מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מי הייתי לפני העלייה לארץ ולאחריה

סבתא ריישה ואני
ההורים של סבתא ריישה וסבתא תינוקת
התאקלמות בארץ

מי הייתי לפניי העלייה לארץ

נולדתי בתאריך 31.3.1941 בעיר האריסבורג שבפנסילבניה שבארה"ב.

ההורים של סבתא ריישה וסבתא בת 3

הוריי היו בנימין ועדנה (לבית ווסטרמן) סילברמן. שני הורי נולדו בארה"ב והוריהם הגיעו מליטה ולטביה. הסבים שלי הגיעו לארה"ב בשנים המוקדמות של המאה ה- 20. חבר של אבי הכיר בינו לבין אימי, שהיא הייתה גרה בעיר לא רחוקה ממנו. הם יצאו ביחד 3 שנים לפני שהתארסו. הם התחתנו ב- 1939.

לימים נולד אחי הנרי. גדלנו באווירה שקטה ובתוך משפחה חמה ואוהבת. בקרבת מקום גרו הסבא וסבתא, הדודים ובני הדודים מצד אבי. סבי מצד אמא גר בעיר לא רחוקה וביקרנו אותו הרבה.

למדתי בבית ספר יהודי עד סוף כיתה ו' כל החברים שלי היו יהודים. בכיתה ז' עברנו לבית ספר "ציבורי" והיו לי חברים נוצרים ואפרו אמריקאים. לא זכור לי חוויות של אנטי שמיות.

בשנות ביה"ס הייתי פעילה במתנ"ס יהודי, במיוחד בתיכון. היו לנו מסיבות ומפגשים וחיי חברה תוססת.

סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה ואת התואר השני בעבודה סוציאלית שאני עובדת במקצוע זה עד היום.

במשפחה שלי הייתה אהבה ניכרת לישראל ואמונה בציונות. סבתא מצד אבי והדודות ואמי היו פעילות באירגון הציונית "נשות הדסה" ומזה נבעה ההבנה שלי שצריך לתמוך בישראל ואפילו לשאוף לעלייה ארצה. זכור לי היטב שהייתי ילדה והצהירו על הקמת המדינה!

מאותו יום היה אסור לשיר את "התקווה" כפי שהיינו רגילים באירועים של הקהילה היהודית כי ה"תקווה" נהייתה להמנון של ארץ אחרת והיינו אזרחי ארה"ב.

הורי, אחי ואני בשנות ה – 60 בהריסבורג, פנסילבניה.

אחרי הלימודים לעבודה הסוציאלית שעשיתי בעיר ניו-יורק, התחלתי לעבוד במקצוע בעיר פילדלפיה. היו לי חיים מעניינים, הרבה חברים וחברות. הייתי רווקה שמחה עם דירה שכורה, מקצוע מעניין ועתיד פתוח. הייתי פעילה בקבוצות שהיו נגד המלחמה בווייטנאם. אבל הייתה לי תחושה שאין משמעות למה שעשיתי.

ב- 1963 ביקרתי פעם ראשונה בארץ ישראל. נדהמתי מקצב ההתפתחות ורוח האנשים. חשבתי אז שאני אחזור פעם.

אהבתי את העבודה שלי במקצוע, אבל הייתה לי תחושה של חוסר משמעות כל הזמן מחשבותיי חזרו לישראל וחשבתי שאם המקצוע שלי אוכל לתרום בארץ המתפתחת.

העלייה:

עשיתי הכנות דרך הסוכנות הישראלית ובאוגוסט 1970 עליתי למטוס, בניו-יורק וטסתי לתל-אביב. ההחלטה לעלות ארצה לא הייתה קלה. עזבתי משפחה וחברים וזה גרם לי לעצב. אבל הייתי מלאת גאווה ותקווה לקראת העתיד החדש בישראל.

כשהגעתי ארצה הייתי לבד חוץ משתי חברות שעלו ארצה לפני. אחת מהן עזרה לי הרבה להתרגל עברתי מספר מקומות מגורים בת"א. אחרי אולפן ללמוד עברית מצאתי עבודה במקצוע, עבודה סוציאלית. בקיץ 1972 יצאתי לחופשה ביוון ובחזרה באוניה הכרתי את אפריים שלימים יהיה לבעלי.

אפרים נולד בת"א להורים שהגיעו מפולין בשנות העשרים של המאה 19. בצבא הוא היה נחלאי והגרעין שלו השלים את קיבוץ ניר אליהו שהיה קיבוץ ספאר בגבול ירדן מול קלקיליה.

התחלתי לבקר בקיבוץ והבנתי שאם אני אתחתן עם אפריים בעצם אתחתן גם עם הקיבוץ.

החתונה של סבתא ריישה וסבא אפריים ומשפחתם

הייתה חתונה קיבוצית ענקית עם המון אורחים. הורי, אחי אשתו והתינוק הגיעו מארה"ב. אחרי הטקס המסורתי היה טקס מיוחד קיבוצי. חברים של אפריים רקדו שרל'ה לכבודו. אמא שלי נאמה נאום מיוחד שבו היא אמרה שכמאמינה בציונות היא ואבא שלי נותנים את המתנה הכי גדולה שיש להם לארץ…. הבת.

