מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מטריפולי אל ברגן בלזן

לילי בערב "זכרון בסלון" בו שיתפה אותנו בסיפור חייה
לילי עם אביה דודה ואחיותיה
לילי נועם מספרת על מהלך חייה וגבורתה של אמה

בחודש אוגוסט 2019 לילי נועם הביאה לסריקה בארכיון מוזיאון בית התפוצות שני דרכונים בריטיים מקוריים, דרכון של סבתא מצד אבא, ודרכון של אביה וסיפרה לנו את סיפור משפחתה:

"להורי אבי משני הצדדים היה דרכון בריטי, כיון שמוצאם מגלות ספרד אשר הגיעו אל גיברלטר, עד היום גיברלטר הוא איזור חסות בריטית. המשפחה הגיעה לטריפולי מגיברלטר. מצד אבי היה רב מפורסם, שמו היה יהודה לביא. בעת שהיה בדרכו אל פלסתינה ראה את מצב הקהילה, אשר באותם הימים ספגה חורבן של פרעות, והחליט להישאר ולהקים את הקהילה מחדש. אז התחילו להקים מוסדות קהילתיים וללמד שוב את התפילות. אני נצר של אותו רב. כל ה"לביא" שהגיעו מלוב – כולם בני אותה משפחה.

אימא ואבא אהבו מגיל 16, הם חיכו עשר שנים על מנת להתחתן אל מול התנגדות המשפחות. כשאבי ואמי נישאו לבסוף, לוב הייתה תחת חסות איטלקית. חודשיים בלבד לאחר מכן מוסוליני עלה לשלטון, כרת ברית עם היטלר ובסוף שנת 1941 החליטו לאסוף את כל היהודים בעלי נתינות בריטית בנמל והסיעו אותם אל הבלתי נודע. לבסוף הגיעו אל נמל נאפולי. משם לקחו אותם לעיירה בשם "צ'יויטלה דל טרונטו", אשר נמצאת צפון מזרחית לרומא. שם היה מבצר עתיק, בו רוכזו כ- 350 משפחות שהועברו אל המקום. זה היה מחנה ריכוז בהשגחת האיטלקים. המשפחות התנהלו בעצמן וקיימו חיי קהילה קטנים. הן התקיימו מחבילות מזון שסופקו על ידי הצלב האדום. הגענו למחנה בינואר 1942, ושם אני ואחותי נולדנו. אני נולדתי בתאריך 22.8.1942. אחותי נולדה בתאריך 2.4.1944.

באפריל 1944 נשלחנו למחנה מעבר לעשרה ימים, בדרך לברגן בלזן. ברגע שיצאנו מהמצודה האיטלקית, עברנו להשגחת הגרמנים. במאי 1944 הגענו לברגן בלזן, שם היינו עד נובמבר. את הגברים לקחו לעבודות כפייה למשך שלושה חודשים והנשים לא ידעו מה קרה להם. אחרי שלושה חודשים הגברים חזרו רזים וחולים. הסתבר שנתנו להם לעשות חפירות ולהניח פצצות בקו החזית. בברגן בלזן בקבוצה הזו, הילדים לא הופרדו מהאימהות. עם האבות הם התראו לזמן קצר לשנות הערב ונפרדו מהם לשנת הלילה.

התנאים בברגן בלזן היו חמורים יותר: היה מסדר בחמש בבוקר, אשר יכול היה להמשך שעות ארוכות. בוקר אחד אמי עמדה איתי במסדר. שומרות האס.אס עברו בין השורות, ואני הייתי ג'ינג'ית בהירה ואדומה בפנים. אחת משומרות האס.אס. נגעה בלחיי (כנראה שמצאתי חן בעיניה), אני בכיתי ולא יכלו להרגיע אותי. אימא נבהלה ופחדה שייקחו אותי ממנה.

