מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהמוסתר לאמת שבלבי

אני ונכדתי עמית
הורי
ילדותי

שמי מירטה דימנסטיינס, נולדתי בארגנטינה, בואנוס איירס ב-31.3.1953.

הורי, לאון דימנסטיינס ואווה פאקר, נולדו גם בארגנטינה, כאשר הוריהם הגיעו ממקומות רחוקים, ליטה, בסרביה, פולין ופינסק משם ברחו לפני מלחמת השנייה.

במרכז יושבת סבתא רבה שלי, אמא של סבי שיושב בצד השמאלי שלה סבתא עומדת מאחוריו ואמי עליו.

סבתא רבה אמא של סבתא שלי יושבת באמצע, לצידה סתא עם סבא הורים של אמא. הייתה לי ילדות יפה, גדלתי בכפר קטן מחוץ לעיר בואנוס איירס, לא היו שם משפחות יהודיות חוץ מאתנו וסבא וסבתא שלי. להורים הייתה חנות רהיטים.

אבא שלי היה איש טוב שתמיד היה מוכן לעשות הכל בשביל כולם. פעם שאלתי אותו, למה אתה כל הזמן נותן ועושה בשביל אחרים, מה אתה מקבל מזה?

הוא לקח פרח, החזיק אותה ביד, נתן לי אותו ואמר: "ביד של מי שנותן פרח, תמיד נישאר הריח".

הוא לימד אותי תמיד הרבה. תמיד אמר לנו שרופאים, עורכי דין או כל מקצוע אחר אפשר ללמוד אבל תפקידו בחיים הוא לכוון אותנו להיות בני אדם טובים שמכבדים את עצמם ואת הזולת. הוא לא למד, בקושי סיים את בית הספר היסודי, אבל לא הכרתי בן אדם חכם ממנו, עם ידע ככלי רחב מי מה שהיה לו.

ובנוסף היה לו כישרון מדהים למוסיקה ולמרות שאף פעם לא למד ידע לנגן בעל מיני כלים, אקורדיון, פסנתר, גיטרה ואפילו כינור. אחותי ואני עברנו שעות לידו ונהנינו מהמנגינות. ידע גם לצייר מאוד יפה ואת הכישרון הזה קיבלתי…

אמא שלי הייתה תופרת ועבדה בבית. הכי אהבנו שעם כל חתיכת בד שהיה נשארה לה הייתה תופרת בגדים לבובות שלנו עד שהייתה לנו מזוודה מלאה בבגדים קטנים.

לסבא וסבתא הייתה חנות רהיטים ומזרונים וגם היו משפצים מזרנים. לסבא שלי היה מכשיר לטפל בכותנה שבמילואי למזרנים, כי אז לא החליפו מזרונים, טיפלו בהם.

הייתה לו גם עגלה עם סוסה ושמה "blanca" (לבנה)למרות שהייתה כהה

סבי בעגלה עם סוס, עליה אהבתי לטייל

פעם בשבוע יצאתי איתו בעגלה עם המכשיר, קרטיה והיינו נוסעים ללקוחות לטפל במזרונים.

כמה שנים אחר מכן ראיתי את המכונה במוזיאון – קישור למידע

סבא היה מספר לנו על שיר ביידיש שאהב לשיר לאמא. "בי מיר בביסטו שיין" והי לי עוד שיר שהיו משמיעים לי "בערוגת הגינה" מח. נ. ביאליק, אבל באידיש.

אף פעם לא שאלתי שאלות כמו למה כשכל הילדים קוראים לסבא וסבתא "אבואלה ואבואלו" אני ואחותי קראנו להם "בובה וזידה", ידעתי שסבא וסבתא מדברים בשפה שונה "אידיש" שלא הבנתי ולא למדתי, גם ההורים דברו באידיש ביניהם, אבל רק בבית.

בביתי לא היו סימני יהדות ואף פעם לא ממש ידעתי על השורשים היהודים שלנו. רק ידעתי שבפסח אוכלים אצל סבתא וסבא קורא משהו שאנחנו לא מבינים (שנים אחרי זה הבנתי שזה עברית) ארוך ומעייף, כשהריחות מגרים אותנו ואין לנו סבלנות לחקות לקחת את הפרוסה הראשונה של הלחם השטוח שעומד על השולחן.

וביום כיפור היניו נוסעים לבואנוס אירס לבקר אותם בבית כנסת ובעיקר היה כיף לשחק עם הבני דודים בחצר הבית הכנסת.

היו פעמים ששאלתי את ההורים, למה קוראים לנו "הרוסים" בנימה מזלזלת, ותמיד הסבירו בלי להראות התרגשות שאולי קוראים לנו ככה כי יודעים שסבים וסבתות שלנו באו מרוסיה.