לידת עמוס, אבא של עפרי
למעלה: ההורים של סבא וסבתא וינטרוב למטה: ברכות בטקס החתונה הקיבוצית

הקליטה בקיבוץ

הקליטה שלי לחיי הקיבוץ מהווה עבורי תהליך ישראלי ביותר. רק בישראל הייתה קיימת אפשרות לחיות בקהילה קטנה קולקטיבית עם הצורך להתרגל לנהלים ולדרכי התנהגות של אותה הקהילה. איזה שינוי עמוק עברתי ולא בקלות. הייתי אישה עצמאית, בעלת מקצוע, דעתנית- והייתי צריכה ללמוד בהתנהגות ויחסים בין אישיים חדשים.

נושא אוכל – להבאת אוכל מחדר האוכל הביתה. עשוי מאלומיניום ומתפרק לארבעה כלים.

עובדת סוציאלית – חברת קיבוץ

התחלתי לעבוד כעובדת סוציאלית בישראל ב- 1971. עשיתי הפסקה על מנת להיקלט לקיבוץ וללדת את שלושת ילדיי. מ- 1983 – 2004, עבדתי במקצוע בקיבוצים, בת"א ובכפר סבא. אחרי שיצאתי לפנסיה המשכתי לעבוד באופן חלקי והיום  אני עדיין עובדת עם שורדי שואה. בקיבוץ התחוללו שינויים רבים וגדולים במשך השנים. היו ויש קשיים קהילתיים ופרטיים ואני מעורבת כחברת קיבוץ וכעובדת סוציאלית כי אכפת לי כיצד מתפתח הקיבוץ וכמובן משעובר על הפרט שחי בו.

לסיכום:

היום אני אמא לבן, לשתי בנות, כלה וחתן. אני סבתא לנכד ו- 5 נכדות. עמוס, עדי, עילי, עפרי ועלמה וינטרוב גרים בהוד השרון. דקלה ולאו שהגיע מארגנטינה, אביב, ליעד ומעיין יעקובוביץ' גרים בקיבוץ חצרים. הבת הצעירה תהילה גרה בכפר סבא. אנו משפחה חמה ואוהבת שנהנים לחגוג חגים וימי הולדת ביחד.

זוהי התוצאה היפה של עלייתי לארץ ב – 1970.

                                                  סבתא ריישה עם הילדים והנכדים

החוויה הישראלית שלי – 70 שנה למדינה

כשהייתי בהריון עם בני עמוס, אבא של עפרי, באוקטובר 1973 התחילה מלחמת יום הכיפורים. היינו בקיבוץ. לא הבנתי מה קורה ופחדתי, רצנו למקלט. בחודשים הבאים היו ימים שהייתי לבד ורצתי בלילה לבד למקלט.

זו הייתה חוויה לא נעימה. אבל ממנה למדתי משהו מרכזי בישראליות. אומנם הבנתי שיש צורך להתמודד עם איום של מלחמה אבל גם נולדה התקווה – שלא יקרה שוב ושהבן שנולד לא יצטרך ללכת לצבא בעתיד.

הזוית האישית

סבתא ריישה: הפרויקט מעניין הן מבחינה אישית והן מבחינת הפעילות בקבוצה. עבורי היה מעניין לשמוע על החוויות בעבר של משתתפי הקבוצה. אני מקווה שעפרי נהנתה מההכרות של מי שהייתי לפני שהגעתי לארץ ולאחר מכן. חשוב לי שהיא תבין את התהליך שעברתי כשעזבתי את ארצות הברית והשתלבתי בחיי הקיבוץ של מדינת ישראל. אני שמחה שהייתה לי הזדמנות להשתתף בפרויקט בתוך בית הספר של נכדתי.

עפרי: אני מאוד נהניתי ללמוד על העבר של סבתא. אף פעם לא גיליתי לעומק על עברה. אף פעם לא רציתי לגלות על כך. העבר שלה ריתק אותי מאוד, לא ידעתי על כך הרבה. סבתא סיפרה לי על משפחתה, על מה היא עשתה בשעות הפנאי שלה, על העלייה שלה, על ההיכרות שלה עם סבי זיכרונו לברכה ועל לידתו של בנה הראשון, אבי עמוס. עם פרויקט זה הכרתי את סבתא יותר ויותר עכשיו אני יודעת על העבר שלה ועל מה עבר עליה. אני וסבתא לא תמיד היינו כל כך קרובות כמו שאנחנו עכשיו. פרויקט זה עזר לי להכיר יותר את סבתא ואת שאר חברי הקבוצה.

מילון

מלחמת וייטנאם
הוא הכינוי המקובל, במרבית העולם המערבי, למלחמה שהתנהלה בין צפון וייטנאם הקומוניסטית.

ציטוטים

”"Smile and the world smiles with you"“