מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שרה ביאליק – מליטא לישראל

שרה ביאליק
חשיבות ארץ ישראל הקדושה לעם היהודי .
תולדות חיה של הגב' שרה ביאליק

סיפורה של שרה ביאליק

החיים שלפני המלחמה – ימי ילדותה

שרה נולדה בשנת 1922 בפלאנגה עיר קטנה בליטא הנמצאת במחוז קלייפדה [נמל] להורים יוסף וחטיה. בילדותה שרה קיבלה חינוך גרמני, חינוך טוב, ולמרות שמשפחתה לא הגדירה את עצמם כדתית, הם שמרו מצוות וחגים ומבחינתם המסורת הייתה ערך עליון. הוריה של שרה היו רופאי שיניים ומצבם הכלכלי היה טוב. לשרה היו עוד אחות קטנה ואח גדול.

ימי נערותה – תחילת הקשיים

בנערותה למדה בפנימייה "גינלביה" בקלייפדה, בית ספר חצי – ליטאי חצי – גרמני. באותה התקופה היטלר עלה לשלטון הגרמני ובית הספר שבו למדה התנגד לו ולאידאולוגיות שלו. שרה מספרת שבאחד מסופי השבוע היא יצאה הביתה ונסעה לעיר פלאנגה, מעשה שהציל את חייה, משום שבאותה שבת נכנסו הגרמנים לעיר קלייפדה והחלו לטבוח ביהודים ובחבריה לפנימייה. היא אף מספרת שהיה לה חבר יהודי  בפנימייה ועוברי האורח  ראו איך הגרמנים רצחו אותו ברחוב ואף אחד לא עשה דבר. ביום ראשון של אותו השבוע אביה העיר אותה ואת אחיה בחיפזון ואמר להם שצריך להתחיל לברוח. הם יצאו בלי רכוש ורק עם כסף מועט, העיקר להציל את חייהם.

תחילת מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה החלה, ושרה ומשפחתה החלו לנדוד. התקופה הייתה קיץ, וההליכה בחום גרמה להם להתייבשויות. מסביבם היא מתארת "פצצות, גופות, רכוש זרוק, והמון עשן, מרוב עשן השמש נעלמה..". שרה ומשפחתה ניסו לברוח לאזור לטביה, אך לא נתנו להם לעבור את הגבול בגלל אנטישמיות. היא ומשפחתה שמעו שהרכבת האחרונה לברית המועצות עומדת לצאת ולכן, הזדרזו לעלות לפני שהיטלר יגיע למקום. הקרון של הרכבת היה צפוף מאוד ולא היה בו מקום, לכן לא נתנו להם לעלות עליה. קצין רוסי שמע אותם מתחננים לאנשים ועזר להם לעלות לרכבת בכך שדחף אותם פנימה. ברכבת היה שומר נאצי ושני רוסים מהק"גב. הרכבת הייתה חנוקה וצפופה ולא היה בה מקום לשבת. הרכבת נסעה במשך שבועיים, במהלכם נתנו לאנשים לאכול רק פעם אחת- פרוסת לחם וגבינה. אנשים חלו ברכבת וחלקם מתו, מבוגרים וילדים כאחד. היה קושי לנשום, ולחיות בצורה כזו. שרה מספרת שהיא עד היום לא יודעת כיצד נשארו בחיים. קשיי הרכבת גרמו לשרה לטראומה, והיא איבדה את יכולת השמיעה והדיבור לתקופת זמן של שישה שבועות.

החיים בברית המועצות

החיים בברית המועצות היו קשים מנשוא, לא פחות מהחיים בליטא. בברית המועצות סטלין היה בשלטון והממשל הקומוניסטי לא קיבל אותם בצורה יפה. כאשר הגיעו שרה ומשפחתה לרוסיה נרצחו אנשים מסביבם, הוטלו פצצות לידם ועוד. בשלב זה הם היו עניים, רעבים, חסרי רכוש ובגדים ,וסבלו מחום הקיץ הכבד. "הרגשנו ייאוש" מתארת שרה. בעקבות הקשיים החליט אביה שצריך לעזוב לאסיה [אוזבקיסטן]. כעבור זמן מה הגיעו לאוזבקיסטן. לאחר שנסעו עם קבוצה של אסירים. כשהגיעו אדם אלמוני יהודי ראה אותם ולקח אותם אליו הביתה. הם ישנו בבוידם עם עכברים וחרקים, תחושה שהייתה עבורם בלתי נסבלת. אותו אדם הציע להוריה של שרה לאמץ אותה ואת אחותה, אך ההורים סירבו בכעס והלכו משם יחד עם בנותיהם. מצבם הדרדר מאוד, הם סבלו תנאים קשים וניזונו מקליפות תפוחי אדמה. בעקבות הקשיים הרבים התייאש אביה של שרה וניסה לשים קץ לחייו. עקב ניסיון זה אשפזו אותו הקומוניסטים בבית חולים לחולי נפש.

שרה מדגישה כי בברית המועצות לא היה קל יותר מבגרמניה אלא גם היהודים בברית המועצות סבלו רבות. שרה מספרת על חבריה, בשנים מאוחרות יותר, שהיו שותפים במשפט הרופאים* וחלקם נרצחו ללא רחמים על ידי סטלין.

