מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מיכאל סמוס – אמנות הריפוי

מיכאל סמוס
הציור של מיכאל סמוס.
מחוויות השואה הקשות ועד לביטוי המרפא באמנות

שמי מיכאל סמוס. נולדתי בשנת 1926 בתאריך ה- 15 לאפריל בדנציג.

נולדתי בדנציג וגרתי שם עד התחזקותה של המפלגה הנאצית, ואז החליט אבי להעביר אותנו לפולין ללודג'. הייתי אז בן 12. בלודג' למדתי בגימנסיה של יצחק כצנלסון והייתי חבר בתנועת הנוער. לאמי היה דרכון של דנציג ועל כן החלטנו להתפצל: אמא ואחותי נשארו ואבא ואני עברנו לוורשה. התגוררנו בגטו משנת 1940 ועד המרד בשנת 1943. התנאים היו קשים מאוד, היה רעב מוחלט ומחלות לרוב. למזלנו, שנינו עבדנו במפעל שעשה תיקונים לציוד צבאי של צבא הגרמני.

בגטו נגלו לי הזוועות אשר נגרמו ליהודים על ידי הנאצים. אני וכמה חברה' צעירים הצטרפנו למחתרת. כוונת המחתרת הייתה להפסיק את מעשיהם הנוראים של הנאצים. אני הברחתי נשק למחתרת והכנתי מולוטובים (בקבוקי תבערה) שהיו אמצעי להכנת מרד כנגד הנאצים.

בנוסף, המקרה – או כפי שאני מכנה זאת: חסדו של אלוהים – שיחק לידי: נשארתי אחד האנשים האחרונים בגטו ורשה, עשרות אלפים כבר מתו. הנאצים רצו לדווח באופן חיובי על הגטו המצליח, כביכול, וזימנו עיתונאים. זו הסיבה שבגללה לא הרגו אותנו. מאוחר יותר נשלחנו למחנות השמדה שונים. בין המחנות בהם הייתי: בודזין, מיילץ, פלאשוב, ויליצ'קה ופלוסנברג בבוואריה. באפריל 1945, לקחו אותנו לצעדת המוות שארכה שבעה ימים ולילות, ומפלוסנברג הגענו עד שטמסטריט.

ביקור בטרבלינקה, 1998- ליווי מסע של תלמידי תיכון לפולין

הקטע הזכור לי ביותר הוא צעדת המוות שארכה שבעה ימים של צעדה ברגל, בגשם ובלי אוכל. הצעדה הגיעה לסופה עבורנו עם הגיענו לכפר שטמסטריט. אני וכמה חברים בכוחותינו האחרונים ברחנו מהכביש לאחת החוות. האיכר הגרמני הזקן הביא לנו חלב לשתייה וזאת אחרי שבעה ימים ולילות ללא אוכל, שתינו רק מי גשם בדרך.  שתיתי את החלב המנחם והתעלפתי, ולאחר מכן התעוררתי באמבולנס של הצבא האמריקאי וזו הייתה לידתי השנייה – פעם אחת בדנציג ופעם אחת בשטמסטריט.

בשנת 1949 הצלחתי לעבור לארצות הברית, שם חייתי מספר שנים. בשנת 1979 עליתי ארצה. למשך הרבה זמן שמרתי על שתיקה ולא סיפרתי  את האירועים שקרו לי במהלך חיי, עד שיום אחד התחלתי לצייר והבנתי שזו דרכי כדי להביע את רגשותי ולדבר על המקרים אשר קרו לי. כך הפכה האומנות לתרופה שלי והפכה את הנושא ליותר קל לדיבור, ורק אחרי תקופה ארוכה הצלחתי סוף סוף לישון למשך לילה שלם.

הציורים שלי הם הכאב שלי

זו הרוח הקרה, מחנה ריכוז אשר מוקף גדר תיל שלוש פעמים, הידיים אשר מושטות בתחינה לשמיים, האדמה הזועקת.

בהרצאות שלי תמיד נשאלת השאלה האם השואה לא תחזור שוב? כולם תמיד עונים, כי יש לנו את מדינת ישראל.

מרכז המידע לאמנות ישראלית:

https://museum.imj.org.il/artcenter/newsite/he/?artist=%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A1,%20%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%9C&list=%D7%A1

תערוכת ציורי השואה של מיכאל סמוס בבית אריאלה ת"א 15 אפריל 93:

הזוית האישית

מיכאל סמוס: אני מבקש להודות לעודד ברנוב על עבודתו הרצינית והמעמיקה, שבה כתב את סיפור חיי ולעו"ס רונית חקלאי מבית ההורים ע"ש אניטה מילר כהן, על עזרתה בהפקה. אני מאחל לעם ישראל בריאות איתנה ושנה טובה ומבורכת.

התלמיד עודד ברנוב: הפעילות בתכנית הקשר הרב דורי תרמה לי, היא נתנה לי הזדמנות לשמוע סיפור אותו לא שמעתי מעולם ולדעת דברים אשר הייתי חייב לדעת כחלק מהעם היהודי. מיכאל סמוס, הוא בן אדם מדהים שסיפורו חייב להיות מתועד וחייבים לקרוא אותו. יותר משמחתי להשתתף בתוכנית עימו.

מילון

מולוטוב
בקבוק תבערה (בראשי תיבות בקת"ב), המכונה גם בקבוק מולוטוב, או קוקטייל מולוטוב הוא נשק מאולתר פשוט וקל להכנה, הנמצא בעיקר בשימושם של לוחמי גרילה, ובעבר היה גם בשימוש צבאות סדירים בזמן מלחמה. (ויקיפדיה)

צעדת המוות
צעדת מוות היא צעדה כפויה של שבויי מלחמה או בני ערובה או מגורשים אחרים אשר מבוצעת במטרה להרוג, להתאכזר או להחליש את האנשים לאורך הדרך. בתקופת השואה התרחשו צעדות המוות שנודעו לשמצה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”המקרה - או כפי שאני מכנה זאת: חסדו של אלוהים - שיחק לידי: נשארתי אחד האנשים האחרונים בגטו ורשה.“

”הציורים שלי הם הכאב שלי.“