פעם כשהייתי בת 10 התארגן בבית ספר ביקור לכנסיה לקראת כריסמס. זוכרת שהיה בכוח בין הורי כי לא ממש רצו שאני הלך ובסוף אמא ישבה איתי והסבירה לי שאנחנו לא נוצרים, שנולדנו למשפחות יהודיות ואסור לנו להתפלל. הייתי מאוד סקרנית, אבל כשהגענו לכנסיה, כולם נכנסו לתפילה. אני רציתי להישאר בכניסה, אבל המורה הכריחה אותי להיכנס כמו כולם. וכשכולם ירדו על הברכיים להתפלל, המורה הכריחה אותי גם ולא הייתה לי ברירה… עשיתי מה שביקשו ממני, אבל בכיתי בשקט, הרגשתי פחד ועצב,   רק רציתי לחזור הביתה.

שסיפרתי להורים מה קרה, הורי כעסו נורא ולמחרת אמי נכנסה לבית ספר וכעסה מאוד על המורה ועל המנהלת, אבל קיבלה כתשובה שהבית ספר לא אשם בזה שאנחנו יהודים.

כנראה שהאירוע היה קשה ממה שזכור לי, כי אחרי זה ההורים התחילו לתכנן לעזוב אכפר ולעבור למרכז (בואנוס איירס).

זוכרת שליום הולדת ה-12 סבתא נתנה לי מתנה שרשרת שהייתה של אמא שלה עם מגן דוד, אני מאוד התרגשתי ואהבתי ומיד רציתי לענוד אותה וההורים הרשו לי רק מתחת לחולצה ובקשו ממני להימנע מלהראות אותה.

עם השנים הבנתי שהם רצו להסתיר שאנחנו יהודים ושונים מכל האחרים, רצו שנרגיש כמו כולם.

בגיל 12 באמת עברנו לבואנוס איירס ומיד רשמו אותי ואת אחותי למועדון, אבל אני מאוד רציתי להצטרף לתנועה "נוער העובד" וההורים לא הרשו לי… זוכרת שאמרו ששם משכנעים ילדים לעזוב את ביתם ולעלות לארץ.

בגיל 15, הכרתי את סבא, דני סקין, באחד המועדונים ומיד התחלנו להיות חברים. שנינו, הסכמנו שלמרות שאנחנו יהודים, ילדינו יגדלו כמו שאנחנו גדלנו.

לאחר 4 שנים תכננו להתחתן, לסבתות וסבים שלנו הייתה רק בקשה אחת שנתחתן לפי המסורת היהודית, בבית הכנסת וכך עשינו והיה מאוד מרגש.

אני ודני ביום החתונה

מהר התחילו להגיע הילדים הראשונה הייתה דבי, כשהיא הייתה בת שנתיים יונתן נולד, שנתיים אחריו מאריאנו (גיא), שנתיים אחריו אני (זה שם).

ארבעת הילדים שלי

כשדבי הייתה בת 3 והייתי צריכה לרשום אותה לגן, לא היה שום מקום שסיפק אותי, שום מקום מספיק טוב לבת הקטנה שלי… אז סיפרו לי שיש בית ספר יהודי, בו גן מושלם מכל הבחינות!

דני ואני התלבטנו מאוד והחלטנו בכל זאת לבקר ולהחליט אחרי זה.

המקום היה מדהים, יפה, נקי וברגע הראשון ככה כמו שעברנו את הכניסה הרגשנו משהו מיוחד, המשכנו ללכת במסדרון הרחב, שמענו משהו מנגן על פסנתר מוזיקה יפה שרגשה לנו את הלב וכשהסתכלנו אחד לשני גילינו ששנינו בוכים.

המקום, האווירה, הריח והמנגינה מיד קשרו אותנו למקום ורשמנו את דבי, אימא של הנכדה המקסימה שלי (היום) איתה אני יושבת וכותבת את הסיפור. מצאנו שהגן הוא לא היה רק גן ובית הספר, היה גם בית הכנסת, פעילויות לילדים ולהורים ובעצם כל מה שבן אדם צריך כדי להרגיש שייך. מהר מאוד התחברנו למקום ולאחר כמה שבועות הזמינו אותנו לקבל שבת, שוב הדמעות זלגו ללא שליטה, נהנינו כל כך שזה הפך לרוטינה. אחרי זה באו עוד הרבה חוויות שבהחלט קשרו אותנו למקום.

התחלנו ללמוד על היהדות, על ישראל, על החיים בקיבוץ. סיפורים, סרטים, תמונות, שירים וריקודי עם, התחילו להיות חלק מהחיים.

בגאווה ענקית המגן דויד שבמשך שנים ארוכת היה מתחת לחולצות יצא החוצה, בפעם הראשונה הרגשתי שייכת.

