מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהווילה באיטליה לארבעה במיטה זוגית בקיבוץ

אני וסבתי תמר
סבתי תמר ביום בת מצוותה
סיפורה של תמר גודלי פפקין

שמי תמר גודלי פפקין, נולדתי באיטליה בתאריך 26.06.1948 להורי מרטינו וגיזי. הגעתי לישראל עם משפחתי בתאריך 26.8.1954 באנייה "נגבה".
 
עד גיל 6 חייתי באיטליה בעיר ששמה טריאסטה, בפרבר ששמו אופיצ'ינה. הצופה לים. הבית היה גדול ומרווח: שתי קומות, מרתף, וחצר גדולה ובה עצי פרי ועצי סרק עליהם טיפסתי כדי לקטוף פירות או סתם לשם שעשוע. בבקרים שלחו אותי עם נהג החשמלית למרכז העיר לגן הילדים ואחרי הצהרים באו לאסוף אותי. בבית היינו: הורי אני ואחי הצעיר ואתנו גרו ההורים של אבא ואחותו. בסופי שבוע ובחגים התמלא הבית בקרובי משפחה שבאו לבקר ולבלות בבית הגדול והיפה שלנו.
 
את סבתא שלי מצד אמא לא הכרתי, היא נרצחה בשואה יחד עם האחות הצעירה של אימי. סבי מצד אמא (האבא של אימי) היה דתי מאד. הוא גר בעיר מילאנו שם היו יהודים רבים ולא הייתה סכנה שלא יהיה מניין בבית הכנסת. הקשר שלי לסבא מצד אימי היה רופף למדי כי נפגשנו לעיתים רחוקות. בסוף שנות השבעים עלה לארץ והתיישב בבני ברק.
 
 איגנץ/יצחק (סבא מצד אבא שלי)
הזיכרון שלי ממנו היה של אדם חולה פרקינסון, חסר אפשרות להתנייד בעצמו, זקוק לעזרה בכל פעולה (אפילו את דפי העיתון היה צורך להעביר לו…) לימים הבנתי כמה מצבו זה היה קשה לו בעיקר כי בצעירותו היה פעיל, עצמאי ומשמעותי. הוא היה גנרל בצבא האוסטרוהונגרי במלחמת העולם הראשונה ושנים לאחר מכן. סבתא נדדה איתו בין מחנות הצבא בהם שהה כדי לא להתנתק ממנו למשך שנים. כך שארבעת ילדיו כולל אבא שלי נולדו במקומות שונים באירופה…כולנו היינו שותפים בסיוע לתפקוד היומיומי של סבא ותפקידי היה להעביר לו את דפי העיתון. הייתי צריכה לצורך המשימה לרדת מהעצים עליהם טיפסתי כשהוא היה משמיע קול מסוים, כי גם הדיבור היה קשה לו.
 
סבתא קלרה
את סבתא אני זוכרת מהילדות בעיקר כעוזרת לסבא. נוסף לזה הייתה מבשלת, סורגת תופרת ומתקנת בגדים שנקרעו. היא עלתה לארץ שנה אחרינו עם סבא יצחק שהיה חולה מאד. היא טיפלה בו במסירות שנים רבות. לאחר פטירתו של סבא היא נשארה בקיבוץ והפכה להיות סבתא של כל הילדים, כולם היו באים אליה לאכול גלידה והיא תמיד פינקה את כולם… כי לכל השאר לא היו סבתות וסבים. (רוב חברי הקיבוץ הוותיקים הם ניצולי שואה שאיבדו באירופה כמעט את כל בני משפחותיהם) לפני שסבי ניפטר לא היה לה זמן להיות סבתא של כולם. זה מה שאני מבינה בדיעבד.

גיזי – אמא שלי

אני זוכרת את אמא שלי באותם ימים באיטליה בעיקר מטפלת באח שלי. הוא לא היה בריא והיה זקוק להשגחה צמודה בראשית חיו. היא עשתה את עבודות הבית, כשאחי תמיד לידה. אני הרווחתי חופש ועצמאות. הורי גרו באותה עיר והכירו לפני המלחמה. במחנה ההשמדה אבי ואמי נפגשו כמה וכמה פעמים כשגדר מפרידה ביניהם ובגלל ששלחו את אבא לעבוד מחוץ למחנה הוא היה מבריח לה בגדים, נעליים וקצת אוכל כל פעם שהוא היה יכול. כאשר הוא לא היה רואה אותה היה זורק את הדברים למישהי אחרת שלא הכיר אפילו. במחנה נתנו לנשים חומרים שונים כדי שלא יוכלו ללדת, אמי הייתה בטוחה שלא תוכל ללדת לעולם ובכל זאת נולדנו אני ושני אחיי . מיד כשעלינו ארצה החלה אמי לעבוד בחקלאות כי את זה רצתה יותר מכל.
 
