפור נישואי הורי שמיימי לחלוטין: גברת ליס, אישה חב"דית צדיקה, מצאה באחד הימים ברחובות סמרקנד בחור מעולף על ספסל, שציציות מציצות מבגדיו. היא הבינה מיד שהוא יהודי, ובקשה מאחד האנשים שעבר ברחוב שיישא אותו לביתה. היא הניחה את הבחור על מזרן במטבח בביתה, והזעיקה אליו רופא. הרופא קבע שהבחור חולה ב'טיפוס'. הרופא הזהיר את גב' ליס שזה מסוכן מאוד להשאיר אדם במצב רפואי כזה בבית. למרות דברי הרופא, גברת ליס התעקשה להשאיר את הבחור בביתה ואמרה לו שלא תכניס את ילדיה למטבח והיא עצמה מחוסנת. ואמנם הבחור התעורר באופן ניסי, והחל להתאושש מהמחלה. הכל אודות לטיפולה המסור של גב' ליס. כעבור זמן היא החליטה לחפש לבחור שידוך. היא פנתה לסבתי ואמרה לה שיש לה שידוך טוב לביתה. היא הגדירה את הבחור כ"יהלום" שכאשר היהלום עובר ליטוש מתגלה יופיו ותפארתו. סבתי בתחילה לא הסכימה בטענה שרוצה לחתן את בנותיה רק בארץ ישראל (הייתה זו משאלה מאוד דמיונית, כי באותם ימים בלתי אפשרי היה לעלות לארץ ישראל). גב' ליס כעסה על סבתי והאשימה אותה בשיתוף פעולה עם היטלר ימ"ש, בכך שהיא אינה מחתנת את בנותיה ואינה מאפשרת את קיום עם ישראל כרצונו השפל של היטלר ימ"ש. דבריה של גב' ליס זעזעו את סבתי והיא נתנה את הסכמתה לשידוך. בתה – אמי נשאה לאותו בחור שהיה אבי (ר' דוב בעריש).
בהיותי בת שלוש, בשנת ה'תש"ח (1948), עלינו משפחתי ואני לארץ. לפני עלייתנו לארץ ישראל עברנו טלטולי דרך רבים. עברנו מסמרקנד לפולין ומפולין לגרמניה. בגרמניה שהינו במחנה הפליטים 'פוקינג' במשך שנתיים, עד הבריטים גורשו מארץ ישראל. אז עלינו לאנייה בדרכנו לארץ ישראל.
באנייה היו מיטות מדורגות של חמש קומות. אני ומשפחתי ישנו בקומה החמישית. אני זוכרת שאימי שמרה אלי שלא אפול מהמיטה. במהלך ההפלגה אימי לא הרגישה טוב – היא חלתה במחלת ים, ואני כל כך פחדתי מכך. אני זוכרת שלילה לפני שהגענו לחוף, כל הנוסעים עלו לסיפון האנייה והסתכלו במשקפת על ארץ-ישראל. כשהגיע תורי לא ידעתי לאן להסתכל בדיוק במשקפת, הסתכלתי סתם ושמחתי כמו כולם, למרות שלא ראיתי את ארץ-ישראל. ההפלגה נמשכה כארבעה שבועות. זכינו להגיע לארץ במוצאי עשרה בטבת ה'תש"ט סוף שנת 1948.
הגענו לארץ ישראל ל'פרדס-חנה'. שהינו שם שבועיים במחנה עולים. לאחר שבועיים עברנו לגור בעיר לוד, שם מתגוררת אמי עד היום. כשהגענו ללוד (היה זה אחרי שהיהודים כבשו את לוד מידי הערבים) כל הבתים היו הרוסים, הדלתות פרוצות והחלונות שבורים. במצב זה קבלנו את הבתים. סדרנו לבד את הדלתות, וסגרנו את החלונות עם קרטונים. בלילה מאוד פחדנו מאוד, היינו שומעים קולות של תנים שהיו קרובים מאוד אלינו.
הקליטה בארץ הייתה קשה. אבי עבד בכל עבודה שהזדמנה לפרנסת משפחתו, אך נתקל בקשיים רבים. הוא התחיל לעבוד כפועל בניין, אך משום שחזר עם כאבי גב קשים החליט שזו לא עבודה מתאימה בעבורו. לאחר שהתאושש מכאביו החל לעבוד כ"חלבן" הוא קנה את החלב מרפתן, והסתובב בין בתי התושבים למכור את החלב. הוא היה מודד את החלב בכלי מדידה מיוחד ומעביר את החלב לכדים. כדי החלב הונחו בעגלה ללא סוס, והוא נאלץ לסחוב את העגלה בעצמו. באותם ימים מצבם הכלכלי של רוב התושבים היה קשה, ולכן הם בקשו לקנות את החלב בהקפה. יצא אפוא שלמרות עבודתו המפרכת יום יום, לא היה לו כסף מזומן לקנות אוכל לילדיו.
