מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מדטרויט לקיבוץ גשר הזיו

סבא דני ועלמה בחדר מחשבים
סבא בן 5 משתתף באירוע משפחתי
הילדות בדיטרויט והחיים בקיבוץ גשר הזיו

 הילדות בדיטרויט שבארצות הברית של אמריקה

משפחתי – משפחת קוטניק. 

אני נולדתי באוגוסט 1945, להורי אהרון ואסתר. אני הצעיר בין ארבעה אחים. לאחותי הבכורה קוראים אורה ולשני אחיי קוראים ברוס וג'רי.

במשפחתנו שמו דגש על ציונות ואהבת היהדות וארץ ישראל וכן דגש על חינוך למצוינות אקדמית.

אבי אהרון מוצאו בכפר קטן בשם קוז'אנדוק על גבול פולין-רוסיה. אביו לימד ב"חדר" (מורה בכיתה ללימוד עברית ויהדות). אבי למד בבי"ס ציבורי, ובערבים למד עברית, תנ"ך ולימודי יהדות מאביו. בשנת 1920 היגרה המשפחה לדטרויט שבארצות הברית. בזמן זה אבי נסע ללימודים גבוהים באוניברסיטה בגרמניה. הוא הצטרף למשפחתו בדטרויט בשנת 1927 ושם השלים את לימודי התואר השני בפילוסופיה גרמנית.

אמי אסתר נולדה בעיר אינדיאנפוליס שבארצות הברית. היא הייתה הבת השנייה מתוך חמש אחיות. היא סיפרה שכל אחת מהאחיות נולדה בעיר אחרת. כיוון שאביה האמין שמעבר מגורים יגדיל את סיכוייו לבן זכר. אחותה הצעירה נולדה בדטרויט ושם השתקעה משפחתה. אמי הייתה היחידה ממשפחתה שלמדה באוניברסיטה, היא למדה חינוך ולאחר מכן עסקה בהוראה.

הוריי ראו חשיבות בלימודים אקדמאיים וכל ילדיהם למדו באוניברסיטאות. אחותי למדה חינוך ולאחר מכן פסיכולוגיה. ג'רי למד היסטוריה ועשה את התואר הראשון והשני באוניברסיטה העברית בירושלים ולאחר מכן חזר לארצות הברית ועשה דוקטורט באוניברסיטת ברנדייס. אחי ברוס למד מתמטיקה בדיטרויט, ותואר שני ודוקטורט ב- MIT  בבוסטון.

אני למדתי לימודי תואר ראשון בכלכלה בארה"ב ותואר שני בכלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב.

משפחתנו המורחבת גרה אף היא בדטרויט, אני זוכר כי היינו משפחה קרובה ובילינו בסופי השבוע ובחגים עם כל המשפחה: הסבים, הסבתות, הדודים ועשרים בני הדודים שלי. עד גיל שמונה לא דיברתי, אחי ברוס ידע תמיד להסביר את שאמרתי. מגיל שלוש ועד סיום התיכון למדתי לדבר בשעורים וטיפולים ייחודיים.

גרנו בבית גדול בעל שלוש קומות וחדרים רבים: ארבעה חדרי שינה, סלון, חדר אוכל, חדר "ארוחת בוקר", מטבח, שתי מרפסות, חצר קדמית וחצר אחורית. במרתף היו לנו חדר כביסה, חדר משחקים ומטבח נוסף. בית כזה דרש תחזוקה רבה והורי העסיקו את האומנת מילדרד, שהייתה אפרו אמריקנית. היא טיפלה בנו הילדים, חינכה אותנו, הכינה את הארוחות, כיבסה, ניקתה ועוד. היא עבדה בביתנו במשך שלושים ושש שנים עד שהורי עלו לישראל בשנת 1971.

בחודשי הקיץ, היינו נוסעים מחוץ לעיר לאיזור האגמים. היינו שוהים בבית הקיץ שבנו הורי. בית נעים ונוח. אני זוכר שיצאנו לטיולים, ביקרנו בחוות שם שיחקנו בערמות החציר, קנינו מוצרים טריים, חלב, גבינות פירות וירקות.

