מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מליטא לישראל

סבתי ואני בבר המצווה שלי
סבתי בילדותה יחד עם הוריה ואחותה נינה
סיפורה של לובה נגדאי

שמי לובה נגדאי. עליתי בגיל 12 לארץ ישראל. כילדה לא ידעתי הרבה על ארץ ישראל למעט שזו ארץ של יהודים. הוריי, שהיו ציונים וניצולי שואה –  החלום שלהם היה לעלות לארץ ישראל, להתאחד עם המשפחה המצומצמת שנותרה (מתוך 14 אחים ואחיות לפני השואה נותרו שתי אחיות בלבד אחרי אמי), לבנות כאן את ביתנו ועתידנו.

מנהגים והחיים בליטא

המנהג בליטא היה בשנה האזרחית החדשה להציב עץ אשוח, לתלות עליו קישוטים ולהניח לרגלי העץ מתנות שנקנו או הוכנו אישית על ידי כל אחד מבני הבית. המאכל האהוב היה בשר או ברווז שהוכן בתנור מיוחד על ידי עישון.

אירועים מיוחדים בילדותי בליטא היה לסייע באפיית מצות בסתר לחג הפסח שהיה אסור בתכלית האיסור על ידי הממשלה. בשעות אחר הצהריים בילינו בדיג של דגים מהנהר, קטיף של תותי יער ופטריות, רכבנו על אופניים ובחורף החלקנו על הקרח. שיחקנו במשחקי דמקה וציירנו. היה לנו משחק שנקרא קלאס. משחק מיועד לשני משתתפים או לבד, בו מציירים על המדרכה בגיר מסגרת עם משבצות בתוכה. דוחפים בעזרת הרגל חתיכה של אבן ממשבצת למשבצת על פי סדר קבוע מראש. אם האבן עוצרת על הקו בין משבצת ומשבצת או יוצאת מהמסגרת המשחק נפסל ותורו של המשתתף הבא לשחק.

הקשיים העיקריים שהיו בהכנות לקראת העלייה

חווינו קשיים רבים כאשר ביקשנו לעלות מברית המועצות לארץ, וביניהם: היינו צריכים להשיג ולהציג אישורים שונים ומשונים מהשלטונות וביניהם הצהרות של המשפחה בישראל שהם יקלטו אותנו וידאגו לנו למחייה, ביטוחי בריאות, ויתור על הבית שגרנו בו, ויתור על אזרחות ברית המועצות, הוריי פוטרו מהעבודה לקראת העלייה, אותי "זרקו" מתנועת הנוער בגלל האנטישמיות, חברים בבית הספר ובני הכיתה לעגו לי על כך שאני נוסעת לארץ היהודים וקראו לי בוגדת.

הגעה לארץ ישראל

בתקופת נשיאותו של ניקיטה חרושצ'וב בשנים 1964-1958 השלטונות הסובייטיים התירו רק למעטים לצאת מן המדינה, בעיקר במסגרת איחוד משפחות. קרובי המשפחה שלנו גרו בישראל. הם עלו ארצה בשנת 1948. הוריי הגישו עשרות בקשות לעלות לארץ עד שבסוף שנת 1963 קיבלנו את האישור לצאת את גבולות ברית המועצות. יצאנו מליטה בתאריך 5.1.1964. הנסיעה הייתה באמצעות רכבות דרך אוקראינה, הונגריה, אוסטריה לאיטליה. מנמל בעיר נאפולי שבאיטליה הפלגנו לישראל על אונייה בשם "ירושלים" במשך ארבעה ימים דרך טורקיה, כרתים וקפריסין, עד שהגענו לנמל חיפה. סך הכל המסע לקח שלושה חודשים.

צעדים ראשונים בארץ

כשהגענו לארץ, כולם שרו לנו בירידה מן האונייה "הבאנו שלום עליכם". למרות שזה קרה לפני 52 שנים אני זוכרת בבירור את האושר וההתלהבות שלנו. כשירדנו מהאונייה כולנו נישקנו את האדמה וזה היה טבעי להיות חדור ציונות ואהבה לארץ. תחילת הדרך הייתה לא קלה ודרשה הסתגלות למדינה החדשה עם שפה שלא הכרתי, תרבות ומנטאליות שונה ממה שהורגלתי בליטא. הסיעו אותנו לפרדס חנה. המגורים שקיבלנו בארץ היו תחילה באוהל ואחר כך בצריפים. שיבצו אותי בבית ספר "מרחבים" בפרדס חנה במקום לכיתה ה' לכיתה ז' בגלל הרמה הלימודית שלי  במתמטיקה ותוך מספר חודשים שלטתי כבר בשפה העברית.