מרטינו אבא שלי 
הרבה דברים שהיו קשורים לאבא שלי נודעו לי רק בגיל מבוגר יותר.באותם ימים באיטליה היה אבא נעדר מהבית ימים רבים לצורך עבודתו ומסיבות אחרות שלא היו ידועות לי. כשבא הביתה היה מחבק, מרים על הכתפיים,מפנק, לוקח לטיולים, מספר סיפורים ועוד.
 
אבא היה מגויס להגנה. הנשק והתחמושת שהיו בדרך למדינות ערב עברו דרך איטליה, ובהיותו איטלקי היה יכול להסתובב במקומות שונים לרחרח, לצלם, לדווח מבלי לעורר יותר מידי חשד. כמו כן עזר בהברחת נשק לישראל. החיים שלי היו טובים באיטליה. היה לי תמיד מקום לשחק וחברים בגן , ובני דודים רבים שבאו לבקר. ושכנים שהיו איתם יחסים טובים. הורים שאהבו אותי דודה שפינקה אותי וגם סבא וסבתא שטיפחו דאגו ואהבו . בבית ובחצר נתנו לי להסתובב יחפה עם בגדים"מסמורטטים" עם תספורת קצוצה כדי שלא אתלה בטעות על ענף אבל כשהיינו יוצאים לאיזה מקום דאגו שאראה כמו בן אדם מסודר עם בגדים יפים וחגיגיים ואז הייתי צריכה להישמר לא להתלכלך.
 
עבר של הורי
על העבר של הורי נודע לי שנים מאוחר יותר. הרבה הם עברו בחייהם באיטליה. אבא למד בבית ספר מעורב נוצרים ויהודים שמפעם לפעם היו גילויי אנטישמיות ואילו אמא שהייתה ממשפחה חרדית למדה עם בנות יהודיות בלבד.
 
האיטלקים לא היו אנטישמים מאד אך בכל זאת בתקופת מוסוליני והפשיסטים הורגש לחץ על יהודים. כשהנאצים נכנסו לאיטליה התחילו ליישם את חוקי הגזע וזה כמובן פגע ביהודים מאד: הפסיקו להם את הלימודים לא איפשרו להם לעבוד כמקודם בכל עבודה שהוכשרו לה ועוד. אבא הצטרף לפרטיזנים, לא בצורה שלמה אך עזר להם כשנדרשה עזרה. הוא נתפס לאחר שרכבת עם תפוחי אדמה הורדה מהפסים ליד העיר בה התגורר. לאחר חקירה אינטנסיבית וקשה נשלח ברכבת לאושוויץ. הוא עדיין לא ידע מה זה אבל ניסה ליידע את הוריו לאן שנשלח. הוא כתב כמה פתקים וזרק מחלון הרכבת בהם ביקש ממי שמוצא אותם להודיע להוריו על היעד לנסיעתו. מישהו שמצא את אחד הפתקים הודיע להוריו על יעדו.
 
אבא היה באושויץ בירקנאו שנה וחצי ושרד גם את צעדת המוות.אמא הגיעה גם היא לאושויץ. היא הגיעה עם משפחתה מאחר שהאיש שהיה צריך להעביר אותם את הגבול לשוויץ מסר אותם לגרמנים. אמא הגיע למחנה עם אימה שתי אחיות עם סבים וסבתא. את אמה, סביה ואחותה הצעירה השמידו מיד והיא נותרה עם אחות אחת ששרדה אף היא לאחר תקופה קשה ביותר במחנות ההשמדה. את סיפורי מחנות ההשמדה ומה שעבר עליהם בזמן מלחמת העולם השנייה סיפרו הורי רק אחרי משפט אייכמן. אולי כי רצו לחסוך לי את התקופה הנוראית ורצו שאגדל כישראלית בלי לחצי עבר.

העלייה לארץ והקליטה בקיבוץ

אנחנו עלינו לארץ ביוני 1954. עלינו לאנייה אבא אמא אחי בן השנתיים וחצי ואני שהייתי בת שש. הרבה זיכרונות נקשרים לי לתקופה שלפני עזיבתנו את איטליה, ההפלגה מהנמל, החיים על האוניה ועוד. עזיבתנו את איטליה הייתה צריכה להיות חשאית, כיוון שאבא השאיר את המסמכים שלו למרגל שהיה צריך להחליפו באיטליה ולהשתמש במסמכים שלו. לי אסור היה לספר לאף אחד על התכונה וההכנה שמתקיימת בבית  לקראת העזיבה. כמעט שום דבר לא נלקח מהבית כשעזבנו. כאילו אנחנו יוצאים לחופשה. ריהוט מהבית אי אפשר היה לקחת. דברים קטנים יחסית כגון: אלבומי תמונות, מזכרות מבית הורים ששרדו את השואה, מכונת תפירה ואופני ילדים הועברו בחשאי לבית של חברים של ההורים, לשם הועברו גם רהיטים שנקנו ומשם יצא הליפט באנייה כמה שבועות אחרינו.
 
