מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מזהות היהודית לזהות הישראלית

אני והדר בחצר ביתה
אני (מסומנת באדום) בכיתה שלי
סיפורה של נערה ציונית

השיר עליו בחרתי לספר הוא השיר: "ירושלים של זהב", זהו שיר על ירושלים שחובר והולחן על ידי נעמי שמר, ובוצע במקור בידי שולי נתן.

השיר נולד כאשר החליט טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, להזמין שיר מיוחד על ירושלים לכבוד פסטיבל הזמר והפזמון לשנת תשכ"ז שנערך במוצאי יום העצמאות, 15 במאי 1967, בבנייני האומה בירושלים.

הסיפור של השיר

שם השיר מבוסס על תכשיט שעליו מצוירת ירושלים של זהב שהתנא רבי עקיבא נתן לאשתו רחל על שעודדה אותו ללמוד תורה.  השיר מתאר את מצבה של ירושלים באותה עת, לפני מלחמת ששת הימים,  כאשר העיר הייתה חצויה על ידי חומה שהפרידה בין ממלכת ירדן ומדינת ישראל ונודעה כ-הקו העירוני אשר תואר בשיר "העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה". המקומות הקדושים ליהדות במזרח העיר – הר הבית, הכותל המערבי ובית העלמין היהודי העתיק בהר הזיתים, לא היו נגישים ליהודים. במשפט זה השיר רומז למשפט ממגילת איכה ("איכה ישבה בדד העיר", מגילת איכה, פרק א', פסוק א'). גם המשפט "איכה יבשו בורות המים" מתייחס למגילת איכה. זיקה זו מקנה לשיר משמעות של קינה.

שמעתי לראשונה את השיר בישראל, אחרי שעליתי לארץ וגרתי עם ההורים שלי בירושלים.

אני מאוד אהבתי את העיר. טיילתי המון ברגל ובזמן השקיעה הבחנתי שהבניינים בירושלים המצופים באבן ירושלמית נראים באמת בצבע זהב זוהר, בדיוק כמו הפזמון של השיר.

בזמן הטיולים שלי ברחבי העיר, תמיד נזכרתי בליל הסדר בבית הורי ברומניה כאשר היינו שרים בסוף " בשנה הבאה בירושלים" .

השיר ירושלים של זהב מזכיר לי גם את סבתא שלי, גולדה ז"ל שעלתה אתנו לארץ ואהבה מאוד את השיר הזה.

קישור לאתר שירונט למילות השיר ירושלים של זהב – של נעמי שמר

השיר ביוטיוב בביצוע שולי נתן

מהזהות היהודית לזהות הישראלית

סיפורה של נערה ציונית

נולדתי בעיר בקאו בשנת 1953, בחודש ינואר, ילדה בכורה לארנה ואוגן סולומון.

ההורים סיפרו לי שנולדתי כחודש לפני הזמן, במשקל מאוד קטן, וכשאבא הביא אותי הביתה הייתה סופת שלג נוראית בחוץ. בימים ההם היה סיכוי קטן לפגים להישאר בחיים, אבל הרופאה המיילדת אמרה שצרחתי חזק לאחר הלידה ולכן אני אחיה.

גרנו בבית ביחד עם סבא וסבתא מצד אבא, ארתור וגולדה סולומון. בבית היו 3 חדרים ומטבח. בחדר אחד גרה משפחה אחרת, זרה: אימא, אבא וילד. אנחנו גרנו בשני חדרים: בחדר אחד ההורים ובחדר השני סבא וסבתא. אני נדדתי בין שני החדרים. ככה היה ברומניה הקומוניסטית: מספר החדרים המוקצים למשפחה היה בהתאם למספר הנפשות במשפחה.

כשהייתי בת 3 ועשרה חודשים נולדה אחותי, מרה, ומיד אחר כך סבא שלי נפטר מהתקף לב. זו הייתה מכה קשה עבור סבתא שלי שאיבדה גם את הבן הצעיר, שאול, אח של אבא שלי בתאונה, כאשר הוא היה בן 14.

בהמשך, סבתא גולדה, שכינויה היה מאיה, גידלה אותי ואת אחותי. ההורים עבדו מהבוקר עד הערב וכמעט ולא הינו פוגשים אותם.

