מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהאנדים לשדות חוקוק

סבא יהודה ועפר נכדו
סבא יהודה (חוליו) כילד
חייו של סבא יהודה

שמי יהודה סמל, נולדתי בשנת 1940 בקולוניה ז'רואה (התיישבות יהודית של הברון הירש) בארגנטינה. הבכור להורי אהרון וסימה.

אבא שלי עבד בהתיישבות החקלאית של הברון הירש, ולמד רק עד כיתה ב', כי  יצא לעבוד בשדה, כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

בהמשך אבא הכיר את אמא והם התחתנו. כשנולדתי, עזבו הורי את ההתיישבות ועברו לדרום ארגנטינה, שם אבא מצא עבודה בתחזוקת כבישים. במהלך השנים, עברנו דירות למקומות שונים.

אחד המקומות שגרנו, היה ישוב נוצרי. בגיל חמש נבחרתי להשתתף בתחרות תפילות נוצריות, הייתי תלמיד חרוץ וטוב. המורה דיברה עם אמא, בכדי שתדאג לי לחליפה לתחרות. אני לא יודע מה נאמר בשיחה, בין אמא למורה, אך מאז לא השתתפתי יותר בשיעורי תפילה נוצרית. המקום היחיד שהיתה בו נדנדה, היה בחצר הכנסייה. הייתי הולך לשם לשחק עם החברים שלי, שלא ידעו שאני יהודי וגם אני בעצם עדיין לא ידעתי.

בגיל עשר הגיעה לביתנו ילדה, קרובה בשם קלריטה. עד היום אני זוכר שהיא נעלה מוקסינים, היא שבתה את ליבי, וברגע שהרכבת שלה עזבה את הרציף, כשהיא בדרכה חזרה לביתה, ליבי נשבר. זה רגע שאני זוכר כל החיים.

התחלתי ללמוד בבית ספר בגיל ארבע. ביסודי התלבושת האחידה היתה מן חלוקים לבנים. ובגיל עשר נכנסתי לחטיבת הביניים, ואבא קנה לי חליפה ועניבה, ולימד אותי לענוב עניבה. בחטיבה יש חמישה תחומי לימוד: ייעוד להוראה, ייעוד לאקדמיה, ייעוד מסחרי, ייעוד מקצועי, ייעוד תעשייתי. אך את כיתה ז' התחלתי במקום חדש, אליו עברנו, יום לפני תחילת שנת הלימודים. הייתה אופציה אחת בלבד ובית הספר יועד לקראת לימודים אקדמיים. עד ליום זה לא ידעתי שאני יהודי.

ביום הראשון ללימודים לראשונה בהקראת השמות קראו לי :"סניור סמולינסקי", הייתי רגיל להיקרא חוליו. בהמשך ילד משכבה מעלי קרא לי לראשונה "יהודי מחורבן" ואני כששמעתי לראשונה את הכינוי, הגבתי באימפולסיביות, סובבתי אותו והשלכתי אותו לכיוון העץ. מאז לא התעסקו איתי. בתקופת החטיבה, גרנו בבית רחוק והלכתי ברגל כל יום יותר משעה. הייתי מגיע רטוב, עם בוץ על החליפה היחידה שלי. היו לי רגשי נחיתות, כיוון שלילדים האחרים בחטיבה היו הרבה חליפות, והם באו ממשפחות בעלות אמצעים. מעולם לא ביקשתי מהוריי כסף, כי ידעתי שאין להם ולכן גם עזרתי בפרנסה. לא היה כסף לקנות בגדים, וקיבלתי את הבגדים מבן הדוד שלי .

בכל חופשת קיץ נסענו ברכבת להתארח אצל המשפחה שנשארה שם בהתיישבות.

בגיל שלוש עשרה, עברנו לעיר אחרת, קונקורדיה. אבא חיבק אותי, והסביר לי שאני צריך להירתם לפרנסת הבית, ושלח אותי לעבוד אצל קרוב משפחה, והודיע לי שהעבודה עד 18:45 ואצטרך להמשיך ללמוד במקביל, בלימודי ערב החל משעה 19:00. בתום שלושה חודשים, כשאבי גילה שקרוב המשפחה לא שילם, הוא פנה אליו וזה אמר, שהוא לא משלם כיהוא מלמד אותי מקצוע. בעקבות המקרה עברתי לעבוד אצל מישהו אחר.

משחקים שהיינו משחקים בילדות: תופסת מורעלת- למשל, אם נגעו לך ביד אתה צריך להמשיך לרוץ עם היד מכופפת וכו'. עפיפונים – היינו מעיפים עפיפונים שהיינו מכינים. היינו משחקים בגולות ,והיו כל מיני גולות מיוחדות, שהשתתפו רק בקרבות מכריעים. היינו משחקים גם בחמש אבנים.

כדורגל – לא היינו קונים כדורגל. היינו לוקחים סמרטוטים, עוטפים בעיתונים, ואז שמים בתוך גרב ניילון של אמא.

בשנת 1958, בגיל שמונה עשרה,  עליתי לבדי, למדינת ישראל לקיבוץ חוקוק, שהכין אותי לחיים בארץ, ושם עבדתי בענפי ייצור וחקלאות שונים. המשפחה שלי הגיעה שנה אחרי, הם התיישבו איתי בקיבוץ חוקוק.

אני בקיבוץ בצעירותי

ב-1970 עזבנו את הקיבוץ, ועברתי עם המשפחה שלי לנצרת עילית, שם התחלתי לעבוד בחברת ייצור בטון, והגעתי לנהל את הסניף בבית שאן.

נולדו לי שישה ילדים, משלוש נשים לאורך השנים. כיום (אפריל 2021) יש לי ח״י נכדים (עפר הוא הנכד הארבע עשרה) ועשרים וארבעה נינים. המשפחה שלי מונה ,נכון להיום, כשמונים איש שכולם חיים בישראל.

השבט לבית משפחת סמל

הזוית האישית

עפר: במשך הפעילות למדתי רבות על סבא שלי, ונהנתי מאוד, כי זה היה מאוד מעניין. אני מאחל לו כל טוב וחיים ארוכים.

יהודה: את הסיפורים שלי סיפרתי לרבים ,ובהזדמנויות רבות, אבל לספר לצאצאי מרגש במיוחד. אני מאחל לעפר כי ילדיו ונכדיו יתנו לו אושר כמו שהוא נותן לי.

מילון

קיבוץ חוקוק
קיבוץ ליד הכנרת, בקרבת הערים טבריה וצפת, בתחומי מועצה אזורית עמק הירדן. הוא הוקם ביולי 1945, א' באב ה'תש"ה, כיישוב לחיילים יהודים שהשתחררו מהצבא הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה. ויקיפדיה

ציטוטים

”בגיל עשר הגיעה לביתנו ילדה, קרובה בשם קלריטה. עד היום אני זוכר שהיא נעלה מוקסינים, היא שבתה את ליבי, וברגע שהרכבת שלה עזבה את הרציף, כשהיא בדרכה חזרה לביתה, ליבי נשבר. זה רגע שאני זוכר כל החיים.“