מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מילדות לבגרות – זכרונות

סבתא אסתר והנכדה יולי
בילדותי
סבתא אסתר מספרת על חייה

פעם, כשהייתי בת שבע ולמדתי בכיתה ב' בבית הספר היסודי בכפר הנוער בן שמן, שברתי את רגל ימין. רציתי לעוף כמו הציפורים שבשמיים וחשבתי שאם אנופף בידיי, אתרומם אל על ולא אצטרך ללכת לבית הספר. וכדי לממש את החלום, עליתי על האבוס שברפת, נופפתי חזק ומהר בידיים אבל במקום לעוף נפלתי על האדמה ושברתי את הרגל. נאנקתי מכאב חזק ואימא שלי חשבה שזה יעבור אבל הכאב לא פסק ואבא שלי עצר טרמפ עם משאית צבאית מהבסיס השכן. נסענו לבית החולים "סראפאן" (אסף הרופא) ושם הסתבר שיש ברגל שבר וההחלמה תהיה ארוכה. אז כמובן שלא הגעתי לבית הספר במשך שישה שבועות… יש!

כן, זו אני, ילדת טבע, שדות, פרחים, פרפרים והרבה מאוד חלומות בהקיץ.

קוראים לי אסתר ואני סבתא של יולי המתוקה והאהובה שלי. אני גרה במושב משמר איילון כבר 44 שנים, נולדתי במושב בית נחמיה להוריי שרה ואליאר עמנואל, שעלו לארץ באווירון מפרס בחודש נובמבר שנת 1950. ההורים שלי גרו בעיר יזד, עיר שבה היו שתי שכונות, שכונה אחת הייתה צמודה לחומה, הייתה זו שכונת עוני שאנשיה גרו בבתי אבן וחימר והתפרנסו ממלאכות זעירות. אמי לא למדה בבית ספר. סבתי נפטרה בגיל צעיר ועול גידול אחיה הקטנים היה מוטל עליה.

השכונה השנייה הייתה בתוך העיר, תושביה היו בעלי יכולת כלכלית גבוהה יותר ושם אבי גר. הם סחרו במשי ובחוטי סריגה לגרביים. אבי למד בבית הספר "אליאנס" וידע לכתוב בעברית, אנגלית וכתב רש"י. כאשר בגר, הצבא הפרסי רצה לגייס אותו והוא ירד למחתרת (הסתתר בשוק) והשמועה שנפוצה הייתה שהוא מת. בתקופת מחבואו הוא כתב בכתב רשי" את "סיפורי יוסף".

אבא ואימא התחתנו בשידוך ואמא סיפרה שבפעם הראשונה שהיא ראתה את אבא, בחור גבוה עם שיער ג'ינג'י, זה היה בחתונה שלהם. לאחר נישואיהם קם ארגון בסוכנות היהודית בשם "חברה" ששם לו למטרה להעלות לארץ ישראל משפחות צעירות ובריאות. בימים ההם, הייתה שגרירות ישראלית בפרס ובוויזה שהם קיבלו היה כתוב שהם טסים לשווייץ, וזאת מהסיבה שפרס הינה מדינה מוסלמית ויש לאסור את עלייתם של היהודים לארץ ישראל בשל החשש שיתגייסו לצבא ויילחמו במדינות ערב.

אמי שרה ואבי אליאר

אימא, אבא ואחי הבכור, יעקוב הגיעו למחנה מיון שער העלייה בפרדס חנה. שם נולד אחי השני, אבנר. בשנת 1951 קיבלו הורי תעודת עולה, חמישה מזרנים ואת רכושם איתם עלו ארצה: שני שטיחים וכמה כלי כסף. בפרדס חנה התארגן גרעין של 12 משפחות, כולם מהעיר יזד שבפרס והם נשלחו במשאית להתיישב בבית -נבאללה, שלימים נקרא מושב בית נחמיה.

את פניהם קיבלו 12 אוהלים בשממה אין סופית. כל המרחב היה פתוח, מלא בקוצים, נחשים ועקרבים, בוץ בכל מקום וללא כביש ומכולת… החשמל סופק באמצעות גנרטור שפעל תוך הפסקות רבות וארוכות ומים היה צריך להביא בדליים מהמחנה הצבאי הסמוך, שם היה ברז מימי המנדט הבריטי.

