מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מכל נקודה אפשר לצמוח

סבתא שוש והנכד נדב
סבתא שוש בצעירותה
סבתא שוש – ממרוקו ועד משטרה צבאית

הסיפור של סבתא שוש

העלייה ממרוקו והחיים בישראל בשנות ה-60

בשנת 1960 עליתי ארצה ממרוקו עם הורי, סבי, סבתי וארבעת אחיותיי. הייתי בת חמש אינני זוכרת דבר אספר בקצרה את אשר אימי סיפרה לי על הדרך בה הגענו ארצה.

עלינו במחתרת דרך צרפת והתחזינו לנוצרים על מנת שלא יזהו שאנחנו יהודים, כמו כן הפרידו אותנו. אני ואחותי הלכנו עם אבי, אימי ועוד 2 אחיות כקבוצה נפרדת, אפילו ישנו בבתי מלון שונים. על אבי וסבי אסרו להתראות עד לעליה למטוס לארץ. התקבלנו בשדה תעופה בן גוריון בהרבה חום ואהבה.

                           

עם הגעתנו ארצה נשלחנו לגור במעלות תרשיחא. הוריי לא היו מרוצים מהמקום, הם הרגישו בודדים בגלל בעיות שפה וחוסר של מקומות עבודה. אח של אימי שעלה ארצה בעליית הנוער והיה וותיק יותר בארץ, בא לבקר אותנו והוא עם הוריי החליטו לעבור לגור בירושלים במעברה בתלפיות. שם גרנו בצריפים רעועים בצפיפות קשה, השירותים והמקלחות היו בחוץ וישנו על מיטות ברזל ישנות. לאחר כחצי שנה סוף סוף קיבלנו צריף מאזבסטונים בשכונה בירושלים "קריית יובל" שם הייתי בגן עד כיתה ב'. הבית הראשון שלנו בארץ היה כאשר הועברנו לשיכוני דיסקין בבקעה, שם גרנו בבניין עם הרבה כניסות, הבניין היה גדול ובכול דירה גרו משפחות מרובות ילדים כאשר הממוצע היה 7 נפשות ומעלה אנחנו היינו משפחה של 13 נפשות,11 ילדים ו-2 הורים.

הזיכרונות הראשונים שלי הם מכיתה ג', למדתי בבת ספר ממלכתי דתי "דוגמא" לבנות, מאוד אהבתי את בית הספר. בבוקר היה נהוג להתפלל שחרית בכיתה ולאחר מכן היינו מתחילים ללמוד. המקצועות שאהבתי במיוחד היו שיעורי התעמלות ודינים (נימוסים והליכות), היסטוריה ואנגלית. אני זוכרת את שעורי כלכלת הבית עם המורה תמר ואת הארוחות שבישלנו לכל ילדי בית הספר. בשנות השישים המצב הכלכלי בארץ היה קשה מאוד ולכן אפשרו לכל הילדים ממשפחות מרובות ילדים לאכול את ארוחת הצהריים שלהם בבית ספר.

הילדות שלי

הייתה לי ילדות מופלאה מלאה בחוויות וייחודית.  אני זוכרת מכונית שהייתה באה ומוכרת לנו קרח בבלוקים המכוסים בשקי יוטה מאחר והמקררים שלנו לא היו עם חשמל. לא הייתה לנו טלוויזיה, לא היו טלפונים ובוודאי לא טלפונים ניידים ולכן היה לנו המון זמן לשחק במשחקים שאהבנו, למשל קפיצה בחבל, 7 אבנים, 5 אבנים, מחניים . השבתות והחגים היו אירועים משמעותיים בשכונה שלנו, כולם היו אצים ורצים להכנות לקראת החג או השבת שהתבטא בקניית מצרכים, בקניית בגדים ונעליים חדשים וכמובן בבישולים ומאכלים מיוחדים. זכור לי במיוחד ההכנות להכשרת הבית לחג הפסח, היינו מורידים את המצעים והשמיכות לאוורור בשמש ולפני כניסת החג היינו מורידים את הכלים והסירים להכשרה שכונתית בסירים ענקיים, והחוויה הגדולה ביותר הייתה שרפת הלחם וכל החמץ לפני כניסת החג. בערבי שישי וחגים לאחר ארוחת החג נהגנו להיפגש, כל ילדי השכונה היו יורדים עם הפיג'מות החדשות שקנו לנו ומשחקים. השכונה הייתה מלאה בילדים, תמיד היה שמח וכל קבוצה שיחקה במשחק אחר ושונה.

בכיתה ח' נאלצתי להפסיק ללמוד בכדי לעזור להורי לפרנס את המשפחה, התחלתי לעבוד כמוכרת ב"נעלי גיל", חנות נעלים מקומית בירושלים. החוק שהיה אז במדינה חייב את מהמעביד שלי לאפשר לי לצאת ללמוד פעם בשבוע, למדתי בבית ספר "אורט מימכר". בשנת 1970 הצטרפתי לתנועת הנוער העובד והלומד.