פרנסת המשפחה

אבי למד תואר שני בפילוסופיה גרמנית אך את פרנסתו עשה כחנווני. הוא פתח חנות כל בו בשכונת פועלים. החנות הייתה פתוחה שישה ימים בשבוע, מהבוקר ועד הערב. החנות הייתה סגורה רק בראש השנה וביום כיפור. כשהיה בן 55 עבר התקף לב ולא שב לאיתנו, ולא יכול לעבוד שוב באותה אינטנסיביות. על כן הוא נאלץ לסגור את החנות. לאחר מכן פתח בקריירה חדשה כמורה לשפות בבי"ס ערב למבוגרים. אבי ידע כ-7 שפות ולימד עברית, גרמנית ורוסית.

אמי הייתה מורה בבית ספר יסודי. באותם הימים היה נהוג, כי כשאשה מתחתנות ויולדת. היא פורשת מעבודתה וקדישה את כולה לטיפול בבית ובילדים. אמי הייתה חריגה בנוף המקובל כאשר בחרה להמשיך בקריירת ההוראה וילדה את ארבעתנו תוך כדי עבודתה. היא לקחה הפסקות קצרות בנות חודשים ספורים לחופשות הלידה. אמי התה מורה במשך 35 שנים וסימה רק עם עלייתה לישראל בשנת 1971.

אנחנו הילדים החלנו לעבוד ולסייע בחנות הכל בו של אבי כשהיינו בני 10. היה ברור לכולנו זוהי עיקר פרנסת המשפחה, לא ציפינו ולא קיבלנו כל תמורה לעבודתנו בחנות.

בגיל 14 התחלתי לעבוד אחר הצהריים, כסייע בביה"ס העברי בדיטרויט. אני עבדתי כספרן. זו הייתה העבודה הראשונה ממנה התפרנסתי, משכורתי הייתה כ-150$ לחודש.

מצבנו הכלכלי היה טוב, נחשבנו למעמד בינוני גבוהה. אני זוכר כי בשנות השישים בקצה המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב, היו מגיעות נשים לאמי לקבל עצה ותמיכה בעקבות מתחים בבית ומצוקה כלכלית. הייתה לה תכנית מסודרת וברורה:1) מציאת עבודה מחוץ לבית.2) פתיחת חשבון בנק עצמאי על שמה.3) עשיית רישיון נהיגה. 4) קניית מכונית אישית. אמי הייתה פמיניסטית.

לימודיי בבית הספר בדיטרויט

אני למדתי במקביל בשני בתי ספר. בבוקר למדתי בבית ספר ציבורי בין השעות 8:00 ועד 15:00. בין השעות 16:00 ועד 18:00 למדתי בבית ספר עברי.

זיכרונות מיוחדים:

אני זוכר כי אחותי אורה סיפרה, שאמי שהייתה מורה, נכנסה באחת ההזדמנויות כמורה מחליפה לכיתתה. שתיהן שמרו על מקצועיות.

אני זוכר שהמורה לספורט, שהיה גם המחנך שלי נזף בי על כתיבת שם המשפחה בשגיאת. בדיעבד הסתבר שהוא היה בן דוד שלא הכרתי.

כיתת מחוננים:

בשנת 1956 הרוסים שיגרו את החללית הראשונה לחלל. האמריקאים נבהלו והחליטו להשביח את החינוך ולפתוח בכל בי"ס כיתה למחוננים. למזלי ושמחתי, בכיתה ה' נבחרתי לכיתת המחוננים של ביה"ס. הביאו לנו את המורים הטובים ביותר. חלקם אף היו מרצים פעילים באוניברסיטה.

גם בתיכון למדתי בכיתת המצטיינים. ביה"ס התיכון בשכונה שלנו, נחשב למפואר, הגדול והאיכותי ביותר בכל בדטרויט. בכל שכבה היו כ-600-700 תלמידים. כפי שציינתי קודם לכן, כל ארבעת האחים למדו לימודים גבוהים, כולנו התחלנו את לימודנו באוניברסיטה בדטרויט ומשם המשכנו באוניברסיטאות שונות.