אנחנו ילדי דור שני לשואה. השואה באותם ימים השפיעה על כולם וכמובן גם עלינו, משום שהרבה מקרובי משפחתי נספו בשואה. אנחנו הילדים גדלנו על סיפורי השואה. אבי לא ספר על השואה, אך אמי הייתה מרבה לספר לנו ואפילו כתבה ספר על חייה בשואה. אחד הסיפורים שאמי הרבתה לספר הוא הסיפור על ימי הרעב הנורא ששרר בסמרקנד בתקופת מלחמת העולם השנייה. הרעב היה נורא ולא היה מה לאכול ולהאכיל את הילדים. סבתי דאגה מאוד לילדיה, איך הם ובמיוחד הילדים, יעברו בשלום את ימי הרעב ללא אוכל?! לא רחוק מביתנו הייתה פנימיה לילדים והציעו לאמי לשלוח את ילדיה לפנימיה, שם יקבלו אוכל ולא יגוועו ברעב. בלית ברירה סבתי הסכימה לשלוח את כל ילדיה, וזאת כמובן לאחר שביררה ובדקה שהאוכל שם כשר. אך כשהתקרב חג הפסח הייתה בעיה! סבתי חששה מאוד ודאגה, כיצד ילדיה יוכלו לשהות שם במשך החג?! שם בפנימיה אין אוכל כשר לפסח?! האם ילדיה חלילה יאכלו חמץ בפסח?! לאחר התלבטויות רבות סבתי החליטה לגשת להנהלת הפנימיה ולבקש לשחרר את ילדיה מהפנימיה למשך חג הפסח בלבד. אך ההנהלה התנגדה לכך והם טענו שאם ילדיה יצאו לשבוע, יגיעו ילדים אחרים ויתפסו את מקומם בפנימיה, ילדיה לא יוכלו לחזור לאחר החג. סבתי הייתה אובדת עצות, ולא ידעה מה עושים. היא החליטה לגשת לרב. הרב באותם ימים היה הרב אשר ששונקין (שכונה 'אשר בתומר'). הרב שמע מסבתי את הדילמה וביקש לחשוב, כי הרי מדובר כאן בדילמה קשה של אכילת חמץ או במקרה של סכנת חיים, כי אם הילדים לא יוכלו לחזור לפנימיה, הם עלולים לגווע ברעב. אך סבתי ביקשה לקבל תשובה מיד. לאחר מחשבה הרב שלח את סבתי לאחד הבתים הנטושים ואמר לה שתרים את אחת האבנים הגדולות בבית. מתחת לאבן שרצו תולעים רבים ואז הוא אמר לה: "את רואה, פה במקום הנטוש, כל כך הרבה תולעים, מי מאכיל אותם? דעי, מי שמאכיל אותם בכוחו להאכיל גם את ילדייך". סבתי קיבלה תשובה!!! היא כמובן הוציאה את הילדים מיד מהפנימיה והייתה מלאת ביטחון ואמונה שהקב"ה יכלכל את ילדיה. ברוך ה', אמי הצליחה להאכיל אותם וכולם שרדו את הרעב. אמי תמיד הייתה מסיימת את הסיפור ואומרת: "היה זה שיעור חשוב עבורי באמונה וביטחון בה', שכל מי שנזהר לאכול אוכל כשר עוזרים ושומרים עליו מן השמים".
בבית הוריי דיברו אידיש ועברית. אבי היה חסיד מאוד מקושר לרבי מליובאוויטש. בביתי הקפידו על קלה כבחמורה. אני זוכרת שאבי נהג אחרי הדלקת נרות חנוכה לשיר הרבה שירים וניגונים ולרקוד חצי שעה ליד הנרות. הוריי נהגו לספר הרבה סיפורי צדיקים. בכל ליל שבת, במיוחד בחורף אמי הייתה יושבת לידנו ומספרת לנו סיפורי צדיקים ופרשת שבוע. במוצאי שבת קודש אבי היה מספר לנו בסעודת 'מלווה מלכה' סיפורי צדיקים.
גרנו בלוד, שהיתה באותם ימים עיר קטנה, גרו בה מעט אנשים. היו בה מוסדות חינוך לילדים, בית ספר "בית-יעקב" לבנות וישיבת "תומכי-תמימים" לבנים. בית-הספר לבנות שוכן בבניין ישן בפרדס. היינו מעט תלמידות בבית-הספר, ולכן כל שתי שכבות גיל למדו יחד. בבית ספר זה למדתי מכיתה א' ועד כיתה ה'. בחופשה הגדולה, לפני כיתה ו', הקימו חסידי חב"ד את רשת בתי-ספר חב"ד. אחד מהם הוקם בלוד. הקמת בית הספר החדש גרמה לסיכסוך עם בית ספר "בית-יעקב" שהתנגדו להקמתו. אבי לא רצה שנלמד, אני ואחיותיי ,בבית ספר שמעורב במחלוקת, ולכן החליט לשלוח אותי ואת אחיותיי ללמוד בבית-הספר שבכפר-חב"ד.
כשסיימתי את לימודיי בבית-הספר היסודי בכפר חב"ד, עברתי ללמוד ברמלה, שם הייתה חטיבת ביניים. היו לי חברות רבות בכל המקומות בהם למדתי. היו לנו טיולים בבית-הספר, אך אני ואחיותיי לא השתתפנו בטיולים, כי להוריי לא היה כסף לממן את הטיולים.
התחתנתי בתל אביב ב-ה' אלול ה'תשכ"ד. היות וחתונתי הייתה בין החתונות הראשונות של המתיישבים בלוד היא הייתה מאוד שמחה. כולם הרגישו כמשפחה ולקחו חלק בשמחה, כאילו ביתם מתחתנת. גם במהלך ה"שבע-ברכות" כולם היו שותפים לשמחה וחגגו. במיוחד בשבת "שבע-ברכות". סעודת ה"שבע ברכות" נערכה בבית אימי, השתתפו בה כולם ואמרו שם הרבה דברי תורה.
לאחר חתונתי גרנו בלוד במשך תקופה קצרה. הציעו לבעלי לשמש כרב באחד הישובים בארץ. בעלי שאל את הרבי מליובאוויטש, האם נכון לקבל את הצעת הרבנות? הרבי ענה שיקים ישוב חדש וישמש שם כרב. עברנו לגור בקרית-מלאכי, שם הקים הרבי את שכונת נחלת הר חב"ד (על שם אימו הרבנית חנה) עבור חסידי חב"ד. הגענו כעשרה זוגות להקים את השכונה ובעלי משמש בה כרב הקהילה.

