מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מחיימזון לגליני

טיול בירושלים במסגרת הקשר הרב דורי 2020
חתונתם של שמעון ודליה
סיפורים ואנקודוטות מחייה של דליה גליני

שמי דליה גליני נולדתי בתאריך 4.9.1951 בישראל, בבית יולדות כפר סבא וגדלתי בעיר הרצליה. אמי, חנה רונן ז"ל, נולדה בתאריך 16.5.1922 בעיר סופיה בבולגריה. בת יחידה להוריה: פרידה לבית קופרוואסר ויצחק (איזק) שפירא. אבי, צבי רונן ז"ל, נולד בתאריך 22.7.1914 בעיירה מוינשט ברומניה, הצעיר מבין עשרה אחים, להוריו: שיפרה ז"ל (שרלוט) לבית וינראוך ודוד אלתר ז"ל למשפחת חיימזון (אלתר משמעו זקן באידיש: סבי חלה במחלת ריאות קשה והיה על סף מוות. הייתה אמונה כי אם יקראו לו בשם זקן, מלאך המוות לא יקח אותו. אבל תוספת השם לא עזרה וסבי נפטר בגיל 48). לפני כמה שנים נסעתי לביקור ברומניה, ופקדתי את קברם של סבי וסבתי ז"ל. על מצבתו במוינשט רומניה כתוב בעברית: “..מת בחצי ימיו…  ”התרגשתי לגלות את קברו של סבי, וגם לראות כי הקשר לשפה העברית שנשמרה בכל זמן הגלות מארץ ישראל.

ילדותי עברה בהרצליה, תחילה במעברה בצריף וכעבור כשנה עברנו לדירת שיכון בת שני חדרים בשיכון נוה עמל בה גרנו הוריי, סבתי פרידה ואחי יצחק. בדירה הייתה פינת כניסה שנקראת "הול" ומטבחון קטן בו מקום רק אדם אחד יכול היה לעמוד. למדתי בבית ספר יסודי על שם א.ד. גורדון קרוב מאוד לבית הוריי. עם תחילת לימודיי בית הספר עבר ממעברת הצריפים למבנה חדש, אך נותרו עדין עבודות השלמה במבנה. אני זוכרת כי בתחילת כיתה א' היו חסרים שולחנות וכסאות, ישבנו על ספסלים ארוכים סביב וציפינו חסרי סבלנות שכבר נקבל שולחנות וכסאות.

1955 הוריי חנה וצבי אחי ואני בהרצליה

בת המצווה שלי נחגגה במסיבה לכל ילדי הכיתה בחצר ביתנו, ערכנו שולחנות ארוכים עם כיבוד צנוע. חבר משפחה שעלה לישראל מדרום אפריקה  השאיל לנו סרטים ביתיים מספארי בדרום אפריקה וזו היתה אטרקציה גדולה, כי עדין לא הייתה טלוויזיה בישראל ולא ראינו עד אז סרטי טבע. כמתנה קיבלתי אופניים ראשונות ושעון יד בפעם הראשונה.

1962 במרפסת ביתנו סבתי (אוממה) פרידה, הוריי אחי ואני

סבתי האהובה פרידה הלכה לעולמה כאשר הייתי בכיתה ט'. הייתי מאוד קשורה אליה ומאוד התעצבתי עם לכתה. סבתי גרה כל חייה עם אמי ומשפחתנו בבית אחד. הוריי עבדו והיא טיפלה בנו ודאגה לכל צרכנו והייתה אוזן קשבת ותומכת.

כנערה הייתי חברה בתנועת הנוער השומר הצעיר. בחופשות של בית הספר נסענו למחנות עבודה בקיבוצים שונים. עבדנו בעבודות שונות בחקלאות. את התמורה הכספית לעבודתנו תרמנו לבניין הקן שלנו. בשנת 1968 היינו במחנה עבודה בקיבוץ נחשונים ליד פתח תקוה, הקיבוץ ארגן הסעה לירושלים לשם השתתפות בצעדת ירושלים סביב חומות העיר העתיקה. יצאנו כל חבריי לקבוצה לצעדה, אני זוכרת שהיה מרגש מאוד, הצעדה היתה בפעם הראשונה מאז העיר ירושלים אוחדה בעקבות מלחמת ששת הימים, ואפשר היה לבקר גם בחלקי מזרח ירושלים. לבשנו את חולצת השומר הצעיר הכחולה עם השרוך לבן. הלכנו כמה קילומטרים ברגל תוך כדי שרנו, רקדנו וחזרנו עם ערב לקיבוץ לעוד שבוע של עבודה במטע הבננות.

חוויותי ממלחמות ישראל

הייתי ילדה קטנה בת 5 כאשר פרצה מלחמת סיני בשנת 1956. זיכרונות מאותה תקופה הם מעטים אך זכור לי שנחפרו שוחות באדמה בצורת זיג זג. שני בני דודי שלמה ודוד היו חיילים בצנחנים והשתתפו במלחמת סיני, אני זוכרת שבאו לבקרנו בדרכם לצבא והביאו לנו סוכריות בקופסת פח מוארכת. סוכריות וממתקים אחרים לא היו כל כך נפוצים אצלינו בבית.