תנועת "הבונים"

הורי היו ציוניים, הם היו פעילים בתנועה הציונית " הפועל הצעיר" שהייתה מזוהה באותם הזמנים עם תנועת העבודה- מפא"י. הם עודדו אותנו הילדים להצטרף לתנועת הנוער הציונית "הבונים" שהייתה המקבילה של תנועת הנוער העובד והלומד. היינו משתתפים בפעילות שבועית בסניף המקומי ובמחנות  קיץ של התנועה. בכיתה י' התחלתי להדריך בתנועה ועם השנים קיבלתי אחריות רבה יותר והיו לי תפקידים חשובים ומשמעותיים בתנועה.

באותם הימים היה נהוג לצאת עם סיום התיכון לשנת הכשרה בקיבוץ בישראל  שנקראה "וורקשופ"- סדנה בעברית. המטרה הייתה התנסות פעילה בחיי קיבוץ, בעבודה ובחיים חברתיים. כל אחד מילדי המשפחה, כולל אותי כמובן, עברו מסלול זה, הקיבוץ המארח היה קיבוץ גשר הזיו בו בחרתי לגור ובו אני נמצא עד היום.

לאחר הקולג' בדיטרויט עברתי לשיקגו, שם הצטרפתי לקומונה של בוגרי תנועת הבונים. המשכתי את לימודי. ובמקביל עבדתי כרכז האזור של תנועת הבונים. בהמשך עברתי לניו יורק והצטרפתי להנהלת התנועה. בניו יורק גם לימדתי מתמטיקה בשכונת עוני תלמידי כיתה ו'. הרגשתי שאני פועל לשנות את העולם ולעשותו למקום טוב יותר. התנועה הייתה גם המקום בו פגשתי את אשתי אם ילדי והסבתא של נכדי- בוני.

בקיץ 1967 אני הייתי מדריך בכיר, ובוני הייתה מדריכה צעירה מקנדה, שהגיעה למחנה הקיץ עם חניכים. שם התאהבנו ומאז אנחנו יחד. יותר מאוחר הצטרפנו לגרעין שעלה לארץ ובחר להצטרף לקיבוץ גשר הזיו בו אנו חיים עד היום.

החיים בארץ ובקיבוץ:

המגורים הצפופים בקיבוץ:

ב-7 ליוני 1970 נחתנו בנתב"ג בשעות אחר הצהריים וקיבלו את פנינו אחותי אורה וחברים מהגרעין שכבר עלו לארץ והגיעו לקיבוץ גשר הזיו. הגענו לקיבוץ בשעות הלילה ולקחו אותנו לדירתנו דירה קטנה של חדר וחצי. לאחר שלושה חודשים עם  הולדת ביתנו הבכורה תמר עברנו לדירת שני חדרים. ושם נולדה ביתנו השנייה הדס (אמא של עלמה) בשנת 1974.

בשנת 1975 עקב ריבוי ההפגזות משרד הביטחון הוסיף חדר ביטחון לכל בית בגשר הזיו כך הגענו לבית עם שני חדרי שינה חדר אורחים ומרפסת סגורה.

ובשנת 1979 נולדה בתנו הצעירה מירב.

העבודה בקיבוץ:

המקום הראשון שעבדתי בו בקיבוץ היה מטע הבננות העבודה במטע הייתה נחשבת לקשה במיוחד, סחיבת אשכולות של בננות ששקלו מעל 30 ק"ג, סחיבת שקי דשן של חמישים קילו, עבודה בחום ולחות בקיץ, ובקור וגשם בחורף. אחרי שנתיים מינו אותי לרכז הענף והמשכתי עד שנת 1977.

התחלתי לעבוד במפעל של הקיבוץ "פוליזיו" קודם בייצור ואז בשיווק לחו"ל ובהמשך לאחראי למידע הפיננסי.