כיום יש לי תפקידים רב תכליתיים, היות שבעלי הוא רב הקהילה החב"דית בקרית מלאכי, ואני כרעייתו הרבנית. אני מלמדת בתיכון שיעורי יהדות והבית היהודי, וביסודי את בנות כיתות ו' שיעורי הכנה לבת מצווה. אני גם מדריכה כלות לקראת נישואיהן, ומוסרת בערבים שיעורים לנשים. כמובן שאני גם עקרת בית, אמא, סבתא, וסבתא רבתא. כשהייתי צעירה הייתי יוצאת הרבה למבצעים והרצאות לחיילות צה"ל. יצאתי גם לקיבוצים ולישובים הסמוכים לקרית מלאכי שם ערכנו ערבי חב"ד. גם לבתי סוהר יצאנו לערוך תוכניות מיוחדות ביהדות.

היום אני אוהבת מאוד ללמוד, להיפגש עם כל הילדים והנכדים ולהנות מהמתנות הנפלאות שה' נתן לי ולהגיד תודה.

 

מילון

מחנה עולים
מקומות היישוב הזמני של העולים החדשים, שהגיעו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

חלבן
אדם שמלאכתו היא הובלת וחלוקת חלב ומוצרי חלב שונים ישירות לבתי מגורים.

שבע ברכות
סעודת מצוה שנערכת במשך שבעה ימים לאחר החתונה.

טיפוס
מחלה שהפילה חללים רבים.

ציטוטים

”אני שמחה להיפגש עם הילדים והנכדים, ליהנות מהמתנות הנפלאות שה' נתן לי ולומר לו תודה.“