כשנתיים לאחר שהגענו לארץ, הגעתי לחברת הנוער בקיבוץ בחן שבשרון. זאת הייתה התקופה היפה בחיי. הצמידו לי משפחה מאמצת מארגנטינה והחיבור בינינו היה מיידי. בחברת הנוער בקיבוץ היו ילדים בני גילי מכל מיני מדינות. זכור לי שבתום יום הלימודים עבדנו בקטיף, ברפת, בחדר האוכל ובבתי תינוקות. כילדים ראינו את החשיבות בתרומה של עשייתנו למסגרת בה חיינו. בקיבוץ השתתפתי בפעילויות של השומר הצעיר ומאוד אהבתי את הטיולים ופעילויות השונות שהתקיימו.

קשיים במעבר לארץ ישראל

המעבר לארץ ישראל לא היה קל בכלל. היו עולים מכל מיני ארצות עם שפות שונות. כילדים נאלצנו לתקשר אחד עם השני יותר בידיים או באמצעות ציור, או ללמוד אחת מהשפות – עד שכולנו רכשנו את השפה העברית. הכתב בעברית היה קשה כי הוא נכתב מימין לשמאל, לעומת שפה לועזית שנכתבת משמאל לימין כמו אנגלית. ילדים ילידי הארץ היו צוחקים עלינו, ילדי העולים, כשלא דיברנו נכון בשפה העברית והם יצרו פחות חברויות עם ילדי עולים.

המקום האהוב בישראל

המקום האהוב עלי בישראל היא ירושלים, שהיא בעיני העיר היפה ביותר בעולם, כבירתה הנצחית של העם היהודי, כבית שלי ושל משפחתי. ירושלים היא מקום טוב לגור בו – עם אוויר צלול כיין ואווירה חמה ומחבקת. בירושלים יש רבדים היסטוריים רבים והכותל הוא המקום הקדוש לעם היהודי. יש בה גם שילוב של בנייה עתיקה לצד בנייה חדשה, יערות והרים. ירושלים היא עיר מיוחדת שבה גרים מגזרים שונים ובהם חילוניים, דתיים, מוסלמים נוצרים ועוד. סבא ואני אוהבים לטייל בעיר העתיקה וכמובן בכותל, בשכונת ימין משה ששם נמצאת תחנת הרוח של מונטיפיורי, בשכונת נחלאות שמצאת סמוך לשוק מחנה יהודה ובליפתא. בעיקר אנחנו נהנים לטייל בשעות הערב.

כיום אני גרה בשכונת ברמות בירושלים, יש לי ארבעה ילדים, עשרה נכדים ושלושה נינים. אני נהנית לבשל להם ולארח אותם בחגים.

ביקור באושוויץ של סבתי בלווית אמי יהודית

הזוית האישית

ארד: חווייתי בתכנית הקשר הרב דורי הייתה מדהימה. למדתי את ההיסטוריה של המשפחה שלי והיה ממש מרגש לשמוע את זה מסבתא שלי. בנוסף הקשר שלנו התחזק וגם לימדתי אותה דברים על הטכנולוגיה של היום והיה לנו ממש כיף.

סבתא לובה: הקשר שלי ושל נכדי ארד התחזק מאוד, סיפרתי לו את סיפור חיי ואת סיפורי הוריי והיה מאוד מרגש להעביר את סיפוריי לנכדי.

מילון

koks mielas
קוקס מיילאס - בשפה הליטאית משמעו: "איזה חמוד".

ניקיטה חרושצ'וב
ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב היה מדינאי סובייטי-רוסי, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מ-1953 ועד 1964 ויו"ר מועצת השרים (ראש הממשלה) של ברית המועצות מ-1958 ועד 1964. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אל תפחד לרדוף אחרי החלומות שלך - למרות הילדות הקשה והאנטשימיות סבתא הגשימה את חלומה ועלתה לארץ “