בשנת 1985 נבחרתי לתפקיד גזבר הקיבוץ.

בשנת 1990 יצאתי לעבוד בתל אביב כמנהל העסקי של מרכז שיקום הנכים. באותו זמן למדתי לתואר שני במנהל עסקים ומימון באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1994 התחלתי לעבוד במפעל פרטי בחיפה בתפקיד חשב המפעל.

בהמשך פתחתי חברת שיווק- BNI הסניף הישראלי של הארגון הבן לאומי אחרי 5 שנים מכרתי את החברה. הצטרפתי לחברה לביקורת פנים בקיבוצים, מפעלים ומוסדות ממשלה. אשתי בוני בהתחלה עבדה כמטפלת בגן הילדים ובהמשך הייתה אחראית על מחסן הבגדים של הילדים. שם כיבסו, תיקנו, וקנו בגדים חדשים לכל הילדים מלידה עד סיום התיכון. בשנת 1983 בוני יצאה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה שם היא סיימה תואר ראשון ושני.

היא עבדה במחלקת הרווחה בעיירה שלומי כאחראית על נערות במצוקה ויצאה לארצות הברית להשתלמות של שלושה חודשים. בהמשך עבדה וניהלה מרכז לשיקום מסמים וקיבלה פרס כעובדת הסוציאלית המצטיינת בתחום משר הרווחה.

בהמשך עבדה כמדריכה ומפקחת של תכנית של משרד הרווחה. וגם עבדה מטעם משרד הביטחון עם משפחות שכולות.

צבא:

אחרי חמישה חודשים בארץ התגייסתי לצבא לשירות מקוצר של שלושה חודשים.

על אף היותי נשוי ואב לתינוקת לא היו לי "הנחות". הגעתי הביתה לשבת פעם בשלושה שבועות בהמשך הצטרפתי לחיל ההנדסה והוכשרתי לטפל בפצצות שלא התפוצצו, יחידת סילוק פצצות. השתתפתי בשתי מלחמות, מלחמת יום כיפור בחזית הסורית במלחמה הזאת עזריה, הבעל של אורה, נהרג בחזית המצרית.

בזמן ששירתי בסוריה באפריל 1974 נולדה הדס (אמא של עלמה). נודע לי שהיא נולדה רק אחרי ארבעה ימים למחרת הגעתי הביתה כדי להכיר את הבת החדשה. מהצבא הודיעו לי שיש לי שלושה ימי חופש ורק אם נולד בן אז הייתי מקבל שבעה ימים.

במלחמת לבנון הראשונה שירתי בלבנון בהתחלה שירתי בדרום לבנון ובהמשך בבירות ובהרי השוף.  במשך 27 שנים המשכתי לשרת במילואים חודש עד חודשיים בשנה, רוב הזמן בלבנון ובסיורים בגבול.

גידול ילדים:

גשר הזיו עבר ללינה משפחתית כבר בשנת 1950 אנחנו הבאנו לבית התינוקות ובהמשך לבתי הילדים ב-7:00 בבוקר אספנו אותן בשעה -16:30 בצהריים. שם צוות של מטפלות וגננות  והן דאגו להן לאוכל ארוחות מקלחות, ושינה בצהריים וטיפלו בבגדיהם.

בית הספר היסודי היה בגשר הזיו בהתחלה לילדי גשר הזו ובהמשך בית הספר הורחב והפך לבית ספר יסודי אזורי לילדי חמישה אזורים. בית הספר סולם צור שגם הוא נמצא בגשר הזיו כולל גם חטיבת ביניים ותיכון. בתחילת החטיבה הילדים יצאו מהבית ללינה חברתית.

כחדשים בקיבוץ הוסבר לנו כמה הצוותים של המטפלות והגננות והמורים הם מקצועיים, בעלי ידע וניסיון. רק אחרי מספר שנים הבנו שזה לעיתים קרובות לא נכון ואין תחליף למעורבות של ההורים.