עלייה ברמת החיים במהלך המלחמה

במקביל לאשפוזו של אביה, אמה של שרה חלתה ונהייתה רזה מאוד בגלל הרעב, ולא היה איך לטפל בה בבית חולים. באותה תקופה שמעה שרה שחבריה שהצטרפו לתנועת החלוץ הצליחו לעלות לישראל כחלוצים, מה שייאש אותה עוד יותר כי גם היא רצתה לעלות לארץ הקודש. אחת האחיות בבית החולים החליטה להביא לאמה חופש מחלה, כלומר סכום כספי קטן כדי לקנות אוכל בשביל לחיות בתנאים טובים יותר, מעשה שהוביל לשיפור מצבם. בתקופה זו הלכה שרה לאוניברסיטה לחקלאות בסמרקנד שבאוזבקיסטן, אוניברסיטה ממנה קיבלה  אחותה הקטנה דיפלומה. במהלך לימודיה באוניברסיטה פגשה שרה אישה אוזבקית שהכינה צמר, קנתה ממנה והחלה לסרוג. הפרופסורים באוניברסיטה ראו זאת וביקשו לקנות ממנה סריגים, ובצורה זו היא הרוויחה כסף וקנתה אוכל ותרופות לאמא שלה. עם הזמן שרה גדלה ורצתה ללמוד באוניברסיטה לאומנות אך לא קיבלו אותה בשל  היותה יהודיה. כעבור תקופה קצרה היא ומשפחתה חזרו לליטא, ארץ מולדתה, אך ללא אביה, מאחר והמשטר הקומוניסטי לא נתן להם לקחת אותו איתם.

בליטא אמא שלה מצאה עבודה והחלה לעבוד. המדינה החלה לתת להם בגדים שאנשים שכחו בדואר. בסופו של דבר הלכה שרה בדרכי הוריה ולמדה רפואה: "היום אני לא מצטערת על זה" היא אומרת בחיוך. כשהמלחמה נגמרה שרה הייתה בת 24.כאשר היא עדיין בת 24 שרה נישאת ליהודי ממוצא קווקזי אשר הכירה ברוסיה,במהלך השנים הביאו שני ילדים לעולם,בן ובת ,ילדיה גדלו בליטא. עם הזמן עלו לארץ יחד עם משפחתם המצומצמת והמורחבת יחדיו. (פרט מעניין!: בעלה של שרה הוא אחיין של הסופר היהודי חיים נחמן ביאליק)

שמירה על מסורת במהלך המלחמה

במהלך המלחמה היה קשה מאוד לשמור על המסורת היהודית, אך הם קיימו אותה למרות הרעב המייגע והתנאים הקשים. דוגמה לכך היא שהם חגגו חגים בכל מקום בו היו. דוגמה נוספת היא שהם אכלו אוכל כשר בלבד, למרות שגוועו ברעב וגויים הציעו להם בשר של חיות לא כשרות. הם סירבו והעדיפו לשמור על מצוות  ה' ולא לחטוא. בכל חג הלכו לבית כנסת והתפללו: "זה היה חוק של יהודים". שרה אומרת שזה היה מובן מאליו, גם כשקשה ובמיוחד כשקשה צריך לפנות לה'. שרה ומשפחתה תמיד קיוו לחגוג את החגים בירושלים ותמיד אמרו "לשנה הבאה בירושלים…". כשהיו בליטא אבא שלה לימד אותם לתת צדקה, ואת הכסף הם שמרו בקופה שאותה העבירו לארץ ישראל.

החיים בארץ

בעת עלייתה לארץ ישראל שרה הייתה בת 50, וביחד איתה עלו אמה, בעלה, חמותה, הבת שלה ובעלה, הבן שלה ואישתו ,אחותה ובתה. כאשר הם עלו לארץ בשנת 1972 גולדה מאיר הייתה ראש ממשלה. שרה אומרת שהיא אהבה אותה מאוד, כי באחד הימים כשהייתה באוסטריה עם קבוצה גדולה של יהודים שמטרתם הייתה לעלות לארץ היא ראתה את גולדה מאיר מברכת אותם, מה שריגש אותה מאוד. לאחר שנה של שהות בארץ ובעיר כרמיאל  החלה *מלחמת יום כיפור. בגלל ששרה למדה רפואה היא עבדה כרופאה בזמן המלחמה, ואפילו ביום כיפור עצמו לא נתנו לה ללכת לבית הכנסת מכיוון שהיה צורך בכוח אדם רב. בהמשך חייה במדינת ישראל היא פתחה מרפאה אצלה בבית(פרט מעניין!: שרה הייתה רופאת השיניים של אמא שלי שהייתה בימי ילדותה..), וכיום היא עדיין גרה בכרמיאל. יש לה שני ילדים ועשרה נינים, אחותה הייתה גרה בכרמיאל אך נפטרה לפני שנה, ובעלה נפטר גם הוא.

קישור לקובץ התיעוד

חמד ועד

הזוית האישית

דור השואה הולך ונעלם, והאפשרות לשמוע את הסיפורים שלהם לא תישאר קיימת לנצח ולכן עלינו לנצל ולהעריך ולכבד אותם עד כמה שאפשר.

סיפור תועד במסגרת יוזמה משותפת: חמ"ד ועד. יוזמה משותפת לתכנית הקשר הרב דורי עם מפמ"ר היסטוריה, משרד החינוך.

מילון

קומוניזים
קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית המתבססת על האידאולוגיה המרקסיסטית ובה רוב מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות מוסדות חברתיים, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי.

ציטוטים

”תמיד עלינו לזכור מאין באנו ,מה עברו אבותינו ולהסיק מכך מסקנות וערכים לעתידנו “