לסבתא שלי היו עוד 6 אחים ואחיות. שתי האחיות, צ'ילי וקרולינה, גרו באותה עיר אתנו, היו נשואות אך ללא ילדים ועזרו לסבתא לגדל אותנו. צ'ילי, עבדה כרוקחת והייתה מביאה לנו מלא מתנות וקרולינה שהייתה רק שנה יותר צעירה מסבתא שלי, לא עבדה וביקרה אותנו כמעט כל יום. היא הייתה מדברת עם סבתא שלי ביידיש ועוזרת לה עם הבישולים.

הבית שלנו היה בית מסורתי הודות לסבתא שלי. היא שמרה על כשרות והייתה צמה תמיד בתשע באב וביום כיפור והולכת לבית כנסת בחגים, אז גם הצטרפו אליה ההורים שלי. בחג הפסח תמיד היו מצטרפים אלינו לארוחת החג: שתי האחיות של סבתא ובעליהן וגם אח אחד – סטרול עם אשתו שהיו מגיעים מבוקרשט. גם להם לא היו ילדים. הינו קוראים את האגדה מהתחלה ועד הסוף, אוכלים אוכל מסורתי ובסוף שרים את השירים. בשבילי ובשביל אחותי היה די משעמם, הינו הילדים היחידים. כמובן שהינו אומרות את הקושיות.

למרות זאת, אני לא שמעתי בבית את המילה יהודי. חשבתי שאנחנו כמו כולם. רק בגיל שש, שכנה שגרה ממול שהייתה בכמה שנים יותר מבוגרת ממני אמרה לי שאני יהודייה. אני חזרתי הביתה ששאלתי את סבתא: מה זאת אומרת שאני יהודייה? אני לא זוכרת בדיוק מה היא אמרה לי, אבל אני זוכרת שאני נשארתי עם ההרגשה שאני שונה, שלא מדברים על זה, ושכדאי שאחרים לא יידעו. ולמרות זאת, בכיתה ב' הכניסו לימודי שפת יידיש בבית ספר ושאלו מי זה יהודי כדי שישתתפו בשיעור, אני הצבעתי ביחד עם כמה ילדים. אני זוכרת שהיתי מבריזה תמיד מהשיעור יידיש ביחד עם חברה שקראו לה אמיליה ברברמן.

באותה תקופה נודע לי גם על קיומה של ארץ ישראל: סבא וסבתא שלי מצד אימא – ישראל ורבקה שוורץ ודודה שלי ובעלה: שלי ומאיר לזרוביץ עלו לישראל. בהמשך, גם קרולינה ובעלה אליעזר ראוכברגר עלו לישראל. אצלנו בבית השתדלו לדבר על זה כמה שפחות. אבא שלי היה בתפקיד גבוה במשרד השיכון הממשלתי האיזורי.

ההרגשה שלי היתה שיש דברים שלא מדברים עליהם: להיות יהודי, ארץ ישראל, ללכת לבית כנסת, לאכול כשר. היו לי חברות גם יהודיות וגם לא יהודיות, שיחקנו ביחד ולא זוכרת שום אמירה אנטישמית. בגיל 9 כל התלמידים היו חייבים להתפקד לצופים הקומוניסטים ולענוב עניבות אדומות בכיתה כחלק מהתלבושת האחידה.

כשהייתי בת 11, עברנו לבוקרשט, קיבלנו מגורים בשכונה בו גרו עובדי צבא. אבא קיבל תפקיד במשרד השיכון הראשי, אימא במשרד לתכנון ממשלתי. ההרגשה הייתה שאנחנו כמו כל הרומנים. עד גיל 14, כל החברות שלי היו לא יהודיות, למרות שבכיתה היו כמה ילדים שלפי השם שלהם, כנראה שהיו יהודים, אך לא דיברנו אף פעם על זה.

בינתיים, גם צ'ילי ובעלה מרקו נחמנזון עלו לארץ. נוצר מצב שחוץ מהדוד סטרול, לא היו לנו קרובי משפחה ברומניה. אח אחר של סבתא, הירש עלה לארץ ביחד עם כל המשפחה שלו, שני אחים אחרים היו בצרפת משנות הארבעים.

ולמרות זאת, לא דיברו בבית על ארץ ישראל, המשכנו לחגוג את החגים כרגיל. עם ההורים שלי בילינו בדרך כלל בחופשות הקיץ. אני נסעתי מגיל קטן עם אימא שלי לים השחור ל-21 יום, מטעמי בריאות: אימא סבלה מדלקת פרקים ואני, בגלל שנולדתי פגה: כל יום הינו הולכות בבוקר מוקדם לים ובהמשך הינו מורחות בוץ ומתרחצות באגם מיוחד. שנים הייתי לבד עם אימא בחופש ואף פעם היא לא דיברה עליה ועל המשפחה שלה. היא דאגה שאני אקרא כל יום ספר בצרפתית ושאלמד את המילים. הכי כיף היה כשהיינו שוחות ביחד בים.