גידול ילדים בזמן מלחמה והפגזות:

בפרוץ מלחמת יום הכיפורים שעה 14:00 בצהרים כל הגברים גויסו לצבא ובשעה 17:00 גם אני התייצבתי ביחידה אשתי בוני ובתי תמר ירדו למקלטים עם יתר האימהות והילדים. נערת תיכון ששמה ענת הוצמדה כעזרה קבועה. אם הצבא היה מאשר היו יוצאים מהמקלט למספר שעות.

ארבעה חיילים מגשר הזיו נהרגו במלחמה ואבל כבד נפל על הקיבוץ. בהמשך בשנות השבעים והשמונים גשר הזיו הופגז כל כמה חודשים מלבנון בעת ההפגזות כולנו היינו נכנסים לחדר הביטחון.

לעתים קרובות על אף אזהרות על אפשרות להפגזה, הייתי יוצא לעבוד קודם במטע הבננות ובהמשך במפעל ובמשרדים. הבנות התלוננו שאני מסכן את עצמי, אבל לא הייתי מוותר. גם כגזבר והייתי נוסע לתל אביב או ירושלים, הייתי מקבל הודעה לחזור בכביש עוקף כי מפגיזים את כביש הראשי.

במלחמת המפרץ ובמלחמות לבנון 1 ו-2 חזרנו לשגרת המקלטים

שינוי והפרטה בחיי הקיבוץ:

קיבוץ גשר הזיו תמיד היה במצוקה כלכלית. הוא היה נחשב לאחד הקיבוצים העניים ביותר. קבוצה של עשרה חברים בגיל שלושים הודיעו שיעזבו את הקיבוץ אם הקיבוץ לא ימצא דרך לצאת ממצוקתו. במשך שנתיים קיימנו פגישות, שיחות, ישיבות, ואספות ובחרנו את הכול. אחרי שנתיים הגענו להסכמה על שיטת "רשת ביטחון" שעיקרה הוא שכל אחד  אחראי להתפרנסותו ולצרכי משפחתו. לעומת השיטה הקיבוצית ההיסטורית שהקיבוץ לוקח על עצמו אחריות על כל הצרכים של החברים ומשפחותיהם- חינוך, בריאות , ביגוד, מזון, וכו'…  הילדים שיצאו מבתי הוריהם, חזרו לבתי ההורים. הדס למדה וגרה בקיבוץ מרום גולן ותמר הייתה בצבא. אבל מירב שבדיוק חצי שנה לפני כן יצאה מהבית הייתה צריכה לחזור הביתה וגם את מקומות העבודה שקודם נקבעו ע"י סדרן העבודה בלי התייחסות למשכורות, עכשיו הם היו באחריות החבר.

השינוי הצליח והיום קיבוץ גשר הזיו נחשב לחזק ויציב ובמצב כלכלי טוב. החברים נהנים לא רק מהמשכורות שלהם אבל גם מחלוקת רווחים כל שנה.

לפרנסת המשפחה: בוני שסיימה תואר שני בעבודה סוציאלית מצאה עבודה כמפקחת במשרד הרווחה ועבודה שנייה כמלווה למשפחות שכולות של משרד הביטחון. אני פתחתי חברת שיווק בשיטה אמריקאית NETWORKING בשם BNI.

במקום לאכול בחדר אוכל התחלנו להכין את כל הארוחות בבית ובמקום להשתמש במכבסה מכבסים כל אחד בבית שלו. במקום להשתמש בסידור רכב של הקיבוץ – לפעמים יש רכב פנוי ולעתים קרובות אין, היום יש לנו שני רכבים משלנו.

הזוית האישית

סבא- התרגשתי ולחלוק עם עלמה חוויות מהעבר שלי ולקבל הזדמנות מיוחדת לספר סיפור חיי.

נכדה- היה לי כיף לעבוד עם סבא ולמדתי ממנו על העבר שלו ועל איך שהוא חי.

מילון

חנווני
המוכר בחנות

ציטוטים

”"הבנות התלוננו שאני מסכן את עצמי, אבל לא הייתי מוותר. גם כגזבר"“