מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מה שרואים משם לא רואים מכאן

דפנה סבוראי וחן שם טוב
אני ומשפחתי בקלדון, צרפת
סיפור חייה של דפנה סבוראי בצרפת
אני דפנה סבוראי, נולדתי בעין חרוד בשנת 1929 בפלשתינה (א"י). הורי היו אנשי העליה השנייה, יוצאי אוקראינה. למדתי בבית הספר בעין חרוד עד כתה יב.
בגיל עשרים רציתי ללמוד אבל הקיבוץ היה אז מפולג ואף פלג לא רצה לשלוח אותי ללמוד הוראה. נודע לי כי בסמינר הקיבוצים אפשר ללמוד בלי לשלם, בהנחה שקיבוץ אחר ישלם את לימודי תמורת שנות הוראה. כך היה. קיבוץ נען קיבל את הסידור.
אחרי שתי שנות לימוד ושתי שנות הוראה (בלי הצלחה) בא תור השירות הצבאי. שרתי במחנה מרכוס, על הכרמל, בחיפה. זה היה בית הספר המרכזי לעברית בצבא אז. בזמן השירות פגשתי איש מילואים שהיה אחראי על האולפנים בצפון. הוצע לי להורות באולפן בקיבוץ הסוללים, על יד נצרת. באולפן זה פגשתי את גיי, אישי לעתיד.
הייתה תמימות מסוימת מצידי ומצד משפחתי כשחשבנו שנוכל להתחתן בצרפת, לשהות שם את הזמן הדרוש לשירותו הצבאי של גיי (אחרת לא הייתה לו זכות לחזור לצרפת)  ולחזור ארצה. הוא היה בן יחיד ולא יהודי.
 לפני שנסענו הצטרפנו למשפחתי בעין חרוד. שנינו עבדנו. אותי במשפחתי ובקיבוץ כמובן הכירו. גי הכיר ואהב עבודה חקלאית. כולם התרשמו ממנו מצוין. מישהו אמר לי: " 50 כמו גי ולא נצטרך עבודה שכירה".
במציאות הדברים התגלו כיותר מסובכים. זו הייתה תקופת מלחמת אלג'יריה. עד שהוא נשלח לשם כבר הייתי בהריון.  התגוררתי אצל הורי גיי וחיפשתי עבודה. העבודה שמצאתי הייתה במתפרה שבעליה היו יהודים, וכיוון שהתקרב הפסח חשבתי שיזמינו אותי אליהם לסדר. כשדיברתי על זה עם בעל הבית הוא אמר: "אני כבר לא עורך סדר אבל ילדי כן". יוצא, שפחות או יותר הזמנתי את עצמי אליהם.
 