המשפחה גדלה, הבאנו עוד ילדים, יש כבר ארבע במשפחה וכולנו חלק מקהילה יהודית שממלאה את חיינו. הילדים גדלו והתחלנו לפתח רעיון. אם כל כך טוב לנו בבועה הקטנה, למה לא להפוך אותה למשהו אמיתי, למה לא לחיות בארץ?

הרב שבקהילה הפנה אותנו לסוכנות ושמה עם עוד הרבה משפחות התחלנו את התהליך. בפברואר 1987 עלינו לארץ, דני, ארבעת הילדים, דבורה בת 13, יונתן בן 11, מריאנו בן 8 ואנה לאורה בת 6 ואני. לאחר שנתיים מריאנו ביקש לשנות את שמו לגיא, דבורה לדבי ואנה לאורה לאני.

הגענו לקיבוץ צרעה, לאולפן כשידענו שאנחנו רוצים לגור רק בקיבוץ. הייתה חוויה מדהימה, חצי יום עבדנו בקיבוץ ובחצי השני למדנו עברית, הילדים היו בבתי ילדים ולכולם היו חברים. הוזמנו למשפחות שקיבלו אותנו בחום.

בסוף האולפן, הילדים רצו להישאר בקיבוץ כי כבר היו להם המון חברים ולמרות שלא היה מקובל להישאר במקום שעושים את האולפן, הרבה משפחות מנהלת הקיבוץ בקשו שנישאר עד שבסוף בחודש יולי התחלנו את במועמדות לחברות בקיבוץ צרעה.

ארבעת הילדים שלי עם אמא בחצר הקיבוץ

אחת החוויות החזקות שאני זוכרת, היא שפעם שעוד בקושי ידעתי עברית, לקחו את הצוות מה מפעלון בו עבדתי ליום כייף, לסרט. היו שמה גם חברות קיבוץ וגם עוד נשים שהיו באולפן איתי, כל אחת באה ממקום אחר בעולם וכולנו ביחד יושבות ורואות סרט בישראל. באחד הקטעים בסרט משהו שר שיר באידיש ולפתע רובינו התחלנו לשיר אותו, איזה קשר מדהים יכול היות עם אנשים שאני לא מכירה, איך העבר שלנו הוא משותף… ביי מיר ביסטו שיין

בהזדמנות אחרת בשנת בר מצווה של יוני היינו צריכים לארגן תערוכת תמונות של כל הסבים וסבתות וגילינו שסבתא של בן כיתה של יוני הצטלמה ב-"פינסק" שברוסיה באותו מקום שסבתא רבה של יוני הצטלמה.

כמה חודשים אחרי שעלינו הייתה לנו הפתעה מדהימה הורי החליטו לעלות. אושר לכל המשפחה במיוחד לילדים וככה זה ימשיך, שנתיים אחרי אחות של דני, עלתה עם משפחתה, 4 שנים אחריה אחותי שנסעה לאח של דני ואמו של דני גם עלו ועד היום כולנו גרים בקיבוץ צרעה ביחד!!!

שנים חלפו, הילדים גדלו והגיע זמן להתגייס לצבע שוב הגאווה מילאה את ליבינו, דבי במודיעין, שנתיים אחריה יוני, בסיירת צנחנים, גיא אחריו בשייטת ואני במודיעין. שנים קשות, לילות ללא שינה, אבל גאים שהילדים שלנו רצו להיות במקומות כאלה בצבא. שנים אחרי הצבא דבי התחתנה וילדה את רועי, שלוש שנים אחריו נולדה עמית.

אמא שלי מאוד אהבה את רועי ועמית. לצערנו כשעמית הייתה בת כ-4 חודשים אמא חלתה ולאחר כמה חודשים הלכה לעולמה.

באחד הביקורים בביתה הייתה צריכה ללכת לבית חולים, אבל רצתה להישאר עוד קצת עם הנכדים, הושבנו את עמית בת ה-6 חודשים על שולחן מולה ובפעם הראשונה, עמית הושיטה את ידיה ולטפה את סבתא רבה בפניה…מבחינתנו היה סוג של פרידה ביניהם.

עמית מלטפת את אמי

וכמה שנים אחריה שחר, בצד השני גם אני התחתנה ונולדו לה 4 ילדים, אורי, מיה, איתי ונינה. היום לאחר תהליך ארוך אנחנו גאים שגידלנו משפחה בארץ ישראל ומבחינתנו הנכדים שלנו הם ישראלים לכל דבר.

הזוית האישית

וכאן אני יושבת עם הנכדה שלי וכותבת את הסיפור, בוא ניראה מה קורה עכשיו…

מילון

אולפן
מקום לימוד

ציטוטים

”"ביד של מי שנותן פרח, תמיד נישאר הריח"“