אמי הייתה אישה אמיצה. יום אחד במחנה היא ראתה משאית עם ילדים בוכים עליה. היא לקחה מן המשאית ילד. היה לה קצת חלב, היא תפסה את הילד שבכה והניקה אותו ורצתה להחביא אותו. הסובבות אותה החלו לצעוק עליה: "בגללך יהרגו את כולנו!". כל השנים היא לא שכחה את המקרה הזה, והתייסרה על כך שהחזירה את הילד למשאית.

בברגן בלזן לא הייתה גישה לצלב האדום. האוכל שקיבלו היה פרוסת לחם ומרק. בתנאים אלו עדיין שמרו על כשרות, יהודים מלוב החליפו את המרק עם יהודים פחות מחמירים ששהו שם. היהודים שהגיעו מלוב ידעו הרבה עברית, לפחות הגברים אשר למדו באותה תקופה בניגוד לנשים. הם ניסו לדבר בעברית עם היהודים מיוון, אך ללא הצלחה מרובה.

בנובמבר שנת 1944 לקחו אותנו מברגן בלזן למחנה בשם "ביברך ריס" שמוקם ביער השחור. בעיירה הזו היה מחנה שבויים בריטי. הגרמנים שמרו על העצורים וניהלו את העניינים. בתוך המחנה ניהלו את העניינים קצינים בריטים. במחנה הזה הייתה עליית מדרגה מבחינת תנאים: פה קיבלו חבילות מהצלב האדום והייתה גישה לבדיקות רפואיות.

עם תום המלחמה הגרמנים הלכו והבריטים נשארו להתאוששות. באוקטובר 1945 חזרנו לטריפולי. שאלו אותנו אם אנחנו רוצים להגיע לפלסתינה, אבל לאמי הייתה משפחה בטריפולי ולכן חזרנו לשם. לאחר זמן מה היו מאורעות בטריפולי: באו כנופיות, רצחו אנשים ובזזו רכוש. הם דפקו בדלת, ואמי הייתה לבד איתנו בבית. היא לקחה אותנו, עלתה לגג, זרקה אותנו אל השכנה האיטלקיה בגג ממול, הוציאה עוד כמה דברים מהבית, וקפצה בעצמה לגג הסמוך. לא קרה לנו כלום בזכותה.

בינתיים באפריל 1946 אמי ילדה את אחותי השלישית. אבא נפטר כשהייתה התינוקת בת שלושה חודשים. זה היה בחנוכה, הייתי בת חמש. הוא היה ספורטאי ושחה בים, כנראה חלה מדבר מה, שכב קודח במיטה, אמי אומרת שהייתה לו צהבת. תוך שלושה ימים הידרדר מצבו, בשבת כבר לקחו אותו לבית החולים, שם נפטר. בן דודי טוען שהוא נפטר מדלקת קרום המח. יתכן שנפטר מקריסת מערכות כללית.

אביה של לילי מתוך הדרכון שלו

תמונה 1

עלינו ארצה בשנת 1949, עם גל העלייה שהיה בזמנו. אימא לבשה שחורים עוד שלוש שנים לאחר מותו של אבא. הפלגנו לנמל חיפה באונייה בשם תיאודור הרצל, משם עברנו לשער העלייה לשלושה ימים. אני זוכרת ששם הלכתי לאיבוד. ידעתי מילים ספורות בעברית, התחילו לחפש אחריי. באנו עם שחר, היו ערפילים. אני זוכרת כיצד השמש זרחה בסנט לוקס, ואמרתי "איזה יופי!". ואז הלכתי כמה צעדים והלכתי לאיבוד..

אחר כך שהינו בבית ליד במשך שלושה חודשים. חורף אחד האוהל עף ונשארנו בלי אוהל. העבירו אותנו למעברה לא רחוק מנתב"ג, שמה מחנה ישראל. חיינו שם כמעט עשר שנים. בשנת 1961 עברנו לבני ברק (אני כבר התחתנתי עד אז).