תמונת פנקס חבר

במסגרת הפעילות של הנוער העובד והלומד התנדבתי לפעילות נשות ירושלים שם הכרתי את יושבת ראש עמותת "נשות ירושלים" הגברת ברטה שרים והופניתי על ידה להתנדב בפנימית "תל רענן" בירושלים. בכל יום שישי התנדבתי להצטרף לארוחת הערב עם הילדים לקבלת שבת כמו כן היו לי זוג ילדים תאומים ששמשתי להם כאחות בוגרת ומדי פעם אירחתי אותם בשבת אצלי בבית. בבניין שגרנו בו היה וועד שאני הייתי פעילה בו ובמסגרת ההתנדבות של נשות ירושלים הכרזנו על תחרות ניקיון של השכונה עם פרסים לכניסה המנצחת. הכניסה שלנו ניצחה וזכינו בפרס.

בעקבות היותי המתנדבת הצעירה ביותר בנשות ירושלים הוזמנתי עם יושבת הראש, הגברת ברטה שרים להתראיין ברדיו ולספר על פעילותי.

בנעלי גיל עבדתי כשנתיים, עם המשכורת החודשית שלי עזרתי להורי בקניית מצרכים, ביגוד והנעלה לאחי ואחיותיי .

בגיל 17 קיבלתי צו גיוס, אבי התנגד שאתגייס. שתי אחיותיי הבוגרות לא התגייסו ואני התעקשתי להתגייס למרות התנגדותו הנחרצת של אבי ז"ל. ממש לפני הגיוס, כשהוא הבין שאני אתגייס בכל מקרה, אבי קיבל את החלטתי ונתן את ברכתו. וכך בתאריך ה- 1973/7/15 גויסתי למשטרה צבאית, עברתי קורס שוטרות ב"קדום" ושובצתי לשרת במשטרה צבאית חיפה. במסגרת השירות הצבאי לקחתי חלק במלחמת יום כיפור, לאחר המלחמה הועברתי על פי בקשתי למשטרה צבאית ירושלים וכך הייתי קרובה יותר הביתה. לאחר כחצי שנה נבחרתי לחיילת מצטיינת והוצע לי להמשיך לשירות קבע ב"כלא 400". קיבלתי את ההצעה ובשנת 1975 נכנסתי לשרת בקבע, במסגרת השירות במשטרה צבאית צריפין הכרתי את בעלי לעתיד אלי ובאותה שנה התחתנו 1975/7/23. בשנת 1977 נולד בני בכורי דודי ולאחר חופשת הלידה נתבקשתי לצאת לקורס נגדי משמעת על מנת שאוכל להתקדם לתפקיד גדול ומשמעותי יותר. לאחר הקורס שובצתי לבסיס טירוניות "בה"ד 12" בתפקיד רס"רית משמעת.

"בבה"ד 12" ילדתי את ביתי השנייה פזית בשנת 1979, והמשכתי את שירותי הצבאי במחנה מטכ"ל. השירות הצבאי שלי היה מלא בחוויות ושימש כמקום הראשון בו יכולתי להביא את עצמי והכישורים שלי לידי ביטוי. אחרי הגיוס שלי גם אחיותיי ואחיי הקטנים התגייסו ואני הייתי עבורם דמות לחיקוי ודמות שאפשר להתייעץ אייתה ולהיעזר בה. בזכות השירות בצבא הכרתי מקומות בארץ מחוץ לירושלים, הכרתי אנשים מעניינים והתפתחתי מאוד ברמה האישית. בשנת 1985 ילדתי את בני השלישי זיו והחלטתי להשתחרר משירות קבע ולהתחיל קריירה חדשה באזרחות.

 

 

הזוית האישית

שוש: לכתוב את סיפור הילדות שלי הוא דבר מרגש ולעשות זאת יחד עם הנכד שלי זה אף מרגש יותר. ההיסטוריה שלנו היא השורשים המשפחתיים שלנו וההעברה שלהם לדורות הבאים היא חשובה מאוד וההזדמנות הזו הייתה חוויה מעשירה ומשמחת מאוד עבורי.

נדב: היה לי כיף לעבוד עם סבתא ולשמוע על הסיפור שלה, היא גילתה לי הרבה דברים שלא ידעתי, הופתעתי לשמוע שהם היו צריכים להתחזות לנוצרים בזמן העלייה לארץ ועל הקשיים שהיה להם בשנים הראשונות בארץ.

מילון

אזבסטון
צריף הבנוי מלוחות אזבסט. משמש בעיקר כמקום מגורים ארעי.

ציטוטים

”אח של אימי שעלה ארצה בעליית הנוער עם הוריי החליטו לעבור לגור בירושלים“