אחרי החופשה בים השחור, הינו נוסעים כל המשפחה לעיירה בהרים. שם, רוב הזמן הינו מבלים עם סבתא.

בסוף חטיבת הביניים, ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. בפעם הראשונה, הרגשתי בבית אווירת מתח ודאגה על גורלה של מדינת ישראל ושל קרובי המשפחה שלנו החיים שם. התמלאנו גאווה בעקבות הניצחון הגדול. אבל, אף פעם לא דיברנו על זה בקול רם, או עם אנשים מחוץ למשפחה.

הייתי בשנה ראשונה בתיכון, כאשר בראש השנה, החלטתי שאני רוצה ללוות את סבתא שלי לבית הכנסת בבוקרשט. להפתעתי, פגשתי שם הרבה צעירים בגילי. נודע לי שאפשר ללמוד עברית ולשיר במקהלה של בית הכנסת. סוף סוף הייתה לי חבורה, עשינו מסיבות, דיברנו על ארץ ישראל והכרתי את המושג "ציונות". אבא לא היה כל כך מרוצה מהפעילות שלי. הוא חשש שהפעילות שלי תפגע במעמד שלו בעבודה.

בזמנים ההם, מי שביקש לעלות לישראל הסתכן באיבוד מקום עבודתו. בנוסף, אף אחד לא היה בטוח שבקשתו לעלות לארץ תאושר ובעצם כל ראש משפחה שהיה מבקש אישור לעלות לישראל סיכן את פרנסת המשפחה.

אני המשכתי את הפעילות שלי בבית הכנסת ותוך זמן קצר הפכתי להיות ציונית נלהבת. מה שמעניין שהפעילויות בבית הכנסת לא התרכזו בנושאים דתיים בכלל. למדנו עברית, חגגנו את החגים על פי המסורת ובמקהלה שרנו גם שירי ארץ ישראל. כל הפעילות הזאת התרחשה בין השנים 1967 – 1970. 1970 הייתה השנה בה ממשלת רומניה החליטה לתת ליהודים לעלות לארץ ישראל. רוב החברים שלי עלו לארץ. המשפחה שלי לא הגישה בקשת עליה. אני התקבלתי למכון הפוליטכני בבוקרשט. התגעגעתי מאוד לחברים שלי ורציתי מאוד לבקר בארץ ישראל. אבא שלי הסכים ובדצמבר 1972, בחופשת סמסטר, נסעתי לבד בטיול לישראל. התקבלתי כמו מלכה ע"י המשפחה והחברים. ביליתי נהדר והתלהבתי מאוד מהרעיון שכל האנשים שאני פוגשת ברחוב ואפילו נהגי האוטובוסים (כפי שציינה דודה קרולינה) הם יהודים. לא רציתי לחזור הביתה. היו לי שיחות טלפון ארוכות עם המשפחה. בסוף, בתום אחת השיחות אבא שלי אמר: תחזרי הביתה ואני מבטיח לך שעד סוף השנה תעלי לארץ עם כל המשפחה. וכך זה היה: אבא הגיש בקשה לעלות לארץ עם כל המשפחה, קיבל אישור ובחודש אוגוסט 1973 עלינו לארץ ישראל.

מאז, אני חיה כאן: סיימתי לימודי תואר ראשון בטכניון, התחתנתי, הקמתי משפחה, השלמתי לימודי תואר שני ועבדתי 35 שנה בחברת החשמל. יש לנו 3 ילדים ו 4 נכדים.

כאשר איריס, הבת שלי הגדולה הייתה בת 13, היא ראיינה את אימא שלי, ארנה סולומון ז"ל במסגרת עבודת שורשים.