בשנת 1967 במלחמת ששת הימים הייתי תלמידה בכיתה י' בבית ספר התיכון בהרצליה. לפני פרוץ המלחמה הייתה תקופת המתנה ממושכת, חלק ממורינו גויסו למילואים והלימודים לא ממש התקיימו, קיבלנו עבודות במסגרת מערך ההגנה האזרחית (הג"א). חפרנו שוחות מקלט בחצר בית הספר. מכיוון שהיה כבר קיץ, האדמה הייתה קשה ויבשה. כל הילדים עמדנו בשורות ארוכות והעברנו דליים עם מים מהברזים אל המקום בו רצינו לחפור. כמו כן, התבקשתי לעשות סקר של מקלטים בבתי הספר כהכנה למלחמה. לא אשכח כי זמן קצר לאחר שהגענו לבית ספר אורט לשם הסקר, בשעה 8 בבוקר, נשמעה אזעקה וברדיו הודיעו על פרוץ המלחמה. כמובן שביצוע סקר המקלטים כבר לא היה רלוונטי. המלחמה נמשכה שבוע ימים, הידיעות היו מאוד מרגשות על הצלחות הצבא.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. הייתי כבר משוחררת משירות סדיר. גוייסתי לשירות מילואים בבסיס חיל האוויר בתל נוף למשך כל המלחמה, למשך יותר מחודש. אחי גויס למלחמת יום הכיפורים, והוצב בחזית ברמת הגולן. אחי השאיר לי את מכוניתו הפרטית. השתמשתי במכונית להגיע לבסיס תל נוף ליד רחובות מעירי הרצליה. על מנת לא לבלוט ולהוות חלילה מטרה להתקפות של מטוסי אויב, היה על כל המכוניות לצבוע את פנסי המכוניות ולהשאיר רק פס דק למעבר אור. האפלה הייתה גם ברחובות, לא דלקו פנסי רחוב. גם בבתים האפלנו את האור הבוקע מהבתים על ידי הדבקה של בריסטולים שחורים. הידיעות שהגיעו מחזית המלחמה היו קשות מאוד, שלא כמו במלחמת ששת הימים. בתחילת המלחמה הייתה דאגה גדולה גם ברמה הציבורית וגם ברמה הפרטית בבית, כי אחי היה בחזית המלחמה ברמת הגולן. זה כמובן השפיע קשה על האווירה בעורף ברחוב.

עם שיחרורי משרותי הצבאי, התחלתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. האוניברסיטה רק קמה, הלימודים התקיימו בקמפוס בית היאס הקטן. מכיוון שלא היו מספיק כיתות לימוד, חלק מהשיעורים התקיימו במרכז מסחרי קרוב, בחנויות פנויות. אוירת הלימודים היתה מאוד נעימה. רב הסטודנטים הגיעו ממקומות שונים בארץ וגרו במעונות הסטודנטים או בדירות שכורות. היה הווי משותף שייחד את האוניברסיטה. הייתה לנו תחושת עצמאות ללא תלות בהורינו. למדנו ביחד, ערכנו ארוחות משותפות, טיילנו בנגב, נסענו מספר פעמים לטייל באיזור ים המלח. המשכתי את לימודי לתואר מאסטר בביולוגיה במכון ויצמן ברחובות וכמובן עברתי מבאר שבע לרחובות.

1976 חתונה של שמעון ושלי

הכרתי את שמעון ברחובות, התחתנו בחתונה מיוחדת שנערכה בתוך הקמפוס היפה של מכון ויצמן. האורחים שהשתתפו זוכרים את האירוע המיוחד. נולדו ילדנו, אילן, נוגה וניצן. אילן, אבא של תומר, הוא הבכור בבנינו. הוא נולד בתאריך 11.11.1977. לאחר הלידה, בעודי מאושפזת בבית החולים, החלו ידיעות על ביקור צפוי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל. זה היה אירוע היסטורי ראשון. הינו מאוד נרגשים וקיוונו כי בננו שנולד לא ידע עוד מלחמות והגיע תור השלום. טקס ברית המילה של אילן התקיים שעה לפני נאום סאדאת בפני כנסת ישראל.

2008 ארבע דורות במשפחה עם הולדת תומר

זכיתי ללוות את לידתו של תומר נכדי הבכור, בזכות כלתי רינת, אין לי מילים להודות לה על חוויה מרגשת ביותר אשר לא אשכח. לאורך ילדותו של תומר התנדבתי להגיע פעם בשבוע מרחובות לביתם של רינת ואילן לגבעתיים ואחר כך לרמת השרון, כדי לבלות עם הנכדים היקרים: משחקים בבית, בגינת משחקים, קריאת סיפורים ותרגול חשבון, ולעזור להורים העובדים שעות רבות מחוץ לבית. מפגשים אלה מילאו אותי בהרבה מאוד שמחה ואושר. תכנית הקשר הרב דורי היא קו המשכי ליחסיי עם תומר ופתחה בפנינו מישורים וחויות משלימות, כמו משחקי הילדות שלי, נוסטלגיה משפחתית של חג פורים וביקור בירושלים.

2020 טיול בירושלים עם תומר במסגרת תכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

תומר: היה ממש כיף לשמוע את כל הסיפור ולהכתיב אותו ביחד עם סבתי. אני מאחל לנו עוד הרבה שנים של כיף וביקורים.

מילון

מוינשט
עיר במחוז בקאו, ברומניה. מוינשט הוזכרה לראשונה במסמך משנת 1467 וסומנה לראשונה על מפה בשנת 1783. בשנת 1832 הוכרזה מוינשט כיריד ובשנת 1921 קיבלה מעמד של מועצה עירונית ולבסוף בשנת 2001 קיבלה מעמד של עיר. במוינשט הייתה קהילה יהודית שמתוכה יצאו מרבית חלוצי העלייה הראשונה שהקימו את ראש פינה. יהודי מוינשט היו דתיים, חסידי רבי יצחק פרידמן מבוהוש. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”קיווינו כי בננו שנולד לא ידע עוד מלחמות והגיע תור השלום“

”הידיעות שהגיעו מחזית המלחמה היו קשות מאוד, שלא כמו במלחמת ששת הימים“