הישוב החדש היה צמוד לגבול הירדני. לא הייתה גדר והמצב הביטחוני היה קשה ביותר. השכנים הערביים ניסו לפגוע במתיישבים החדשים. פדאיונים (מסתננים) השליכו רימון והרגו בני משפחה, לקחו בשבי כמה תושבים שעברו בטעות את תחום המושב והמציאות הייתה קשה ומסוכנת. למושב היה עדר כבשים שיתופי ואבא היה רועה צאן. הוא ריכז את העדר וגם עבד בכל מיני עבודות דחק של קרן קיימת לישראל. כל משפחה קיבלה מהסוכנות פרה אחת ותרנגולות להטלת ביצים וגם עז לחליבה עבור חלב לבני המשפחה. העז הייתה קשורה בחבל לאחד מיתדות האוהל, אימא סיפרה שבאחד הלילות שמעה שמישהו בחוץ מתיר את החבל. היא לא העירה את אבא כי זה היה עלול להסתיים רע. בבוקר גילו שהעז איננה.

בנוסף לשני אחי הגדולים, נולדו במושב להוריי שישה ילדים נוספים: ציפורה, מרים, אסתר, יוסי, יואל וגילה. אני, החמישית מתוך השמונה, נולדתי ביום קר בחודש דצמבר 1954. אימא נסעה ברכב צבאי מהבסיס ללדת אותי וכשחזרה ובידיה אני התינוקת אבא עשה פרצוף לאימא שילדה עוד בת… אבל אחר כך הוא מאוד התלהב שיש לו ילדה עם שיער ג'ינג'י כמוהו. הייתה לי עריסה מברזל והשכנות של אימא שלי שבאו לבקר אמרו לה שצריך לקרוא לי זהבה.

במקביל, הסוכנות החלה לבנות צריפים מפח לשכן בהם משפחות מהמושב, ולאחר שהגיעו למושב משפחות עולים נוספות מיזד ומארצות נוספות, משרד השיכון בנה בתים של שני חדרים ומטבח צר שבו ברז מים זורמים וגם מקרר קטן שקירר באמצעות בלוק קרח שחולק פעם בשבוע. החדרים חולקו לחדר מרכזי ובו שולחן ששימש לאוכל והכנת שיעורים, וחדר נוסף ששימש לשינה ובו מיטות ברזל ומזרני קש שבהם ישנו שניים, שלושה אחים במיטה אחת. באחד מלילות החורף התעוררתי מהשינה לקול גאיית פרה. התברר שאחת הפרות המליטה בלילה ואבא הכניס את העגלה מכוסה בשקי תערובת לבית כדי להגן עליה מצינת הלילה. בחצר היה מבנה מלוחות בטון ואלו היו השירותים. הרחצה הייתה באמצעות מים שחוממו בסיר גדול כשאנחנו ישובים בתוך גיגית.

ארבע שנים לאחר עלייתם על הקרקע, נבנו במושב מבנים ציבוריים: בית כנסת, מקווה, צרכנייה, ומרפאה, אליה הגענו לעיתים קרובות ובה יוסף החובש המסור אשר חבש את פצעינו הרבים מטיפוס על עצים וגדרות. כמו כן, נבנה במושב גן ילדים. אהבנו מאוד את הגננת רחל, שהיה לה חבר טייס שפעם נחת עם הפייפר שלו בשדה קוצים ליד הגן וכל ילדי הגן רצנו אחריה לשדה.

נפט לבישול וחימום הגיע למושב בעגלה רתומה לסוס שבתוכה הייתה מכלית נפט. מוכר הנפט צלצל בפעמון ותפקידינו היה למלא בנפט את הג'ריקן ולהבעיר אש בפתיליה שבמטבח, עליה עמד תמיד קומקום תה ריחני וכן את תנור החימום שעמד במרכז החדר והפיץ חום. סביב התנור התרכזנו בערבי החורף הקרים לשמוע את סיפוריו של אבי. סיפורים מתוך המיתולוגיה הפרסית על נסיכות ונסיכים, שדונים מפלצות וחיות טורפות ואימא הייתה מזמרת בקולה הערב שירי אהבה וגעגועים נוגים. בכל יום שני בשבוע, הגיע למושב זכריה השוחט. הוא צעד בצעדים מהירים וזריזים לאורך המושב תוך שהוא שורק במשרוקית ופאותיו הארוכות מתנופפות ברוח. כל האימהות המתינו לו בצידי הכביש ובידיהן תרנגולות. כילדים עזרנו במריטת נוצות העופות ששימשו למאכל לכל ימות השבוע.