אז נודע לי דבר מדהים על אימא שלי:

בשנים 1941-1944, היא הייתה פעילה בארגון שומר הצעיר ברומניה. היא התחילה את הפעילות הציונית כאשר הייתה בת 14, כמוני. ההבדל המשמעותי ביותר הוא שהיא ביצעה את הפעילויות בזמן מלחמה ובמחתרת. היא סיפרה שעסקה בין היתר בהפצת חומר על ארץ ישראל, נפגשה עם שליחים שהגיעו כדי לארגן עליה של בני נוער מרומניה לארץ. ב-23 לאוגוסט 1944 התאריך בו הצבא הרומני הודיע ברדיו שמתנתקים מהברית עם הגרמנים ומצטרפים לכוחות הרוסים כדי להילחם נגד הגרמנים, אימא שלי הייתה בדירת מסתור, בבוקרשט, ביחד עם חברה לתנועה. ביחד, המתינו להוראות מהשליח הציוני שלא הגיע בסוף בגלל שתפסו אותו. הן הצליחו לצאת משם בדרך לא דרך ולהגיע בחזרה לבאקו.

אימא שלי ז"ל הלכה לעולמה ב-15/05/2017. היא לא סיפרה לי אף פעם, לא ברומניה ולא כאן, על הפעילות הציונית שלה בתור נערה, וגם לא תמכה בי (אבל גם לא הביעה התנגדות כמו אבא שלי) כאשר אני הפכתי להיות ציונית באותו הגיל כמוה. הערך החשוב ביותר עבורה היה לשמור על משפחה מלוכדת.

סיכום:

אני מאוד שמחה שכל המשפחה שלי הגיעה לארץ. אני ובעלי חינכנו את ילדינו והם, בתורם מחנכים את ילדיהם על אהבת הארץ.

אני מאמינה שאנחנו עם, בראש ובראשונה, לא בגלל הדת, אלא בגלל שיש לנו את אותה השפה ואת השורשים ההיסטוריים של אבות אבותינו כאן, בארץ ישראל. הודות לדת ולמנהגים העתיקים הצלחנו לשמור על הזהות שלנו כעם אחד, במשך השנים הרבות שהינו בגלות.

אימא שלי (מסומנת באדום) עם סבתא רבקה ואחיותיה

 

אימא שלי עם חברות בשומר הצעיר 

 

אימא שלי עם שלי (אחותה) ומאיר לזרוביץ 

אני, בעלי דן ואיריס, אימא של הדר
אני, סבתא גולדה (מאיה) וסבא ארתור – ההורים של אבי
ההורים שלי ארנה ואוגן סולומון
ליל הסדר בטבעון: הדר, אבא ואימא שלי והדודים של הדר – הבנים שלי: אילן וליאור ליפשיץ
ליל הסדר בטבעון – משא ומתן על האפיקומן
ליל הסדר בטבעון – השירים שאחרי
ליל הסדר בטבעון – הדר "גונבת" את האפיקומן
ליל הסדר בירושלים : משא ומתן עבור האפיקומן עם אבא שלי והדוד שלי, סטרול.
ליל הסדר בירושלים – בתמונה מימן לשמאל: מרקו נחמנזון, איריס, סבתא שלי גולדה, בעלי דן, אחותי מרה והאחים של סבתא שלי – צ'ילי נחמנזון וסטרול זילבר.
ליל הסדר ברומניה
סבתא גולדה (מאיה) עם אחותה קרולינה ואחיה לייבו
סבתא רבקה וסבא ישראל – ההורים של אמי.
צ'ילי נחמנזון – אחותה הקטנה של סבתא גולדה

הזוית האישית

הדר: בילינו זמן מיוחד ביחד נודעו לה דברים מהחיים שלי שלא הכירה היא מאחלת לי שאני אהיה בריאה ושאמשיך לאהוב אותה ושאספר לה עד סיפורים מעניינים.

אנה: בילינו זמן מיוחד ביחד מאוד התרגשתי כאשר בכל מפגש הדר חיכתה לי מחוץ לכיתה וראיתי את השמחה שלה לפגוש אותי אני מאחלת לה שתהיה בריאה מאושרת שכל חלומותיה יתגשמו ושבסביבתה יהיו תמיד רק אנשים שאוהבים אותה

מילון

תנועה ציונית
תנועה שמעודדת את העלייה של היהודים לארץ ישראל בגלל שהיא המולדת שלהם.

נערה ציונית
נערה שחייה בגולה ומאמינה ונלחמת לממש את הזכות של היהודים לעלות לארץ ישראל.

ציטוטים

”המסר שלמדתי הוא שאין דבר העומד בפני הרצון כפי שסבתא שלי החליטה לעלות לארץ ישראל“

”ברומניה כל המשפחה גרה ביחד: סבא וסבתא, ההורים והילדים.“