הגענו בזמן להפלגה ואז התברר שאבא לא יכול לעלות בלי המסמכים. אחי ואני היינו רשומים בדרכון של אימא אבל לאבא לא נתנו לעלות לאנייה. הוא היה צריך לקבל מסמך רישמי משגרירות ישראל באיטליה המאשר לו לעלות בלי מסמכים. אבא עשה את כל הדרך לרומא להגיע בזמן לקבל את המסמך ולחזור לאנייה לפני שתפליג. אמא פחדה מאד. האנייה כבר יצאה מהנמל כשאבא הגיע. בסירה קטנה הביאו אותו אל האנייה ממש ברגע האחרון… יצאנו מנמל נאפולי לחיפה.
 
ההפלגה ערכה 7 ימים. באנייה הייתה חלוקה לחדרים. שני אולמות ענקיים אחד לגברים שני לנשים. אחי ואני היינו עם אמא. מיטות של 3 קומות סביב הקירות וגם באמצע.הים לא היה שקט כך שהרבה אנשים הקיאו. את הארוחות קיבלנו בחדר אוכל. למבוגרים היה מקום אחד עם תפריט מסוים. לילדים חדר אוכל אחר עם תפריט שונה. עד היום אני זוכרת את הטעם הדוחה של כדורי הבשר והגזר המבושל המתוק. (לא חזרתי אף פעם לאכול את זה גם כשזה היה בתפריט חדר האוכל בקיבוץ…) כשהייתי מאד רעבה התגנבתי לחדר האוכל של המבוגרים לחפש משהו שאפשר לאכול.
 
לחיפה בא חבר של אבא מההכשרה שהיה חבר בקיבוץ נצר סרני, הוא בא לקחת אותנו עם טנדר לביתנו החדש. זה לא היה בדיוק בית זה היה חדר בבית. הריהוט שלנו לא הגיע אז קיבלנו מהקיבוץ מיטה זוגית וישנו עליה ארבעתנו לרוחב המיטה. כך חיינו מספר שבועות כשבמקום ארון היו לנו כמה ארגזי תפוזים.מיד נכנסתי לגן בלי לדעת מילה בעברית. למזלי הייתה אחת המטפלות דוברת איטלקית כך שיכולתי לתקשר איתה אילו רציתי. את אחי גבי הכניסו לפעוטון שלא הייתה בו מטפלת הדוברת איטלקית. כששמעתי אותו בוכה ומבקש מים למשל או מבקש לרדת לעשות פיפי הייתי עוזבת את הגן והולכת אליו.
 
לא היה קל להיקלט בקיבוץ בלי שפה ובלי להכיר את המנטליות. למזלי היו כמה בנות שעזרו לי עם המילים הראשונות כך שלא הייתי ממש לבד. אחרי חודשיים עליתי לכתה א' עם קושי להשתלב בלימודים כי היו חסרות לי מילים רבות וההורים שעדיין לא למדו עברית לא היו יכולים לעזור. אולי כעונש על הקריעה מאיטליה ואולי כי רציתי מהר להיות כמו כולם הפסקתי לגמרי לדבר איטלקית ז"א שלא הייתה תקשורת עם ההורים דבר שגרם להם סבל רב.
במשך הזמן נקלטתי והתאקלמתי ואף אחד, חוץ ממני, אינו זוכר  את הקשיים שהיו מנת חלקי ומה הייתי צריכה לעשות כדי שיראו בי שווה בין שווים. לימים נישאתי נולדו לנו 4 ילדים נהדרים. היום עם 11 נכדים ועם "שבט" משפחתי גדול העבר על כל קשייו הוא רק חלק מהמורשת.
 
 
כל מישפחתי

כל מישפחתי
 
תשע"ה

מילון

פשיזם
פשיזם (באיטלקית: fascismo) היא אידאולוגיה ושיטת ממשל לאומנית וטוטליטרית. האידאולוגיה הפשיסטית נוצרה באירופה, במיוחד בצרפת ובאיטליה, בשלהי המאה ה-19. כשיטת ממשל היא התקיימה באיטליה, בהנהגתו של בניטו מוסוליני, בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה.

צעדת המוות
כינוי שניתן ע"י אסירי מחנות ההשמדה, ואומץ ע"י חוקרי שואה, להובלה רגלית של שיירות אסירים למרחקים גדולים בתנאים לא אנושיים במהלך מלחמת העולם השנייה, צעדה שבמהלכה מתו רבים.

טריאסטה
טריאסטה היא עיר נמל בצפון-מזרח איטליה, על גבול סלובניה, המשמשת כבירת המחוז האוטונומי פריולי-ונציה ג'וליה מאז 1963, וכבירת נפת טריאסטה לטריאסטה עבר מפואר כעיר נמל וכמרכז מסחרי וכלכלי באזורה, והיא שימשה כנמל העיקרי של אוסטריה משך מאות שנים.

ציטוטים

”עזיבתנו את איטליה הייתה צריכה להיות חשאית, כיוון שאבא השאיר את המסמכים שלו... “

”בסופי שבוע ובחגים התמלא הבית בקרובי משפחה שבאו לבקר ולבלות בבית הגדול והיפה שלנו.“