את כיתה א' למדתי במושב. תלמידי כיתה א' ו-ב' למדו יחד בשני טורים בחדר שהשמשות בו היו מנופצות ובימי החורף הגג דלף. המורה דילגה בין השלוליות והקנתה את ראשית הקריאה, הכתיבה והחשבון פעם לטור א' ופעם לטור ב'. בכיתה ב' עברנו ללמוד בבית הספר היסודי בכפר הנוער בן שמן. לבית הספר נסענו במשאית, הנהג האהוב היה יענקל'ה. שם בפעם הראשונה הכרנו ילדים חדשים ממושבי הסביבה שגם הם באו מההתיישבות העובדת. אני זוכרת שלארוחת עשר הבאנו כריך ופרי או ירק שגדלו בשדה: עגבנייה, מלפפון, תפוז, צנונית, והילדים האחרים באו עם פירות שעבורנו היו ממש מותרות: אגס, תפוח, בננה… המורה נעמי, מורה רגישה ואהובה, ניגשה אלי בזמן ארוחת העשר, לקחה את המלפפון שהיה לי, עמדה לפני כל הכיתה ואמרה: "תראו כמה נפלא, אימא של אסתר קילפה את המלפפון והקליפות דקיקות ומדויקות, זה ממש כמו לקלף בננה…" התרגשתי והרגשתי שכל הילדים מקנאים בי…

ילדותינו הייתה חופשית ועצמאית מאוד. מגיל צעיר נקשרנו לאדמה ולטבע הסובב אותנו. הורינו וכל תושבי המושב היו דור החלוצים הראשון שלאחר הקמת המדינה ואימא אמרה שאפילו בן גוריון עודר במעדר. כל בני המשפחה לקחו חלק בעבודת האדמה לאורך עונות השנה באחריות ובחריצות. זריעה, דילול וקטיף תוצרת האדמה  גידול עופות וחליבת פרות היו עבודות שביצענו לפרנסת המשפחה. ברגליים יחפות רחצנו מתחת לברז המים הצוננים את תנובת השדה וחשנו את האדמה הרטובה והריחנית בכפות רגלינו, כשהבוץ מבצבץ בין האצבעות ושתינו לרוויה מהמים הטעימים כל כך.

עם תום יום הלימודים הכנו שיעורי בית ולאחר מכן יצאנו בימי האביב למרעה עם הפרות שצעדו בשורה מסודרת בשדות המקיפים את המושב. לקחנו חלק בחליבה והבאנו את כדי החלב למחלבת המושב. רתמנו את הסוסה לעגלה ונסענו לקצור ירק לפרות. ריח התלתן והאספסת הטריים והרעננים עדיין באפי… אהבתי במיוחד לקצור במגל את התירס ולסדר שתי וערב בעגלה, לשבת על לוח הקרש ששימש כספסל בעגלה, להחזיק את המושכות ולרכוב בחזרה מהשדה ולחלק לפרות הרעבות.

בחופשות הלימודים עבדנו בשדותיהם של חקלאים במושב וחסכנו אגורה לאגורה, לירה ללירה והכנסנו לקופסת פח. אני זוכרת שבכיתה ו' חסכתי 10 לירות ונתתי לדודי שגר בתל אביב לקנות לי שעון. השעון היה כסוף עם שרשרת כסופה וניתן היה להגדיל את האורך וגם לקצר. כל כך התרגשתי, הנחתי אותו לידי במיטה וכל הלילה הסתכלתי עליו. הימים היו ימי דלות ומחסור ואנו הערכנו כל דבר ושמחנו בחלקנו. בגדים חדשים נקנו לקראת חג ראש השנה ולקראת פסח. נסענו בעגלה לעיר הגדולה, לוד, וחזרנו כשבעגלה מתנדנדת ערמת קופסאות נעליים חדשות לכל ילדי המשפחה. אני תמיד בחרתי נעליים אדומות שבהן נקבים מסודרים בצורת פרח.

מועדון המושב היה עבורנו בית שני. אהבנו להגיע אליו ולשמוע שוב ושוב מערכונים ושירים מהתקליטים ששמנו בפטיפון. שיחקנו במשחקי קופסה, דוקים וחמש אבנים והשתדלנו לשמור על שקט כשהגיעה מורה חיילת למועדון ולימדה את האימהות עברית וביניהן גם את אמי, שקלטה מהר מאוד לקרוא ולכתוב וכתיבתה התמה עדיין לנגד עיני. בכל יום חמישי אימא וגם אנחנו חיכינו לאוטו האדום של הדואר שהביא את העיתון "שער למתחיל", לאימא וגם לנו היה זה יום חג.