בסיכום שהותי הארוכה בצרפת, אפשר להגיד שיחסי עם היהודים היו פרובלמטיים: ראשית, יום המסחר בצרפת הוא שבת. מזה יובן שהיה להם לא נוח לדבר על זה עם יהודייה. חוץ מזה נוכחות של ישראלית העלתה את בעיית הציונות. יהודי צרפת חשבו שציונות, כמו קיום מצוות הדת זה ענינו הפרטי של כל אחד.
היחסים הטובים נוצרו דווקא עם גוים, בעיקר עם אנשי דת: נזירים וכהני דת (כמרים). הסיבה שהעניין המשותף שלנו היה התנ"ך. בלימודי בסמינר הקיבוצים למדנו את התנ"ך בגישה של ביקורת המקרא. ידיעת התנ"ך אצלנו, בעין חרוד, התחלנו להכיר אותו מן הגן. כשבאו אלי לדירתי עדי ה' אמרתי להם שאני מכירה את התנ"ך יותר טוב מהם.
נשארתי בצרפת 36 שנה, 22 מהן הייתי נשואה, נולדו לנו 6 בנות. אבל, מה שנראה פשוט או אפשרי, התגלה בהמשך מסובך מכמה וכמה בחינות. למשל הבחינה הכספית, אני הבאתי עמי את בריאותי ואת השכלתי. החינוך הצרפתי הרבה יותר "מעונב". צריך לחייך, להגיד תודה אדוני, תודה גבירתי. כל זה לא למדנו בקיבוץ.
בעצם, כשגיי בא לישראל ולקיבוץ מה שמשך אותו הייתה האדמה. בצרפת אדמה יקרה מאוד, כשגיי גמר את שירותו הצבאי הבנתי שלא נחזור יחד לישראל. הוא היה בן יחיד ואני ממשפחה מרובת ילדים. ובכן, אני וויתרתי אבל אי אפשר לסכם את שהותי הארוכה בצרפת כהפסד. לפי הרגשתי, כמו שהנוצרים קשורים בדתם ליסודות התרבות היהודית, לנו יש פרטנזיה (אנחנו מתיימרים) להיות חלק מן התרבות האירופית, והנה כמו שידיעתם בתנ"ך וביהדות מוגבלת לפי הרגשתנו, האירופיות שלנו לא פחות מוגבלת.
 הכרתי את צרפת לא מפריז, פריז איננה צרפת. הכרתי את צרפת מן הכפרים הקטנים, העיירות הנידחות. נוכחתי שתרבות האכילה, תרבות הלבוש, תרבות הדיבור בקיצור הנימוס (נימוס בא מן המילה היוונית נומוס=חוק) הם דברים חשובים שהיה עלי ללמוד כדי להשתלב בחברה הצרפתית. בעין חרוד כשהייתי ילדה רציתי להתלבש קצת כמו שראיתי בתל אביב. התחילו "לרדוף" אותי. היו שואלים אותי "כבר קיבלת את עיתון המודה מצרפת?" כלומר במקום לעודד קוקטיות (הנטייה להתלבש יפה ולהתנהג כאישה) כמו שעושים שם, בצרפת מחקו נטייה זו בי וזה מלווה אותי כל חיי.
כשגיי חזר מן הצבא הייתה לנו כבר ילדה, הבכירה. צריך היה שתהיה לנו פרנסה. הורי גיי היו מעוניינים שתהיה לנו "סיטואסיון" (עמדה, משרה כלשהי). והנה עם החינוך הקיבוצי שלי ואהבת האדמה של גי שום משרה לא משכה אותנו. בצרפת מספיק שתהיה לך תעודת בגרות כדי שתוכל להורות. גיי ביקש אפוא משרת מורה והעדיף שנרד דרומה. אפשר לומר שהשהות בישראל גרמה לו לאהוב את השמש.
הורי גי הוציאו את כל מה שיכלו (השתתפו גם דודות זקנות כדי לאסוף את הכסף) וקנו בו חלקה לא קטנה (כ70 הקטאר=700 דונם) אומנם בשטח הררי שהתאים בעיקר למרעה. שם המקום, בדרום הרי הסבנים היה קלדון. כשאבי גי יצא לפנסיה הם קנו לעצמם בית עם חלקה קטנה סביבו בעיר הקטנה הקרובה. עכשיו למשפחה היו שתי נקודות: בקלדון ובעיר הקטנה, מרחק 18 ק"מ בערך.
הקושי היה הבדלי המנטליות. כשאני מסתכלת בביתי הבכורה אני רואה שהיא מתמודדת עם שני עקרונות החינוך שהנחו את חינוכה: מצד אחד החופש, אולי המוגזם שבא מן הקיבוץ ומנגד, המעונבת הצרפתית. הגיעה שעת סיכום, החלטנו להיפרד. הייתי בת 48 כשנפתח פרק חדש בחיי, היו לנו 6 בנות מהן 2 כבר בגירות, 3 בביה"ס והכי צעירה עלתה לכיתה א'.
הקושי העיקרי בקלדון היה היעדר איסוף לביה"ס. כשמרים התחילה ללמוד, אביה לקח אותה בבוקר לביה"ס בירידה מן הקלדון, שהתנוסס בקצה הר קטן ונחמד. בחורף היה קר ואביה הגבוה צעדיו היו גדולים בשביל ילדה בת חמש וחצי. הורי גי שהתקשרו מאוד לנכדתם הראשונה, הציעו לקחתה אליהם. בעקבותיה באה גם השנייה. הם שמו אותן בביה"ס שנמצא בקצה הרחוב שהוביל לביתם. זה היה ביה"ס פרטי שלימד ברוח הדת (להבדיל מביה"ס של המדינה-חילוני).
מכאן נבעו קשיים. קשיים לילדות וקשיים לי עצמי. אלה הקשיים שהביאו לגירושינו. אחרי משפט גירושין שמירת הילדות נקבעה כך: שתי הקטנות נשארו עם אביהן בחווה בקלדון. אני עברתי העירה והבנות הבינוניות שהיו בחזקתי לא רצו לגור איתי. כל כך פחדנו מן הפרידה. והנה בעזרת ידידה שהכירה לי ביתי הבכירה מהכרויות בביה"ס זה (היה ביה"ס די "ימני", כי היה שם שיכון של צבא קבע -בצרפת צבא הקבע די ימני). גרתי אצל ידידה זו חודשים מספר ואפילו לבנות נמצא אצלה מקום. בכלל, היכרותי עם צרפת הייתה בסקטור הזה: השמאל הדתי.
נמצאה דירה קטנה בסביבה, העבודה שמצאתי הייתה כמטפלת בית. זו הייתה תקופה שפתחה לי אופקים חדשים. יכולתי לשיר במקהלה, הייתי בוועד העובדים של החברה שהעסיקה אותנו, למדתי בסינדיקט (ארגון העובדים) את חוקי הגנת העובדים. ידידתי, גברת מדלן בסאסז'ה הייתה פעילה בארגון הגנת הצרכן. הצטרפתי גם אני ולמדתי כמה הגנה זו חשובה בכל מקום.
בפעם הראשונה בחיי הייתה לי משכורת, חשבון בבנק, פנקס שיקים. אצל גיי, קצת כמו בקיבוץ, הכסף הגיע לחשבונו. מאז נודע לי שברוב המשפחות קצבת הילדים באה לחשבון האם. רק 14 שנים אחרי גירושינו מצאתי בי את הכוח הנפשי לחזור ארצה.
התיישבתי בעפולה, התנדבתי בביטוח הלאומי וביקרתי מטעם הייעוץ לקשיש בבתי אנשים זקנים. עם הבדידות התמודדתי גם בעצמי. מצבי היה עוד עצמאי. קצבת הזקנה שקבלתי מצרפת עזרה לי להתקיים בצניעות אבל בכבוד. זה הסיפור שלי.

מילון

נומוס
חוק

סיטואסיון
עמדה, משרה כלשהי

קוקטיות
הנטייה להתלבש יפה ולהתנהג כאישה

ציטוטים

”העץ הוא כמו החיים. הוא גדל ומשגשג, מצמיח ענפים ומניב פירות... “