מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מילדות ברומניה לזקנה בישראל

משפחתה של סבתא רבתא לפני כחמישים שנים
סבתא וסבא רבא שלי בצעירותם
קורות חייה של סבתא סטלה

קוראים לי סטלה (במקור אסטל על שם סבתי). אני סבתא רבתא של יהב. נולדתי בכפר קטן ברומניה בשנת 1929, וכיום אני בת תשעים ושתיים. נולדתי בת לעוד שלושה אחים: סימי, בנו ומילו ז"ל. בצעירותי עבדתי כמנהלת חשבונות. יש לי שני ילדים: זאב ורינה, שישה נכדים ושמונה נינים.

תקופת השואה

תקופת השואה התחילה כאשר הייתי יחסית צעירה, ולמרות זאת נשלחתי לעבוד. אמנם עבדתי במכבסה, אך עדיין היה מאוד מפחיד. בכל מקום היו שומרים מטעם הנאצים וכל הזמן הרגשנו במבחן. ידענו שאם נעשה טעות קטנה שלא תמצא חן בעיניהם, יהרגו אותנו תוך שניות. בנוסף התנאים בעבודה לא היו טובים. כמעט ולא נתנו לנו לאכול וגם אם היינו מביאים אוכל מהבית, היה מאוד מעט זמן לאכול. נאלצנו לעבוד המון שעות והעבודה לא הייתה פשוטה בכלל.

בינתיים גם המצב בבית היה קשה, אבא שלי גם נשלח למחנות עבודה, ככה שלא נפגשנו כמעט כיוון שעבד מחוץ לעיר. בנוסף למצב הקשה, אחד הדברים הקשים שחווינו באותה תקופה היה אנטישמיות. אני זוכרת שראו אותנו ברחוב וצעקו לנו "יהודה, יהודה". היה אסור לנו להיכנס למקומות מסוימים, הייתי צריכה לחזור הביתה מוקדם כי בערב כבר היה אסור לנו להסתובב ברחוב. אני למשל, באותה תקופה נורא רציתי ללמוד באוניברסיטה אך גם זה לא התאפשר כיוון שהיינו יהודים. היו הרבה מאוד גזרות בתקופה ההיא, אבל איכשהו התמודדנו כך עד שנגמרה המלחמה. כשהמלחמה נגמרה שמחנו מאוד שסוף סוף היינו חופשיים ולאחר זמן מה שמענו שהקימו מדינה  ליהודים. אמנם היינו רחוקים, אך שמחנו מאוד – צהלנו משמחה, הייתה הרגשה של הביטוי הנפוץ "משואה לתקומה".

החיים ברומניה

גם בתום המלחמה, המצב לא היה פשוט. משפחתי הייתה במצב צנע. היה מעט כסף. מצב זה היה נהוג בהרבה משפחות. הרבה אנשים באו ממשפחות בלי כסף. בכלל, תחילת המאה העשרים הייתה שונה בהחלט מהמאה העשרים ואחת שאנו חיים בה. לא היה אורח חיים כמו שאנו רגילים אליו כיום. אז לא היו סוללות, לא היו נורות. התאורה נעשתה בעזרת עששיות שבתוכם נר. לא היה לנו כמעט כלום. הכל היה מאוד פשוט. הנשים היו עושות את עבודות הבית, מטפלות בילדים, לא כמו שהיום הגברים לוקחים חלק בכל דבר בבית. זכויות בני האדם היו נקבעים לפי גזע, דת, לאום ונטייה מינית.

אני התחלתי את לימודיי בבית הספר בכפר בו גרנו וסיימתי אותם בעיר טקוז, אליה עברנו בתקופת נעוריי. לאחר שסיימתי ללמוד הכרתי את בעלי, מרצ'ל. אתם בטח שואלים איך, אז ככה: דודה שלי עבדה אז בחנות של מפעל הפיס בעיר שגרנו בה, טקוז. יום אחד הוא הגיע לשם וברגע שהיא ראתה אותו, היא ישר חשבה עליי כי היא אמרה שהיא ראתה בו אותי. כמובן שהיא התחילה לברר ושאלה אותו שאלות. בסוף, היא הצליחה להפגיש בינינו. ברגע הראשון שנפגשנו, הבטנו אחד לשנייה בעיניים וכבר אז ידענו שזו אהבה ממבט ראשון, ברגע שראיתי אותו התאהבתי בו והוא בי. זו באמת הייתה אהבה ממבט ראשון. כמה פגישות לאחר מכן התחתנו, ובשנת 1954 נולדה בתנו הבכורה, רינה. בשנת 1961 נולד בננו השני, זאב.

מרומניה לישראל

באזור בו גרנו, בשנת 1958, אפשרו למי שרצה להתחיל תהליך שבסיומו יעלה ארצה. ידענו שזה הולך להיות תהליך ארוך ומייגע אך למרות זאת התחלנו בתהליך כמובן. לאחר כמה שנים, בשנת 1963 קיבלנו אישור לעלות לארץ והתרגשנו מאוד. חיכינו בקוצר רוח לטיסה, אך לפני שעלינו למטוס פתאום הודיעו לנו שהפספורט של זאב, בני, שהיה אז בן שנתיים, לא מאושר. בשדה התעופה נתנו לנו שתי אופציות: או שאנחנו עולים בלעדיו או שאנחנו נשארים שם. היינו המומים ומאוכזבים ומותשים והרגשנו שחלומנו מתנפץ לנו בפנים. בצער רב נאלצנו להישאר ברומניה. היינו נחושים לעלות ארצה ולכן מילאנו הרבה טפסים, טיפלנו בהכל ולבסוף אחרי כמה חודשים אישרו לנו ועלינו לארץ ישראל! התרגשנו מאוד והרגשנו שהגשמנו חלום. הרגשנו שניצחנו! כשהגענו לארץ נתנו לנו דירה במגדל העמק, שם שהינו כמה שנים. בשנת 1969 עברנו לחיפה, לקריות. שם שכרנו דירה מפני שלא הייתה לנו אפשרות לקנות דירה.

בשנת 1982 בעלי נפטר. היה לי קשה מאוד, לא ידעתי איך אני אמשיך בלעדיו, הוא היה הנפש התאומה שלי, החבר הכי טוב שלי, הייתה לנו זוגיות מדהימה! לאחר שהוא נפטר, בתי כבר הייתה נשואה כך שנשארתי בבית רק עם זאב. כשיצאתי לפנסיה החלטתי לעבור לגור בחולון. שני ילדי גרו אז בחולון. הם לא רצו שאהיה רחוקה מהם וגם אני לא רציתי להיות רחוקה מהם. באותה תקופה נולדו גם רוב נכדיי. כיום אני גרה בחולון, בקשר טוב עם משפחתי ושמחה ממה שיש לי.

הזוית האישית

סבתא רבתא:  תודה רבה יהב, נינתי האהובה, נהניתי מאוד לשוחח אתך ולספר לך על חיי.

יהב: תודה, גם אני נהניתי להקשיב לסיפורך ולצבור ידע חדש על עבר משפחתינו.

מילון

מחנות עבודה
מחנה עבודה הוא מתקן כליאה ששימש את גרמניה הנאצית המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות, ואף לרצח המוני באמצעות עבודה.

ציטוטים

”עם הקמת המדינה צהלנו משמחה, הייתה הרגשה של הביטוי הנפוץ "משואה לתקומה“