על הכביש המצופה כורכר שיחקנו עד החשיכה במשחקי רחוב שמילאו אותנו שמחה ועליצות רבה. חבל, גומי, ארבע תחנות, מרוץ שליחים ועוד. בערבים שמענו בטרנזיסטור תסכיתי מתח ואימה. בכל מוצאי שבת בלילות הקיץ התרכזנו ברחבת הצרכנייה מטף עד זקן וצפינו בסרט אותו הקרין לנו המסריט על סדין לבן גדול שנמתח על קיר הצרכניה. סרטי הרפתקאות, סרטים הודים וקאובוים. ובכל פעם, לפני הקרנת הסרט כשהיה מופיע על המסך האריה השואג, בתול, אחת מוותיקות המושב, הייתה פורצת בצעקות אימה ונסה מהמקום…

אל המושב הייתה מגיעה אחת לשבועיים הספרייה הניידת. יום שחיכיתי לו בהתרגשות! הייתי נכנסת לתוך הרכב הגדול בחרדת קודש, נחשפת לעולם קסום ומופלא, הספרים היו מסודרים על המדפים ואת ריחם המיוחד, אשר נצרב בי, אזהה גם היום. ספרים מכל התרבויות שהיו לנו שער  לעולם אחר ושאותם קראנו בלי סוף: ספרי ילדים וגם ספרי מבוגרים, ספרי הרפתקאות של שביעיות וחמישיות סודיות שהיו גיבורי ילדותינו וגם ספרים עבי כרך מרתקים ואהובים.

בימים אלו טרם היו בבתים טלפונים, מכשירי טלוויזיה ובוודאי שלא מחשבים וטלפונים ניידים. לא היו לתושבים מכוניות פרטיות ואמצעי התחבורה היו באמצעות האוטובוס שהגיע למושב פעמיים ביום ו/או משאיות צבאיות שעצרנו כטרמפ. כשהייתי בכיתה ו' חלפה במושב מכונית לבנה ונוצצת. ישבו בה אנשים זרים, חולצותיהם היו לבנות ומגוהצות והם השליכו מהחלון פתקים. הפתקים התנופפו ברוח ואנו הילדים רצנו לאסוף אותם. היה כתוב עליהם ל"ע, מפלגת הליברלים העצמאיים ומאחור היו ללא כיתוב. הימים ימי הבחירות לכנסת. את הפתקים איגדנו באמצעות חוט ומחט והיו לנו פנקסים לתפארת לכתוב ולצייר עליהם.

כשהייתי בכיתה ז' בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. בימים שלפני המלחמה אבי חפר בחזית הבית שוחות, תעלות עמוקות והקיף אותן בשקי אדמה. הייתה זו ההוראה שניתנה מהאחראי על הבטחון במושב. המושב גבל בגבול הירדני ואימא קנתה הרבה וופלות מצופות בשוקולד. יום אחד, יצאנו כל תלמידי בית הספר ונעמדנו סמוך לכביש עליו נסעו שיירות של רכבים צבאיים, טנקים ומשאיות. נופפנו בהתרגשות לחיילים והם נופפו לנו בחזרה והרגשנו במעמד חגיגי. נעמי המורה אמרה שהם יוצאים למלחמה, לקרב. הלימודים פסקו ובבית האזנו לחדשות מהרדיו הגדול וכשמותר היה לשוב ללימודים, היינו מלאי גאווה בחיילים ובניצחון הגדול. אנחנו היינו שמחים וצוהלים ורק המורה נעמי הייתה עצובה וסיפרה על החיילים הרבים שנפלו במלחמה ולא ישובו יותר לביתם ולמשפחותיהם ואנחנו שתקנו, הרכנו את ראשינו והבנו שמלחמות אינן דבר שמח.

עם סיום לימודי בבית הספר היסודי, נסעתי ללמוד בפנימייה חקלאית בכפר סילבר, שם למדתי ארבע שנים של לימודים עיוניים ועבודה בכל ענפי החקלאות והמשק.

לאחר שנתיים של שירות צבאי כחיילת למדתי בסמינר למורות וגננות. בתקופת לימודי אחי הצעיר יואל, עלם חמודות אשר מלאו לו 13 שנים, נהרג מרימון שנשכח בשדות האמונים של חיילי  צה"ל הסמוכים למושב. היה זה בחודש אוקטובר 1973. אסון מר זה שפקד את משפחתי היה שבר גדול מאוד והוריי לא התאוששו מכך עד יום מותם.

אחי יואל ז"ל

עם סיום לימודי בסמינר עבדתי כגננת במושב פתחיה במשך עשרים שנים. לאחר מכך עברתי לתפקיד חדש במועצה האזורית חבל מודיעין כמנהלת מחלקת גני ילדים ובתום 21 שנים נוספות של עשייה חינוכית מרתקת ומלאה בחדוות היצירה פרשתי לגמלאות.