כתלמידה בארץ הכניסו אותי ישר לכיתה ג', כי למדתי בבית הספר עברית ואיטלקית, ויש לי כשרון לשפות. (איטלקית אני יודעת כי דיברתי בה עם אבי, עם אמי לא דיברתי באיטלקית). היינו בכיתה מעורבת לגמרי מבחינת גילאים. בארץ אימא עבדה בטיפול בילדים ובמשק בית. אני כילדה הגדולה צריכה הייתי לשמור על אחיותיי. אני גידלתי את האחיות שלי, בעוד אמי עבדה. אני זוכרת שאמי ביקשה עזרה מהסוכנות ברכישת מכונת כביסה כדי לעבוד ככובסת מהבית וכך תוכל לשהות עם בנותיה, אך בקשתה לא נענתה. היה לי דוד שהיה כבר בארץ, הוא עלה בעלייה בלתי לגאלית, כשבאנו הוא כבר היה חייל וניסה לעזור ככל יכולתו.

לא היו לי ספרים ללימודים. הייתי משתמשת בספרים של הילדים האחרים בזמן שהם היו בהפסקה, כך הייתי מסיימת את שיעורי הבית. בגיל 11 ביקשתי מרשויות הרווחה ללכת ללמוד במוסד, למרות התנגדותה של אמי. אמרתי שבבית קשה לי ואני לא מספיקה ללמוד. אז שמרתי מסורת ורציתי מוסד דתי, הגעתי ל"מוסד עלייה" בפתח תקווה אך המוסד לא התאים לי. לבסוף הגעתי למוסד ימין אורד על הכרמל. הייתה לי תקופה נהדרת שם, אך לצערי הם לא לימדו אז אנגלית וחזרתי הביתה כדי ללמוד אנגלית, ההכרחית לעולם העבודה. בלימודיי תמיד הייתי מצטיינת, קיבלתי סטיפנדיות (מלגה). כך הצלחתי גם ללמוד בביה"ס לאחיות.

בדיעבד אני יודעת שלאימא שלי היו חיים קשים, לא הבנתי את זה אז. היא הייתה אמיצה וחברה'מנית, מעולם לא הלכנו מטולאים. על אף הקשיים הניכרים, לא היה חסר אוכל מעולם. האוכל שלנו היה מאוד בריא מבחינת ההרכב התזונתי, ותמיד הכל היה נקי ומסודר בבית. אני זוכרת שאחותי קיבלה דלקת ריאות קשה. אמרו לאימא שלי שהיא חייבת פניצילין, זה היה בשנת 1946, ואז זו הייתה תרופה יקרה ונדירה. אימא מכרה זהב ותכשיטים בשביל לקנות פניצילין.

אימא שלי אהבה את הארץ ושמחה שעלינו, על אף הקשיים הניכרים שעברנו.

הזוית האישית

נטי: את לילי פגשתי לראשונה כשאירחנו בביתנו ערב של "זכרון בסלון" ביום השואה האחרון.

היה זה ערב מעניין ומרגש ואני זכיתי להכיר אישה יוצאת דופן עם אנרגיות נפלאות!

שמחתי על ההזדמנות לתעד את סיפורה המרתק ולהשמיע קול של קהילה שאינו נשמע מספיק.

תמונה 2

מילון

הצלב האדום
קבוצת הארגונים של הצלב האדום כוללת את הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, שמטרתו הגנה על חייהם ועל כבוד האדם של קורבנות סכסוך מזוין, את ארגוני הצלב האדום והסהר האדום הלאומיים של המדינות השונות, כולל מגן דוד אדום הישראלי ואת הפדרציה הבינלאומית של ארגוני הצלב האדום והסהר האדום העוסקת בתיאום וארגון שיתופי פעולה בין הארגונים הלאומיים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אחת משומרות האס.אס. נגעה בלחיי, אני בכיתי ולא יכלו להרגיע אותי. אימא פחדה שייקחו אותי ממנה“

הקשר הרב דורי