לסבא של יולי קוראים פטר. הכרתי אותו לפני 45 שנים כשסיימתי את שירותי הצבאי והגעתי לאזור כספרנית בבית חשמונאי. פטר שעבד כנהג אוטובוס במועצה, לקח אותי טרמפ באוטובוס הצהוב ולאחר ארבעה חודשים נישאנו. וכאן, במושב משמר איילון בנינו את ביתנו והקמנו משפחה. הוריו של פטר הם ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם במחנות ההשמדה ולאחר מלחמת העולם השנייה הקימו משפחה חדשה והביאו לעולם שני ילדים, פטר וסוניה. הם עלו לארץ ישראל ביחד עם שורדים נוספים מצ'כוסלובקיה והתיישבו במושב משמר איילון, שהוקם על חורבות הכפר הערבי "אל קובב" שעל הגבול הירדני ועסקו בעבודת האדמה. חוויותינו, ילדותינו ובגרותינו מאוד מקבילות ודומות. אז לא ידענו להגדיר את פועלם של הסבים והסבתות כציונות. היה זה מאבק הישרדותי יום יומי ולהם שמור חלק חשוב ועיקרי בהקמת מדינתנו הנפלאה. אבי, אליאר ז"ל, נהרג בחודש נובמבר 1977 בתאונת דרכים והותיר אחריו משפחה שבורה ועצובה. מהמעט שהכיר את פטר, אמר עליו שרואים שהוא יהיה לי בעל טוב והגון וחוץ מזה הוא ווזווז… אמי שרה ז"ל לא הפסיקה לומר בכל הזדמנות: "נשמה שלי! כפרה עליו! כמה שהוא סדיק (צדיק)…"

אילקה וינקו ויס, הוריו של פטר

פטר פילס את דרכו במעלה המועצה ובין השנים 1994-2018, שימש כראש המועצה האזורית גזר. עשייתו הציבורית רבת השנים הייתה מבורכת וטביעת אצבעותיו נוכחות בכל מקום במועצה היפה והפורחת שלנו.

פטר בעת כהונתו כראש המועצה האזורית "גזר"

ארבעת ילדינו. יעל, ורד, חן ורן  נולדו במושב והתחנכו בגנים ובבתי הספר של המועצה האזורית "גזר". השתתפו בתנועות הנוער וגם כאנשים בוגרים וערכיים הינם תורמים ליישוב ולקהילה. בורכנו בתשעה נכדים מתוקים (והיד עוד נטויה…) המעניקים לנו שמחה, חיוכים רבים ואהבה אין סופית.

פטר, אני והנכדים

ציטוט נבחר (מפי ימימה אביטל זצ"ל): "כי החיים האמיתיים בעולם הזה, רצופים מתנות קטנות, חבויות, המשמחות את הלב".

הזוית האישית

יולי: הזמן שסבתי ואני בילינו יחד כדי להכין את העבודה המשותפת מאוד קירב ביננו. אני מאוד שמחה שבאמצעות סיפורי ילדותה למדתי גם להכיר את שיגרת חייה וחוויותיה מהעבר וגם את היסטוריית ההתיישבות והאירועים בארץ ישראל.

אתי: כשהתיישבתי עם יולי נכדתי המקסימה לספר את סיפורי, הציפו אותי זיכרונות רבים שבמהלך שנות חיי היו חבויים בי. עבורי הייתה זו הזדמנות להסתכל לתוך הילדה שהייתי, להתפייס איתה ובכל שלב בכתיבה התמלאתי בהנאה רבה, בחיוך ובצחוק. הכבוד וההערכה שאני חשה כלפי הוריי עוד מתעצמים עם השנים ואני מבינה עד כמה באורח חייהם ובדוגמתם האישית, הם נטעו בנו את ערכי המשפחה, העבודה והיושרה והיו גאים בנו בכל צעד בחיינו.

מילון

פדאיונים
הפֶדַאיון (בערבית: الفدائيّون) הוא כינוי משותף לקבוצות טרור שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמי ממשל במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות פיגועי טרור החל מתחילת שנות ה-50 ועד למלחמת סיני. קרוב לאלף ישראלים נרצחו בפעולות אלה. פעילות הפדאיון יצאה בעיקר מרצועת עזה ומהגדה המערבית, ולשם כוונו פעולות התגמול של ישראל. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כי החיים האמיתיים בעולם הזה רצופים מתנות קטנות, חבויות, המשמחות את הלב“